'ביטול הדעת' – הרב משה לנדסמן

כתב הרמב"ם  (פרק ו’ מהלכות יו"ט הלכה כ’) וז’’ל: “כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצוות שמחה שהשכרות והשחוק הרבה וקלות ראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטווינו על הוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב הא למדת שהעבודה בשמחה ואי אפשר לעבוד את ה' לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות” עכ’’ל.
מאידך כותב הרמב"ם בהלכות מגילה (פ’’ב הלכה ט"ו) וז’’ל: “כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות עכ"ל.
והרי לנו שדעת הרמב"ם שעל ידי שתיית יין אי אפשר לעבוד את ה' ואין זו שמחה אלא הוללות וסכלות ואי אפשר לעבוד את ה' מתוך שכרות כיצד אם כן מתיר הרמב"ם את הכבלים ביום הפורים ומורה על ריבוי שתיית יין, וכי ח"ו ישנו יום אחד בשנה המותר בקלות ראש וכי ישנו יום אחד בשנה שבו העבד מקבל שחרור מאת אדוניו יום בו יהא האדם פטור מעבודת בוראו חלילה. וצריך ביאור היאך מתיישבים הדברים. 
כמו כן, מפורסמים דברי הזוהר, בתיקוני זוהר (תיקון כא): "פורים אתקריאת על שם יום הכיפורים", "כיפורים – כפורים".
וכפי שכתב ב'שפת אמת' שהאות כ"ף הינה במשמעות כ"ף הדמיון "כיפורים הוא כפורים", שתלה הקטן בגדול ואין יום הכיפורים אלא כפורים אך יום הפורים גדול ממנו וודאי אין זו גוזמא בעלמא, ועל פי זה ביאר בליקוטי הגר"א  דריבוי שתיית היין ביום הפורים באה להשלים את החיסרון בשתיית היין ביום כיפורים.
והדבר תמוה עד מאוד וכי ביום הנשגב והנעלה כיום הכיפורים בו מלאכי השרת מתקנאים בבשר ודם ניתן לומר שחסר בו צורך בשר ודם כשתיית יין.
לפני שנים שמעתי בעיצומו של יום הפורים שיכור ת"ח שצעק לעבר אחד שלבש קיטל דע לך יום הפורים הוא החציו לכם של יוה"כ ואומנם נראה דיש לזה אסמכתא בדברי הגר"א הנ"ל.
 והדברים מתמיהים האם יום הכיפורים זקוק להשלמות ועוד בדמות יין השמחה של יום הפורים אתמהה.
ועוד נבוא לפרש את מאמר חז"ל (מגילה דף טז:) על הפסוק: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" אורה זו תורה שמחה הוא יום טוב ששון הוא מילה ויקר אלו תפילין.
ונשאלת השאלה מדוע הסתירו זאת במגילה ומצוות אלו מצוינות דרך רמז, ולא נכתבו בעצמם ליהודים הייתה תורה, יו"ט מילה ותפילין.
אך נראה לבאר בהקדימנו את דברי הגמרא (שבת דף פ"ח.) "אמר רבא הדור קיבלוה בימי אחשוורוש דכתיב "קימו וקבלו היהודים קיימו מה שכבר קיבלו".
ופירש המהרש"א וז"ל: "ולפי פשטיה דקאי אמגילה הוי ליה למכתב קיבלו וקיימו דקבלה וודאי קדמה לקיומה והכי נמי מהאי טעמא דרשו מינה נמי במגילה קיימו למעלה מה שקיבלו למטה, ובמסכת שבועות דריש מינה עוד אמגילה דדבר שנתחדש כגון מקרא מגילה נאמרה מהר סיני שנאמר קיימו וקיבלו קיימו מה שקיבלו כבר והדרשות שקולים כבר.  עכ"ל.
הסבר דבריו, מביא את ההכרח של רבא לדרוש את הפסוק לא כפשוטו שהימים האלה נזכרים ונעשים וכו' וקימו וקיבלו היהודים, לקרוא את המגילה ולקיים את מצוות היום, שהוא כי אם מדובר רק על הקיום והקבלה של קריאת המגילה, הרי שאו הקיימו או הקיבלו מיותר, כי הקבלה שהיא קבלת התורה, היא בכלל דבר שנתחדש שגם ניתן למשה בסיני, והגמרא אומרת מאי ניהו, קריאת מגילה, זאת אומרת שכבר מהר סיני הם קיבלו את כל מה שעתיד להתחדש, שהרי לא היה שייך לקבל זאת בזמן מעמד הרב סיני שהרי עוד לא נגזרה עליהם גזירתו של המן, ומציאות זו טרם קרתה, ותלויה בחטא העם ובתורה לא שייך לצוות על מקרים שקרו, זאת אומרת שאסתר ברוח הקודש נאמרה,  ואם הם קיבלו כבר את קריאת המגילה במעמד הרב סיני, מה הענין לציין שקיימו, "הרי קדמה קבלתם – לקיומם" אם נניח ש"קיימו" הוא סיפור דברים בעלמא של מציאות "הקיום" עליהם, והקבלה היא בהר סיני על מקרא מגילה, הרי שכל זה ממש מיותר, זה מה שמכריח את רבא לדרוש את הפסוק, שהקיום הוא השינוי בגישה של עם ישראל כלפי התורה ומצוותיה, במעמד הרב סיני קיבלו בכפיה, וכעת קיימו מאהבה, וזה בעצם קיימו כעת, חזרו וקיבלו מאהבה את מה שקיבלו בכפיה, גם דרשת הגמרא במגילה מורה על כך, (מגילה דף ז' ע"ב) בדרשת חז"ל מפסוק זה "קימו וקבלו", קיימו למעלה מה שקיבלו למטה.
הרי אם קיימו למעלה מה שקיבלו למטה, בוודאי זה לא יכול להיות על מצוות קריאת מגילה, כי הם מושבעים עליה מהר סיני, כחלק מכל דבר חדש שעתיד להתחדש עקב מאורעות הזמן שלא ניתנים לביטוי מפורש בקבלת תורה, וגם עם הגדלת הנושא, מראה שלא מדובר על קריאת המגילה, אלא על שינוי דרך של עם ישראל, מכפיה לאהבה.   
