אפרו של יצחק הצבור על גבי המזבח

אפרו של יצחק
הגמרא במסכת זבחים דף סב . דנה במיקומו המדויק של המזבח עליו הקריבו את קורבנות בית המקדש, וכן במידותיו, אורכו רוחבו וכו'
ומקור נאמן מביאה שדוד המלך אמר "ויאמר דוד זהו בית ה' האלוהים וזה מזבח לעולה לישראל" ( דברי הימים א' כב' ) מה בית שישים אמה אף מזבח שישים אמה ( כדכתיב ( מלכים א' ו' ) שישים אמה אורכו אף מזבח שישים אמה אורכו יש לו מקום ראוי ומקודש אם ירצו. רש"י. ) ושוב תוהה הגמרא: בשלמא בית ( ידעו אנשי כנסת הגדולה מה קדוש לעזרה ומה קדוש להיכל. רש"י.)  מנכרא צורתו ( יסודות החומות. רש"י. ) אלא מזבח מנא ידעי? ( מקומו היכא. רש"י ) ומתרצת הגמרא: אמר ר' אלעזר ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו ור' יצחק נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום וכו' עד כאן לשון הגמרא.
ביאור פשוטם של הדברים לדעת ר' יצחק, מכיון שהמזבח היה במקום אברהם אבינו עקד את יצחק בנו, אפרו נשאר דרך נס על המזבח במשך מאות שנים, אך הדברים צריכים בירור, והרי עקידת יצחק למעשה בוצעה אך כניסיון הידוע כניסיון העקידה שהרי המלאך קרא לאברהם מן השמים ואמר לו "אברהם אברהם ויאמר הנני ויאמר לו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". ואם כן למעשה אין כלל אפרו של יצחק? ואכן הגאון היעב"ץ בהגהותיו חש בקושי וכותב: אפרו של יצחק ראו: רצונם לומר, אפר של עקידת יצחק שנעשה שם אפר ממערכת העצים, והאש, והאיל. עכ"ל.
זאת אומרת שאפרו היינו אפרו של "אילו של יצחק" שהוקרב על המזבח, והקב"ה ראה בפעולה זו, כאילו שאברהם קיים את עקידת יצחק, כי במחשבתו ובליבו ומאודו רצה לקיים את רצון הבורא ללא עוררין, עין במר בוכה ולב שמח.
והנה בפרשת יתרו נאמר "וקול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" וכו' והמדרש רבה, וכן בפרקי דר"א ( פרק לא ) נאמר שבאילו של יצחק כולו עלה כליל, ועוד יותר מכך לא היה בו דבר לבטלה, ומבאר שם מכל דבר מה נעשה חלק בעבר, וחלק לעתיד לבוא, ומקרן השופר השמאלית נשמע קול השופר שהיה הולך וחזק, כפי שביאר רש"י, ההיפך מדרך אדם שמתעייף בתקיעת השופר, וכאן הקול היה הולך וחזק, "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" קרן שמאל שימשה בעת העולם מגיע לחירותו הרוחנית באמצעות קיום התורה והמצוות ומתן תורה הוא הסמל לכך, בשופר תוקעים מדי יובל ביום כיפור להורות על שחרור עבדים בזמן שהייתה עבדות נוהגת, כך שהוא סמל לחירות, כמו כן, בלוחות הברית נאמר "והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות" המילה חריטה לכאורה אמורה להכתב באות ט' ולא באות ח' שעשויה להטעות את הקורא ללא ניקוד למילה "חירות" ( חרות נקוד ציירי ) והתנאים במסכת אבות בדקדוק זה למדו "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" ולעתיד לבוא כשהעולם יגאל גאולת עולם מנבא הנביא ישעיהו ( ישעיהו כז ) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים מארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים", אותה חירות על ידי קול השופר מתחברת מגאולה רוחנית לגאולת עולם לעתיד לבוא. ולעתיד לבוא, "יתקע בשופר גדול" הצד הימני הוא הצד הדומיננטי יותר בגוף האדם, רוב בני האדם כותבים ביד ימין, והשמאלים מכונים "איטר יד" איטר הוא "אחר" שונה, ונאמר במדרש שמדובר בשופר קרן ימין של אילו של יצחק.