והנה הקשו התוספות (ד"ה לכולהו וכו') הלא רבא גופיה מוקי האי קרא לדרשה אחריתי, דאיתא במס' שבת (דף פח.) אמר רבא הדור קבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב קיימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר, אלמא דלרבא איצטריך קרא לדרשא אחרינא.
וראיתי הערה נפלאה בספר עיני יצחק על עין יעקב (דף נ"ד ע"א) הביא בשם הגאון ר' ארי' ליב זצ"ל אב"ד בריסק בזה, לכאורה יש לדקדק בשינוי לשון בעל הגמרא במסכת שבת כתב, דכתיב קימו וקבלו, ובמס' מגילה איתא, שנאמר קימו וקבלו.
אמנם יש לבאר הטעם, דבאמת בתיבת "וקבלו" יש במגילה קרי וכתיב, הכתיב הוא וקבל, אך אם למקרא אנו באים, אנו קורים וקבלו.
ולפי זה מבואר היטב שינוי לשון הגמרות, בשעת מתן תורה, לא קיבלו עם ישראל את התורה מרצונם הטוב, רק אחר שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, אבל משה רבינו קיבל את התורה אז מרצונו הטוב, ומהאי טעמא אמרו חז"ל (אבות א' א') "משה קיבל תורה מסיני" וכו'.
כי לשון קבלה יתכן רק על מי שמקבל איזה דבר מרצונו הטוב, אבל מי שנאנס וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, עליו נופלת לשון ניתנה, ומכיוון שרק משה קיבלה מאהבתו אותה מדויק בו לשון קיבל תורה מסיני, אבל שאר ישראל הרי ניתנה להם על כרחם עקב כפיית הר כגיגית בסיני.
אך בזמן מרדכי, שוב קיבלו בני ישראל את התורה מרצון, ואז הושוו בני ישראל עם משה רבינו, והם גם נחשבים מקבלי התורה ולא ניתני או נמסרי התורה.
ומעתה מדוקדת ביותר לשון הגמרא בשני המקומות, דבמסכת שבת (דף פ"ח:) איתא דכתיב, דהיינו שדרשו מן הכתיב, קימו וקבל, קיימו מה שקיבל כבר, והיינו שכל ישראל קיימו עתה, מה שקיבל משה רבינו כבר בעת מתן תורה מרצון לבדו, כעת הושוו כל ישראל וקיבלו את התורה מאהבה ורצון, אולם במסכת מגילה (דף ז.) מדויק לשון "שנאמר קימו וקיבלו", כי דרשת חז"ל היא כפי "שאנו אומרים וקורים", כפי מה שנאמר בפה, קיימו וקבלו, לכן דרשו קיימו למעלה מה שקיבלו למטה, כי כבר קיבלוה כולם מאהבה.
במסכת מגילה עיקר סוגיה דאגדתא היא פורים "הדר קיבלוה מאהבה", לעומת זאת במסכת שבת שם הסוגייה ממוקדת באגדות חז"ל על מעמד מסירת התורה בהר סיני, קיבל הוא הלשון המדויקת ביותר,
 הגמרא מדוקדקת כחוט השערה.
וראיתי בשם הרה"ק ר' יצחק מוורקי זצ"ל: ביאור נפלא מדוע ביקשה אסתר דווקא "צומו עלי שלושת ימים אל תאכלו ואל תשתו" איפה מצינו צום כזה, הרי היום הקדוש ביותר בשנה צום כיפור אינו אלא יום אחד מעת לעת ותו לא? וביאר שעם קבלת עם ישראל את התורה מרצון, (כנזכר בגמרא (שבת שם) "הדור קבלוה בימי אחשוורוש") צום זה גרם הוא הוא שגרם ל"הדר קיבלוה מאהבה" ובקשת אסתר ברוח הקודש נאמרה, שלושת ימים דווקא, כנגד שלושת ימי ההגבלה שקדמו למעמד הר סיני כהוראת הכתוב להתקדש לקראת קבלת התורה. ( ועי' תוספות מגילה דף טו' ד"ה ביום השלישי בפירושם האחרון – הערת מערכת וְשִׁנַּנְתֶּם )   
והנה ידועה קושיית התוספות בשבת דף פח: בנושא קבלתם של עם ישראל את התורה בסיני, מחד אמרו נעשה ונשמע, ואם מדוע הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית.
ומצאתי שהמדרש מתייחס לכך, וזה לשון המדרש תנחומא (נח)،
ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להם מקבלים אתם את התורה, ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע, מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט.
אלא אמר להם על התורה שבעל פה, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות קשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד תורה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, עיין שם.
וביאור עומק הדברים, בחיבור לפרשת תרומה שנקראת תמיד סמוך ונראה לפורים, ולא בכדי. "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תיקחו את תרומתי" (שמות כב' ה') כשבא הקב"ה לבנות את המשכן ולהשרות את שכינתו אינו רוצה בכספם של בני ישראל, אלא רוצה שכל אחד ואחד יתן את ליבו "אשר ידבנו ליבו" הוא הראוי להיות חלק מהשראת השכינה, שאותה מסמל המשכן. וכדברי הגמרא בסנהדרין "רחמנא ליבא בעי" (דף קו:) הקב"ה רוצה את לב האדם.