והרמב"ן על התורה מקשה: הלא אילו של יצחק עלה עולה, כנאמר "ואיה השה לעולה" וקרבן "עולה" מהותו עולה כליל ללא שיור, ואם כן היאך לא שרף אברהם בהקריבו את האיל כולל הקרנים, ואם שרפם היאך ניתן לומר שישמע קול של שופר מאותם קרנים?
והרמב"ן מתרץ ע"ד האפשר שהקב"ה חזר וגיבל מאפרו את השופר ממנו נשמע קול השופר בהר סיני, וקרן השופר הימנית תשמש לעתיד לבוא עם בוא לציון גואל.
ולכאורה הדברים בוודאי הם ע"ד נס שהרי עצם משמע קול מהשופר על ידי אדון כל הוא נס, וכל יכול הוא אף לגבל מאפרו של אילו שופרות  שישמיעו קול, ונראה שהדברים מוכרחים, כי גם אם נאמר שנשתיירו ומסיבה כל שהיא נניח שאין צורך בהקרבתם לעולה, הרי נשאלת השאלה, היאך נשמע קול מקרן שהינה סתומה בתחילתה בעצם הזכרות הממלאת את חלל השופר, וכן מי קדח את הקרן ליצור ממנה קרן חלולה שתוכל לייצר קול של שופר, ואם נאמר שהוא דרך נס ופלא אם כן אין על כך שם שופר, אלא שהקב"ה משמיע קול של שופר, אך אינו ענין לקרניו של אילו של יצחק, אלא בוודאי שיש לומר שהתערבות אלוקית הייתה כאן, ומכיוון שיש לנו וודאות להתערבות אלוקית מיניה וביה, הרי שביחס ליכולת הבורא אין הבדל בין דבר לדבר, כך שיש לומר שהדבר מוכרח בפני עצמו.
ולפי זה יש לבאר את דברי הגמרא בזבחים, מכיון שכל ענין אילו של יצחק, היה בבחינת נס ופלא, הרי שהוא היה מעל הטבע, וזהו שאמרו חז"ל שבעה דברים נבראו קודם בריאת העולם ואחד מהם אילו של יצחק, ובאמת שלא הבנתי מדוע היה צורך לברוא אותו קודם בריאת העולם, ומה משמעות הדבר, והביאור בזה, שעוד טרם נוסדו שמים וארץ בהבראם נברא עולם למען ישראל שנקראו "ה' קנני ראשית דרכו"
והעוגן של עם ישראל, הוא עתיד הידוע לבורא שיעמוד אדם שיפרסם את שמו בעולם ויקיים את תכליתו שהוא לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך, שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, כפי שאנו אומרים בתפילת ראש השנה, אך הדבר אינו מובן, הלא בסוד הידיעה והבחירה אין הבורא מתערב בבחירת האדם כי אין ידיעתו כידיעתנו כפי שביאר הרמב"ם ( פרק ה' מהלכות דעות ואכמ"ל בסוגיה עמוקה זו )  ) ואיך הקב"ה מצד אחד מנסה את אברהם ויותר מכך פועל על בסיס ידיעתו שבחר נכון ועמד בניסיון, והרי זה עצמו כביכול לא מאפשר לו לבחור אחרת? אלא הביאור בדבר, שידיעת הבורא אינה מוגבלת בגבולות הזמן שהינם יצירה מיצירת בראשית בבריאת העולם "ויקרא לאלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה" בכך נוסדה מערכת זמן שהינה חד סטרית ללא יכולת אפשרות לחזור אחורה בזמן, השעון מקליל תמיד לצד אחד, אך מכיוון שאילו של יצחק הוא יצירת שקדמה לבריאת העולם הרי שהוא מעבר לגבולות הזמן, והזמן