כדברי הרמח"ל (מסילת ישרים בביאור מידת הטהרה פרק טז') "והנה הלב הוא המלך לכל חלקי הגוף ונוהג בם.
 ואם הוא אינו מביא עצמו אל עבודתו יתברך, אין עבודת שאר האברים כלום, כי אל אשר יהיה שמה רוח הלב ללכת ילכו.
ומקרא כתוב בפרוש (משלי כ"ג): "תנה בני לבך לי" עכ"ל.
שימו לב! רחמנא ליבא בעי, "אין שאר האברים כלום" אלא שאם לא יעשה מוכיח במעשיו שאין ליבו רוצה לעשות.
בכדי לחדד עוד יותר את הנקודה ולהמחישה ראו תשובה נפלאה,
בשו"ת 'לב חיים' נשאל ר' חיים פלאג'י זצ"ל,
 על ידי אדם שהניח תפילין במשך שנים ופתאום כשבדקום מצאו שהיו מלאות בגרעינים ונשאל כיצד צריך לעשות תשובה על ביטול עשה וברכות לבטלה ועונה לו, עם מקור מדברי מרן החיד"א שכתב  בשם 'שיבולי הלקט' שאינו צריך תשובה כלל כיון שלדעתו רצה ועשה מה שביכולתו (צ"ל שהיה אנוס ולא ידע שצריך לבודקם פעם בכמה שנים), נורא והיום אדם זה כלל לא הניח תפילין אלא גרעינים ואפ"ה חשיב לו כהניח מצווה ואף ברכתו אינה לבטלה ואלו הם דברי הרמח"ל "אין עבודת שאר האברים כלום" הקב"ה רוצה את הלב.

וכפירוש הרד"ק על הפסוק בתהילים (יט' ט') "פיקודי ה' ישרים משמחי לב".
 צריך ביאור, מדוע 'משמחי לב' דווקא מכיוון שגוף הדבר נמשך אחרי דעתו ושכלו של האדם הנגררים אחר רצונות ונגיעות ממינים שונים אך ליבו של האדם נקי שהרי אלוקים עשה את האדם ישר אלא שמחופה הוא מעליו והיא חלב המכסה ליבו אך נשאר הלב בחיפוש אחר הדבר האמיתי והישר וכיון שפיקודי ה' ישרים לכן הם משמחי לב, ולכן כתבם על לוח ליבך שהוא המקום הראוי והנכון להיות חקוק בו דרכי ה' ותורתו וכשאדם חוקק הדבר בליבו פנימה ממילא נעשה הוא חלק מהתורה.
וידוע בשם הזוהר הקדוש, האמירה שקוב"ה, אורייתא, וישראל חד הוא.
 מתי הוא חד? רק באופן שהוא אכן נעשה כחלק מהתורה והיינו מתי שחוקק את התורה בליבו, אך אם אינה בליבו אף שמחזיק בה נעשית היא אצלו כמו כתב הרשום על הקלף אך אינו נעשה כחלק ממנו.

זהו הטעם שהיו צריכים לקבל את התורה שוב שהרי בעצם לא קיבלוה כלל, כיון שקבלת התורה שאינה בלב, זו שאינה חקוקה על לוח ליבם אינה קבלת התורה אין כאן חיבור לתורה זו היא עבודת שאר האברים אבל אינה עבודת הלב.