אינו מגביל אותו, כך שניתן לפעול בהתאם לפעולה שהינה מעבר למגבלות הבריאה, ולפי זה יש לבאר מה שכתב הרמב"ן, וכן את דברי הגמרא בזבחים, על הניסים בקרני השופר של אילו של יצחק, וכן באפרו שהיה צבור מאות שנים לאחר מכן בכדי להעיד לחכמים על מיקומו הקדוש של המזבח, למערכת של זמן ובריאה אכן מדובר בנס שפירושו "פעולה גבוהה שעוקפת את חוקי הטבע" כמו נתת לו נס להתנוסס, וכמו הרימו נס ותורן, אך ביחס לבריאת שהינה בעצמותה בריאה שהיא פלא ונס מדובר על המשך קו שהוא מתחילתו לא הוגבל למגבלות הטבע, וכל זה למען ישראל שנקראו ראשית, והיינו מכיוון שידע הקב"ה שזכות איל של יצחק נדרשת לקיום העולם, ובפרט לקיום עם ישראל, הרי שהוא עוד לפני הבריאה יצר תעודת ביטוח שכשעם ישראל יתחברו לכוחות רוחניים אלו בתקיעת השופר יזכירו את אפרו כפי שאנו אומרים "יהי רצון מלפניך שתהא חשובה ומקובלת ומרוצה לפניך אמירת עקידת יצחק אבינו ע"ה ותביט באפרו שצבור ע"ג המזבח" ונשאלת השאלה, נניח שעד בית שני היה אותו אפר צבור בצורה ניסית בכדי להעיד ולהכיר לבוני הבית שלא ידעו את מיקומו המדויק אך מה עניינו של אותו אפר כעת, שאנו מתפללים שיביט בו הבורא כעת, וי"ל לפי הנ"ל מכיוון שכל מציאותו היא מציאות לפני בריאת העולם הרי שבוודאי מעבר לגבולות המרחב והזמן אפרו עדיין צבור ומונח ע"ג המזבח.
וביתר עומק יש להקדים את דברי המהר"ל מפראג שכתב בתפארת ישראל (תפארת ישראל למהר"ל  פרק יג ) "המחשבה היא המדרגה היותר עליונה, היא מדרגת עולם הבא", כח המחשבה הינו הכח הרוחני שבחיבור אליו, אדם מחובר לנשמתו העליונה שמקורה הוא "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ( הביטוי המינימלי לכך הוא כח הדיבור אך יש בכח המחשבה הרבה מעבר לכך, ולכן תרגם אונקלוס על כך "לנפש חיה לרוח ממללא" ) עוד יש להוסיף את מאמרם ז"ל הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, וכדברי הגמרא במסכת ברכות חישב אדם לעשות מצוות ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, מצד שני הקב"ה אינו מצרף מחשבה שאינה טובה למעשה מלבד מחשבת עבודה זרה, וביאור החילוק בזה, הוא שכל עוד יש הכרה בבורא וביצירתו ובישראל כעם הנבחר לקבל תורה, הרי שהבורא מחליט שאונס הינו מעבר לגבולות הטבע, כך שבחלק המחשבה שהוא החלק של העולם הבא, כאילו עשאה, לעומת זאת במחשבה רעה בוודאי אין הקב"ה מצרף למעשה, עם ישראל נוצר בעולם המעשה, המעשה הוא הקובע את החותם וסופה עדות חיצונית על המחשבה, אך למעשה כשאדם מכחיש את מציאותו הרי שבוודאי לא שייך לומר שמכיר בכל עניינים אלו, כך שלא ניתן לדונו לפי אמות מידה שהוא עצמו מכחישם, שהרי בוודאי לא ניתן להגדירו אנוס על כך.