שמחה אמיתית הבאה מן הלב היא העדות לחיבור, מצינו כן אצל אברהם אבינו, לאחר שנתבשר אברהם אבינו שיזכה לבן אומרת התורה בראשית (י"ז י"ז) "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הלבת תשעים שנה תלד" ובתרגום ונפל אברהם על אפוהי וחדי ואמר בליביה, ומפרש"י ויצחק זהו לשון שמחה כפירוש התרגום וחדי, וכששרה מתבשרת על כך היא אומרת (י"ח י"ב) ותצחק שרה בקרבה לאמור אחרי בלתי הייתה לי עדנה ואדני זקן" ובתרגום וחייכת שרה במעה למימר, ולכאורה צריך להבין מניין לתרגום לחלק בין אברהם שמצחק הוא וחדי היינו שמחה ואילו אצל שרה ותצחק היינו וחייכת שהוא חיוך בעלמא ולא שמחה,

אלא נראה בביאור הדברים, שאברהם מצחק ויאמר בליבו הצחוק שלו בא מהלב הוא האמין באמונה שלימה בבשורה זו וע"כ שמח בכך ואילו שרה אין הצחוק שלה בא מליבה אלא ותצחק שרה בקרבה כפי שמפרש בתרגום במעהא זה לא אמיתי וע"כ אין זו שמחה אלא וחייכת זהו חיוך בעלמא, ובאמת לאחר שנולד יצחק אומרת שרה (בראשית כא' ו') "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" ושם מפרש התרגום "ואמרת שרה חדווא עבד ה' לי", עכשיו שהיא רואה את הדברים בחוש היא ג"כ צוחקת מליבה שהוא שמחה, זהו שדבר שאדם עושה מבחוץ ולא מתוך ליבו הוא חיסרון באמונתו בדברים הוא אינו מקושר לכך וממילא הוא חיסרון בעצם קיום הדבר 

על פי זה ניתן ליישב תימה עצומה בפרשת כי תשא, הקב"ה אומר למשה רבנו "לך רד כי שחת עמך" (שמות לב' ז') ומה עושה משה רבנו "ויחל משה את פני ה' אלוקיו" (שמות שם ט') על אף שמשה רבנו מתוודע מהקב"ה שעם ישראל חטאו הוא מעתיר בתפלה ומבקש בעדם מאת הבורא יתברך שיכפר להם על חטאם יותר מכך משה רבנו עדיין סבור שחטאם לא מונע מהם את קבלת התורה והוא יורד אליהם אם לוחות הברית בידו והנה כשמגיע משה רבנו ורואה שהם חטאו פתאום הוא משליך את הלוחות מידיו כיוון שאין עם ישראל, ראויים לקבל את התורה.
 הרי משה רבנו כבר ידע מאת הקב"ה שעם ישראל חטאו ובכל זאת, זה לא מנע ממנו לרדת עם הלוחות, ומה קרה בירידתו ששיבר הלוחות, אלא יש לומר שפתאום כשהוא רואה את עם ישראל בחטאם יש מונע מציאותי שלא ניתן לעוברו והוא לא יכול לתת להם את התורה, ושבירת הלוחות מבטאת זאת שבראייתו מצבם כעת התורה בטלה ביחס אליהם וכביכול היא דבר מיותר חלילה לנעדרי הלב.
וזהו שאמר לו הקב"ה "יישר כחך ששיברת" כי היה בכך הבנה עמוקה של מציאות החטא, שכאשר היא כוללת את הנאת האדם וליבו, הופכת דביקותו בחומר היא מסך חוצץ ומבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים.

רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו

והנה מבאר ה'ספורנו' בפירושו על התורה,  שאמנם משה רבנו ידע שעם ישראל חטאו אבל זו עדיין לא סיבה מספקת למנוע מהם את קבלת הלוחות כיוון שיכול להיות שאדם חוטא אבל יש לכך גורמים ממסוימים שהביאו לידי כך אומנם זה לא טוב אבל עדיין ניתן להסביר ניתן לתרץ זאת אבל לאחר שמשה רבנו יורד ורואה שחטא העם ואת "המחולות" כאן משה רבנו נתייאש כשרואה משה רבנו שאדם שחטא הוא שמח בחטאו בזה אין תקנה כאן הוא מתייאש מהם ואין הם ראויים לקבל את התורה, וכלשונו "זהו רע מן הפשע" "המחולות שעשו לשמחת העגל שהייתה רעה מעשייתו".
 וביאור הדבר ככל הנראה לי,  שהרי ראינו בעניין פורים שכוונת עמלק לא הייתה למנוע את עם ישראל מקיום המצוות אלא שיקיימו מצוות אבל יעשו זאת בקרירות בלא שמחה כיוון שעשייה חיצונית אין לה משמעות כדבר שבא מבפנים ושמחה היא באה מבפנים מתוך הלב זהו האדם ולכן כשאדם עושה המצווה בשמחה היא מקבלת משמעות אחרת לגמרי כיוון ששמחה מגיע ממקום פנימי היא מגלה שזהו האדם, האדם מקיים מצוות וזה רצונו ושמחתו כן גם כן רחמנא ליצלן בעבירה כשאדם עושה ח"ו עבירה אבל הוא אינו שמח בה אומנם זה לא טוב אבל זה לא האדם זה דבר חיצוני זה לא בא מליבו של האדם זהו לא האדם אז יש עוד סיכוי שישתנה ואף את הפעולה החיצונית של העבירה הוא לא יעשה אך כשאדם עושה את העבירה בשמחה בזה אין סיכוי זה דבר שבא מפנימיות האדם מליבו של האדם זה לא רק פעולה חיצונית אלא זהו האדם בזה אין סיכוי כאן משה רבנו מתייאש עכשיו כבר אין סיכוי ולכן אינן ראויים עוד לקבל את התורה.

וזו הסיבה שהחמירה תורה בעבודת השם שלא מתוך שמחה, צ"ח (98) קללות (דברים כח' ב'): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה".
ולכאורה הרי סוף סוף אנחנו בעולם המעשה ופעולת פקודת השם בוצעה במלואה, ונתקיימה המצווה ומה בכך שחסרה השמחה.
 אלא שאם אין שמחה 'מעשה המצווה' בעצמו חסר, ומשפיע על קיום המצווה, שהרי השמחה מעידה שהדבר בא מתוך ליבו של האדם וכל שאין שמחה אין האדם עושה המצווה מליבו ואין הוא מקושר למצווה וחשיב כמי שאינו כלל.
 ויש להוסיף הסבר נפלא מדברי ה'תפארת ישראל' על פירוש המשניות בערכין. על "חסורי מחסרא והכי קתני"
דבריו מוסבים על דברי הגמרא במסכת ערכין ( דף ח:) אומרת מניין לשירת הלויים מהתורה אמר רב מתנה דכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה".
הנה לכל בר בי רב נוסח התלמוד, "חסורי מיחסרא והכי קתני" ובפשוטו הוא יישוב המיישב את דברי התנאים במשנה או ברייתא או תוספתא, בצורת הגהת חסר, והשאלה היא איך ניתן לתרץ שאלה באמצעות חזרה מהנחת הבסיס של המקשה, הרי המקשה מקשה על בסיס נוסח מסוים, והתרצן מוסיף לו על דברי המשנה, ואיך הדבר מתיישב על הדעת. ומביא מקור נפלא מתוספות במסכת מגילה (דף ל"ב ע"א
במדרש רבה (אסתר פרק ז' פסוק ג') ביאור לדבריה של אסתר שאמרה לאחשוורוש "אילו לעבדים ושפחות נמכרתי החרשתי" שהרי חטאם של עם ישראל כפי שבארנו שנהנו מסעודתו של אותו רשע ושמחתם הייתה בהנאה ולא במצוות אז חטאם היה כי לא עבדו את ה' בשמחה ועל זה אמרה תורה "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך" אבל גזירת הרג וחרב ואובדן, להשמיד להרוג ולאבדם נער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, זו גזירה שאין הציבור ראוי לקבלה, ועל כך איננה יכולה להחריש.

והנה מה שהתחייבו עם ישראל כולו כליה מוחלטת וחלוטה, טרדה את מנוחתם של תלמידי רבי שמעון בר יוחאי ששאלוהו (מגילה יב.) "מפני מה נתחיבו שונאיהן של ישראל כליה" ולאחר שהוא מפנה בחזרה את השאלה לתלמידיו (דבר חריג וחד פעמי בש"ס) ומבקש מהם שהם יענו בעצמם על השאלה, והם עונים "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" ויש לדקדק הרי סעודה אוכלים ולא רק נהנים ממנה,
ולמה לא דייקו לומר "שאכלו מסעודתו של אותו רשע".
ולדברינו הדברים מיושבים באופן נפלא, כי זו הייתה הנקודה הפנימית של חטא עם ישראל באותו דור, "ההנאה שנהנו מסעודתו של אותו רשע" עם ישראל   אם היו רק אוכלים ולא היו נהנים מכך היה אפשר שהם אינם מחוברים לכך והוא מעשה חיצוני גרידא אבל כשהם נהנים מכך אז הם מחוברים אליו.
במצב כזה מציאות החטא חוצצת כמסך היא נטמעת במערכת האדם, "וירא את המחולות" עכשיו כבר אין ספיקות אלו הם עם ישראל אינם מחוברים להקב"ה ממילא אין להם טעם לחיות.