וזה מחבר אותנו למהות של הרבה חלקים ממסכת זבחים בה אנו למדים על מחשבות פיגול בקורבנות ומה באנו ללמוד בזה, וכי כהנים בעבודתם יגיעו לאותם פרטי פרטי חילוקי דינים של פיגול, אלא כאן למדנו על החיבור של הכהנים שהם בעצם משרתי האל עלי אדמות והמחבר של בית האלוקים בארץ מול השמים, בית המקדש, ששם מחשבתם מחשבת פיגול הינה כמעשה, מכיוון שבאמות מידה של נצח מחשבה עוד יותר קרובה לעולם הבא מעולם המעשה העולם הזה.
ונסיים בדבריו המאירים של ר' חיים זייצי'ק זצ"ל באור חדש על עקידת יצחק, מה היו הרהוריו של יצחק אבינו בעת עקידתו על גבי המזבח?
"צא ולמד מה ביקש יצחק אבינו בשעה שנעקד על גבי המזבח, על מה הייתה תפילתו כאשר פשט את צווארו לעלות את עצמו קרבן עולה כליל לה', שעל זכות זו אנו מבקשים בניו (בסליחות, ובפרשת העקידה הנאמרת מדי בוקר, ותקיעת השופר מדי ראש השנה ) "מי שענה ליצחק אבינו בשעה שנעקד, הוא יעננו" על מה ענה ה' לתפילת יצחק, מה התפלל שהינצל מהקרבתו, בוודאי שלא, הרי כל רצונו היה שיתקיים רצון הבורא, ואם אכן התפלל על כך, הרי ששינוי מחשבתי מקיום רצון הבורא הינו מחשבת פיגול שלא ירצה, ועקידתו הייתה נפגמת בחסרון הרצון השלם, אלא וודאי תפילתו הייתה שיינצל מהרהורים רעים, בהיותו עקוד ע"ג המזבח, שמחשבות פיגול לא יפסלו את קרבנו, ואפילו מחשבות על כך שכל אוצרותיו הרוחניים של אברהם אבינו, והבטחת הבורא "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואבדן כלל ישראל מהעולם, כעת ישמעאל הוא היורש היחידי, ואפילו מחשבות טהורות אלו לא יעברו במחשבתו, גם הם לא יתערבו בעת יעלה לרצון.
על תפילה זו נענה יצחק שהעקידה הייתה שלימה עולה תמימה טהורה, נקיה מכל סיג ופגם מחשבתיף וכל מחשבתו קודש לה' ובזכות זאת אנו מבקשים בניו, מי שענה לאברהם ויצחק הוא יעננו.
ולפי זה ניתן לבאר, שמחשבת יצחק הייתה חייבת להיות טהורה מכיוון שמהות הקרבן שנוצר מעבר ליצירת הזמן והעולם הזה, חייבת להתקיים במחשבת טהרה מוחלטת שהיא המדרגה העליונה ביותר, מדרגת העולם הבא, כדברי המהר"ל.
וזו הסיבה לניסי אפרו של אילו יצחק שהינם בהמשך אותו קו, ועוד יותר מכך, עם ישראל, שעל אותה זכות מזכירה מדי שנה, ולא זכות אחרת של אבותינו הקדושים, אלא שזכות זו העומדת מעבר לגבולות הזמן, הינה נצחית.
והנה עמדתי ואתבונן בכל ניסיון עקידת יצחק, מצד אחד הוא קרוי ע"ש יצחק, מאידך הרי הוא נמנה כניסיון העשירי של אברהם, כך שהיה מן הראוי לכנותה, עקידתו של אברהם ( שעקד את בנו ), כמו כן, נודע ביאורי המפרשים שניסיונו של אברהם שהיה להמשיך לחיות עם התחושות שהוא הרג את מי שהובטח לו "כי ביצחק יקרא לך זרע" וכן כל הנפש אשר הוא ושרה עשו בחרן שגיירו את הגברים והנשים, וכעת כל הנפש הזה יראה שדרכו של אברהם היא היפך הנתינה, אלא נטילה, ולא רק נטילה חוזרת, אלא נטילת נפש שהיא אבדה שאין לה השבה, והדימיון לבורא שאותו צייר למאמיני הבורא רב החסד, והנותן נתינה טהורה.