ודבר נפלא מצאתי בבעל הטורים "מן העץ" על הפסוק "האשה אשר נתתי עמדי נתנה לי מן העץ ואוכל" (בראשית ג' י"ב) ולכאורה מהו "מן העץ" הרי החטא היה איסור אכילת "פרי העץ"?
 ומפרש 'בעל הטורים' שחוה הכתה לאדם הראשון במקל עץ עד שאכלו ע"כ.
 ובזה ביאר 'דיין פוזן'  מה דאיתא בחולין (קל"ט ע"ב) "המן מן התורה מניין דכתיב "מן העץ".
והיינו שגזירת המן הייתה על החיבור של תאוות ליבם והנאתם מסעודותו של אותו רשע, שלדברי בעל הטורים הרי חווה כיבתה אורו של עולם בחטאה, שהיא כפאתו בכח הזרוע במקל עץ, .
וקשה לכאורה מה תביעה יש על אדם הראשון הרי הוא נכפה ואנוס רחמנא פטריה ואין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, וחי בהם אמר רחמנא, ואיך קללות המוות האבדון והעבדות האדם בעצב תהיה תמורתו ועונשו.
וזה אכן מה שהוא טען "האשה שנתת עמדי" הרי לא חשיד אדם הראשון יציר כפיו של הבורא בהתנהגות הסכל שאבן דרכו הוא הסרת האחריות, אלא שכנ"ל חווה הכתה אותו אך הוא נהנה מכך, וגם אם היה במצב של אונס, הנאתו היא חטאו לבדו.
 ולדברינו מבואר יפה, כי אין החטא האכילה עליו אכן חל דין פטור של כפיה, (גם אם נניח שבמצב זה יעבור ועל יהרג במצב של נגדוהו דחנניה מישראל ועזריה ראה תוספות כתובות לג.)  אך המשתמש בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, הנאתו הייתה עצמית האוכל, על אותו משקל בגזירת המן לכליה עם ישראל בימי אחשוורוש שנהנו מסעודתו של אותו רשע ולא על פעולת האכילה כי אם על הנאתם וחיבורם הפנימי שהומר באל זר, 'אל הנאת סעודתו של אותו רשע'. 
(דבריו הובאו בספר ילקוט דברי אסף ערך פורים)

השתא דאתינא להכי, יבוארו דברי הרא"ש בפירושו על התורה ( פרשת ויקהל ) שכותב שהסיבה שנשים שובתות ממלאכה בראש חודש, היא כיון שהם תרמו תכשיטים לבניית המשכן בשמחה, מאידך לחטא העגל הן נתנו בעצבות וכיון שבנית המשכן הייתה בראש חודש ניסן לפיכך הוא חג להם ואינם עושים מלאכה, ומכאן לכל ראשי חודשים לדורות.
"הדור קבלוה מאהבה" אומנם עד עתה גם כן קיימו עם ישראל את התורה כפי שקיבלוה בהר סיני 'נעשה ונשמע' אמרו כאחד, אך הגיע זה לאחר שעברו מאורעות שלא היה בדעתם לסרב עתה לקבל את התורה שכלם הורה להם שמחויבים הם להרכין ראש ולקבל על עצמם כל אשר יורו להם אך לא הייתה זאת קבלה מכוח פנימיות הלב הייתה זו קבלה מיראה ופחד ובדעת והשכל לא הייתה זו קבלה של "כתבם על לוח לבך" ליבם לא היה מעורב בקבלת ההחלטות אלא הלכו שבי אחר דעתם ושכלם וממילא לא חקקו את התורה בליבם אך לאחר שנוכחו שהקב"ה אוהבם אהבה עזה עד שאף בגלותם בלא בית המקדש העומד על תילו הקב"ה לא עוזבם (בשונה מנס חנוכה) כדברי הזוהר "כשהמטרוניתא בשוקא דבורסקי" והמלך יורד לשם בסתר המדריגה יש בזה אהבה רבה ונפלאה יותר מאשר כשמתייחד עמה בהיכלו, אהבה עזה זו עוררה בקרבם לקבל את התורה שוב מאהבה בשמחה בצורת חקיקה בלב עתה היא הקבלה הנעלית היא הקבלה המחברת ומקשרת את עם ישראל עם הבורא והיא קבלת התורה לה המתין הבורר שיקבלו עם ישראל על עצמם.

מפורסם המהר"ל השואל מדוע נא' שובו לכם לאוהליכם שנאסרו בעריות והלא דינם לאחר מתן תורה כגרים ודינם כקטן שנולד ומדוע היו אסורים אלא אומר המהר"ל קטן שנולד אינו אלא בקיבל עליו מרצון ולא בכפיה וזה רק לאחר שקיבלו עליהם את התורה מרצון

כן מבאר ה'קדושת לוי' (קדושות פורים קדושה ראשונה) בטעם מה דחיוב קריאת המגילה גדול יותר מחיוב קריאת התורה שאינה אלא לציבור מה שאין כן בקריאת המגילה חיובה על כל יחיד ויחיד וכן יש בה דינים נוספים שאינם בקריאת התורה אלא כיון שמגילת אסתר היא קבלת התורה מאהבה, יש בה קבלת עול תורה ומצוות.

ולפי זה מבוארים דברי חז"ל על פסוק "ליהודים הייתה אורה ושמחה ויקר" (אסתר ח' ט') אורה זו תורה וכו', ושאלנו מדוע נאמרו במשל, כשניתן לפרשם ישירות בנמשל ובפירוש ללא רמזים שעם ישראל שמרו על מצוות אלו, והייתה להם תורה יו"ט מילה ותפילין.
ולדברינו יש לבאר שאכן הייתה להם השבת ושאר המצוות שניתנו בסיני,  אך קבלת הדברים מאהבה הייתה חסרה בם, בפיהם כיבדו את השבת המילה ושאר המצוות וליבם בל עימם,ועל פעולות שאין בהם כוונה כבר כתב הרמח"ל במסילת ישרים "שמעשה הגוף חסר תועלת ללא ליבו של האדם",  אך מה שנתחדש עליהם זהו לא קיום המעשה אלא חיבור הלב והוא החלק של האורה בתורה והשמחה שביו"ט והששון שבמילה והיקר שבתפילין
עתה מובנים היטב כוונת האר"י הקדוש בפי' דברי חז"ל גדול יום הפורים מיום הכיפורים שאומנם יום הכיפורים יום נעלה עד מאוד קדושתו עד רום מעלה בשר ודם במקומם של מלאכים, אך עדיין אין זו התכלית הנעלית שהלא יום גדול זה אפוף ביראה וחרדה מאימת הדין ושכלו של האדם ודעתו הם המוליכים אותו ביום זה אך עדיין חסרה לה פנימיות הלב החיבור האמיתי של האדם למצב זה ביום זה הרי הוא כמלאכים נטולי לב ואינם אלא כנבראים ללא יכולת ברירה אלא מובלים הם לדרך אחת לא כן הוא יום הפורים יום בו עובדים אנו את הבורא מתוך שמחה הבאה מליבנו ומשדרת את קיום מצות הבורא מתוך חיבור מתוך חקיקת התורה על לוח ליבנו.

ומובנים דברי הגר"א דשתית היין החסירה בפורים נשלמת ביום הפורים ושתיית היין היינו ביטול הדעת ועשייה מתוך הלב מתוך שמחה, ובעצם יוצא שביום הפורים מתקיים ה"חציו לכם" של יום הכיפורים והיינו "חציו לכם" דמתוך שמחתכם עבדוהו.

בעל ספר 'חרדים' בהקדמה כתב:"התנאי הרביעי השמחה הגדולה במצוה דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדיר לי קב"ה ולפי רוב השמחה יגדל שכרו וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל לאיש סודו שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית ואמר דהיינו דכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל פירוש מרוב כל מכל מיני תענוג שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות עכ"ל.

ואולי בזה מבואר את שאומר "היהודי הקדוש" מפשיסחא שעובדה היא שיום הכיפורים לעולם לא יוצא בימים שנבראו בהם דברים טמאים בבריאת העולם ואילו יום הפורים תמיד יצא בימים אלו.
 והטעם כמבואר שיום הכיפורים יום של דין הוא יום של יראה ופחד צריכים אנו להדבק בקדושה ולהתרחק מכל טומאה שהיא בכדי שנצא זכאים בדין מה שאין כן ביום הפורים יום של שמחה ואהבה יום בו נהפכים זדונות לזכויות ממילא ניתן לחוג יום זה אף בימים שאינם קדושים במקורם שהר מעלת עצם היום גדולה על כולן.
כיצד מגיע אדם לידי שמחה תמידית רק אם דורש את ה' כפי שביאר נפלא ב'ערבי נחל' (כי תבוא דרוש ז') לבעל ה'לבושי שרד') מביא את שכתב בעל 'העיקרים' (מאמר ב' פט"ו) אם הדבר הנכסף והמבוקש בלתי בעל תכלית אי אפשר שיכלה הכוסף ולא שתיפסק ההשגה ולזה תתמיד השמחה תמיד ע"כ.
 ולפי זה מבאר הערבי נחל את הפסוק "ישמח לב מבקשי ה'"כי להיות השי"ת ושלימותו בלתי בעל תכלית כל מבקש ה' אע"פ שישיג מה שישיג לעולם תישאר התשוקה ותתמיד השמחה ותתווסף תמיד עם ההשגה והוא דכתיב "דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

עתה נבין את עניינה של מצוות שתיית יין ביום זה שהלא היין משבש את דעת האדם ומרדים את שכלו ולא נותר גופו אלא בשליטת ליבו שאינו מושפע מדבר כאמור אלא כל החקוק בו הוא אשר יש בו וזהו עניינו של יום זה להרבות בשמחה לגלות את מצפוני ליבו להציף את חדרי ליבו על פני החלב המכסה את היותרת ולחבר את ליבו לעבודת הבורא.