אין זאת דבר של מה בכך, שרבי אבהו בגמרא במסכת ראש השנה ( דף טז. ) אומר: אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל ואזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם" ולשון זאת אומרת דרשוני, כי הדגש של ר' אבהו על אמר הקב"ה יש להבין ממה נפשך, האם אכן הבורא נגלה ואמר את הדברים כפי שמסר למשה בסיני פה אלא פה אדבר בו במראה ולא בחידות, או שאמר הקב"ה היינו מה ההשערה שכך אומר לעצמו הבורא ( כביכול ) בעת שציווה על מצוות תקיעת שופר בראש השנה, ואם כך בכל דבר ניתן לומר, את טעם המצווה, ולצטט שאם זו כוונתו, כך הוא הוא אומר, מה הדגש כאן כל "אמר הקב"ה" ועוד יש לשאול על דקדוק הלשון "עקידתו של יצחק בן אברהם" ומדוע הודגש כאן ייחוסו של יצחק? ועוד לאחר שזכר הבורא את "עקידתו של יצחק" ונזכר באפרו הצבור ומונח ע"ג המזבח, מה לנו ב"מעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם" מדוע מעבר לתוספת יש ענין של עקידת עצמנו כיצחק הנעקד, ועוד יש כאן תרתי דסתרי, הרי אנו מצווים לעקוד את עצמנו ויצחק לא בחר לעקוד את עצמו, כי אם אברהם בציווי הבורא נצטווה לעוקדו, ואם כן הדימיון אמור להיות ומעלה אני עליכם כאילו נעקדתם, ומהו הדגש את עצמכם? ולכאורה זה מורה על ענין עקידת העצמי של כל אחד ואחד, שכביכול יש בו אף את הניסיון העשירי של אברהם והן את עקידת עצמו ממש כניסיון יצחק שבסופו של דבר הוא היה אמור לאבד את חייו, ונראה שעם ישראל שהם בני אברהם יצחק ויעקב, הרי שעקידת יצחק היא בוודאי זכות להם, אך לעומת זאת, לאברהם שהוא אבי ישמעאל, הרי זכות הניסיון העשירי אמורה להקנות לשני בניו במקביל את זכות אבות זו, ובמה יגרע כוחם מזכות אבות זו, ועוד יותר מכך, הרי לפרש"י שבו לכם פה עם החמור: עם הדומה לחמור, בהיות ישמעאל ואליעזר מלווים אותו, הרי זכותם בכל המסע אותו אברהם עם יצחק בנו, יש להם זכות בו, ואולי זה מה שעומד לבני ישמעאל עד עצם היום הזה, זכותם במורשת הארץ, אחרת לא היו יכולים כלל להתנגד לעם ישראל, והביאור בזה, הוא שהבטחת הבורא, שהבטיח לאברהם אבינו "לך אתננה ולזרעך ונתברכו בך כל משפחות האדמה" הרי שזרעו של ישמעאל הופקע מהיותו זרע של אברהם, הן במצוות הברית כמבואר ברמב"ם בהלכות מלכים פרק י' הלכה ח', והן בירושת הארץ, אך הרי הרמב"ם כתב שבני ישמעאל חייבים בברית כי התערבו בהם בני קטורה שהיות ונשאה לאחר אמירת הבורא "כי ביצחק יקרא לך זרע" הרי שלא הופקעו בני קטורה וחייבים במצוות ברית מילה, אם כן יש לומר שקיבלו גם את הארץ כי נקראו זרעו של אברהם לענין מצוות הברית, ולעומת זאת התערבו בהם בני ישמעאל, כך שהיה מקום לומר שסיבת החיוב שמחייבתם ברית מילה, מזכה אותם בירושת הארץ.
ולכן הדגש הוא לא על אברהם אבינו שהוא היה עיקר הניסיון ועל שמו נקרא ניסיון העקידה, אלא להפקיע את ישמעאל שלא נחשבו בתוך כך באותה זכות, כי אז זכותו תהיה אף בחלוקת הארץ לזרעו של אברהם, וכן בני קטורה, ואיך תתקיים הבטחת הבורא, לך ולזרעך אתן את הארצות האלה, בזרעו של ישמעאל שאינו יצחק, או יעקב, אלא מעשיו, וישמעאל, ונראה לבאר, שכל ניסיון אברהם עם כל הגדולה שבכך, הרי שהוא רצה שהקרבן יהיה עולה לרצון, כליל לפני הבורא, ואם כן בסופו של דבר הדברים היו תלוים בבחירתו של יצחק, שהרי אפי' לא נתרצה לכך, הרי שלא היה הקרבן עולה לעולה, פיגול הוא לא ירצה, ואת ציווי הבורא לא היה מקיים, ולא היה טעם כמובן להקריב קרבן כזה, ובוודאי שאברהם לא היה אונס את יצחק וכופה אותו להקרב קרבן לפני הבורא, שהרי ציווי הבורא, הוא קח לך את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק, ולך לך את ארץ המוריה אשר אומר אליך, וכו' וכאן אנו מבינים שהבורא מצווה את אברהם להשריש בזרעו ( במקרה הזו ביצחק, הקב"ה ראה את המשך זרעו ) הן באב והן ביצחק בנו, את המסירות נפש לביצוע רצון הבורא ללא שאלות בביטול מוחלט של מחשבת חוץ שלא נרצית. לעומת זאת יצחק היה יכול לבצע עקידה עצמית, אך אברהם בוודאי אין הבורא מצווה אותו לרצוח נפש בעל כורחה, ולמה הדבר דומה, לסוגיית גזל ממון לשם פיקוח נפש? ובכן דעת התלמוד בב"ק דף עא. שהיא אסורה, כי ממונו של חבירו כמאן דליתא, כשעומד על הפרק מצב של פיקוח נפש. כך גזל נפשו של יצחק ללא רצונו, לא היה לרצון הבורא, וכאן ביקש הבורא לבדוק את גדר עומק הציווי "כי ידעתיו למען יצווה לבניו אחריו את דרך ה' וכו' וברגע שראה שיצחק מוכן להיקרב הרי שיש כאן את עומק האמונה שרצה הבורא לבחון באברהם שהוא העמיק אותה בבנו, כך שבוודאות לא יהיה מחשבת פסול של פיגול הוא שלא ירצה, ומכיוון שהדבר תלוי ביצחק הוא על שם יצחק, אך לעומת זאת גם אברהם וזרעו יש להם זכות אבות, שממנה ניתן לראות עד ימינו את אחיזת בני ישמעאל בארץ הקודש, חלקה בזכות וחלקה בחסד לאומים שהוא חטאת, ונראה שזכות זו היא זכות אביהם אברהם, כי גרסתם המעוותת ( לדוגמא באיסלאם ) שישמעאל הוא שנעקד ולא יצחק, והרי בוודאי שפסוקי התורה מכחישים אותם, ולכן זכות אברהם אינה עומדת להם אלא בחסד ולא בדין, כי אינם מכירים בעובודות האמת שאכן אברהם עקד את רצונותיו, אך כל זה באמעצות עקידת יצחק בנו, שנאמר בו כי ביצחק יקרא לך זרע, וברגע שמכחישים את עיקר מי שניסיון העקידה תלוי בבחירתו, הרי שמתכחשים לניסיון העקידה, שהרי ללא רצונו של יצחק, הרי שלא צווה הבורא להקריבו באמצעות רצח בעל כורחו, שלצורך כך בוודאי לא היה צורך בעקידה אלא להורגו כשלא היה יכול להימלט, ויותר מכך, הרי מהות של רצח הוא סוג גניבת נפש, ולכן לפני שניתנה תורה, הרי שאדם היה יכול לשאת נפשו בכפו, וב"נ לא מצווה כל איבוד עצמו, וגרסינן שהקב"ה מקיים את כל התורה כולה, וכדאיתא בגמרא במסכת ברכות שהקב"ה אף מניח תפילין בהם נאמר ודברתם בם, וכו' ועוד יותר מכך, הרי שמצוות התורה שעומדות לעד ולעולם בהתנגשם עם דעת הבורא, הרי שהתורה אמורה להנחות את האנושות, וכפי שאנו למדים בתנורו של עכנאי ( ב"מ דף נט. ) שמתיבתא דרקיעא וקודש אבריך הוא נחלקו בדעת ר' אליעזר וחכמים, ולא עזרה דעתו של הבורא להכריע כדעתו, ושמתו את ר' אליעזר, ודעת חכמים שבארץ הם קבעה את ההלכה, וכפי שנאמר לפני כן בגמרא על בת קול "אין משגיחין בבת קול" "לא בשמים היא", ולפי זה הרי יש לנו כלל כשאביו אומר לו עבור על רצון הבורא, הרי שיש להקשיב לרצון הבורא, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וכפי שנלמד מפסוקים בגמרא במסכת יבמות דף ד. )  איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו אני ה'" אתה ואביך מצווים בכבודי, ולכאורה לאברהם היה לנהוג לפי אותו כלל? ובוודאי שיצחק רצונו העיקרי והמהותי אפשר לאברהם להחיל עליו שם של "עקידת יצחק" ועוד יותר מכך להפקיע את כל זכותם של בני אברהם האחרים שאינם מוגדרים זרעו לענין זה.
ועוד יש להוסיף, את דברי התשב"ץ רבינו הרב שמשון ב"ר צמח זיע"א ( נכדו של הרמב"ן שחי לפני כ 700 שנים ) בספרו מגן אבות על פרקי אבות הוא כותב: עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, וז"ל: ודע כי הישמעאלים הם נותנים דופי בתורתינו במצות תקיעת שופר במה שהם אומרים שהיא כדי לעורר הי"ת שישמע קולינו כאיש אשר יעור משנתו והם מתפארים כי כתוב בספרם שהאל שומע ורואה והם בהמות בהררי אלף שתקיעת שופר להכניע יצרינו ולענין מה שהם אומרים שהם יודעים מספרם כי האל שומע ורואה זאת היתה קבלה בידם מזקינתם שפחת אמנו שאמרה אתה אל רואי וקראה הבאר באר לחי רואי והם חוגגים שם וקוראים אותו ומז"ם וזקינתם קראתו היא לבנה ישמעאל כי שמע אלהים את קולה ומה נתפארו עלינו בזה ששפחתינו אמם למדתם זה ואבותינו קראו שם בניהם על זה ראובן שמעון יששכר כי ראה אלהים כי שמע אלהים נתן אלהים שכרי אם כן יודעות היו שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת וכל המעשים בספר נכתבין ליתן שכר עליהם: עכ"ל.
מבואר שלא רק שהגירסה באיסלאם משכתבת את ההיסטוריה ומעוותת את פשוטו של מקרא שלא יצחק הוא הנעקד אלא ישמעאל, הרי שהם נותנים דופי במצוות הבורא שלפי מסורת עם ישראל נועדה להזכיר את אותה עקידתו של יצחק, וההסבר לנתינת הדופי אף הוא עקמימות של מבט כפרני שתולים הם באמונת עם ישראל, אך כל זה לא נועד אל לטשטש את הפרטים, ולמעשה, לא רק שמטרתם לתת דופי לא נכונה, וסברתם עקמימות שתולים בישראל שלא בדין, הרי שזכות האבות שהיה אמור להיות להם מזכות אברהם אביהם גם אבדו, ולכן "כי ביצחק יקרא לך זרע" אך לא ולמכיר בהמשכיותו וזרעו של אברהם מיצחק הוא הראוי להיקרות זרעו, ולא המתכחש לו ולזכויותיו.