וזהו שאמרו חז"ל (מגילה דף ז:) "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
ויש לשאול מהי הגדולה שיש בכך שהמבוסם אינו יודע להבחין אלא אדרבה הגדולה תהיה אם לכשישאלוהו מי ארור מי ברוך ידע ידע לענות התשובה בבירור ללא השפעתו משכרות היין,
ארור המן וברוך מרדכי.
 אך תשובה זו לא תבוא משכלו ודעתו שהרי הם אינם פעילים זה עתה מכובדו של יין אך כיון שמחובר הוא כל כך לידיעה זו מה היא דרכה של תורה ומי הוא ההולך בדרכה כך יוכלו קירות ליבו לצעוק דבר זה בלא ידיעת השכל אלא ממקום פנימי ועמוק יותר החקוק בתוך ליבו.

ועתה מתבארים דברי הרמב"ם אומנם במשך השנה כולה אין האדם יכול להתמיד בצורה זו של עבודת הבורא שתובא בשמחה שתבוא מקירות ליבו אלא נובעת עיתים פעמים רבות מחמת דעתו ושכלו המבינים שכך צריך לנהוג אך לולא נתינת דעת אינו יכול לבוא לקיום התורה והמצוות וכמובן בזמן כזה מסוכן הוא עד מאוד לאדם לאבד את דעתו שהוא המוליכו לילך בדרכה של תורה על אף שחסר בה עדיין את החיבור הנעלה והקשר בעבודתו יתברך ומובן אם כן האיסור החמור להרבות בשתיית יין שאז חלילה יכול להפוך את דרכו להוללות וסכלות אך זמן אחד בשנה הלא הוא חודש אדר בכלל ויום הפורים בפרט צריך האדם להשריש לעצמו את הנהגת עם ישראל הדור קבלוה מאהבה ולעבוד לחקוק בליבו את עבודת הבורא ובזה נעשה כחלק מהבורא יתברך ואינו כפוף לדעתו ושכלו ואף שישתה יין לא יניח חלילה את עבודת הבורא שהרי חקוק זאת בליבו פנימה ואז עבודתו הבאה מקירות ליבו נעשית בששון ובשמחה והיא קבלת התורה מאהבה והיא עבודת היום ובגינה נתקנו אף יתר המצוות הבאות להרבות שמחה וששון שיהיו עם ישראל כולו בשמחה, מה שלא מצינו בשאר ימים טובים שצריכה הסעודה להיות דווקא יחד עם משפחתו וחבריו בכדי להרבות השמחה כדי להחדיר בנו את עבודתו פנימה לתוך ליבנו.

ועתה מתבארים היטב 'שני התמידים' כהלכתן, הלא המה קרבים לפנינו על ידי מרא דהלכתא, רבינו הרמ"א במפה על השולחן ערוך, התחיל פריסתה בתמיד של שחר בו ציווה "שוויתי ה' לנגדי תמיד" והשני בסיימו את השו"ע מה שמקביל לתמיד של בין הערבים, "טוב לב משתה תמיד" דמי שקיים את התמיד הראשון עומד ה' לנגד עיניו ונתקיים בו "טוב לב" הוא יכול להיות ב"משתה תמיד" ואין לו לחוש לביטול הדעת.

החתם סופר (או"ח ח"א קפ"ה) "ותשש כוח יצרם וקיבלו התורה מרצונם". וביאור הערתו הנפלאה.
שהרי ידועים דברי הרמב"ם בדין גט מעושה "כופין אותו ע שיאמר רוצה אני" מכיוון שבפנימיותו הוא רוצה את רצון השם.
ונשאלת השאלה, הרי קבלת התורה במעמד ההר הייתה מכפיה, והנה לנו הראיה שהוא כופר ואינו נכנע לכפיה זו, ומי אומר לנו שכך הוא רצונו, ויש לבאר "הדור קיבלוה מאהבה" לדורות וגילוי דעת זה אינו בטל לעולם, שהרי הוא הוא הבסיס לקיום העולם אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

רבינו ה'נתיבות המשפט' בספרו 'מגילת סתרים' על המגילה, שואל מדוע רק בפורים נאמר 'ארור המן ברוך מרדכי' ומדוע בפסח לא אומרים 'ארור פרעה ברוך משה' או בחנוכה 'ארורים היוונים ברוכים החשמונאים' וכיוצ"ב.
 ותירץ לפי דברי הגמרא (מגילה דף יב:):"גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים" להמן הייתה זכות גדולה בגזירתו ובגינו עם ישראל חזרה בתשובה יותר מכל מה שתוכחות 48 נביאים הנביאים השיבום.
ומכיוון שלא יתכן שלהמן הרשע תהיה זכות כזו, אנו מאררים אותו בארור ואת מרדכי בברוך,
 ונמצא דיש להמן זכות עצומה וכדי להוריד את הזכות שלו צריכים לומר ארור המן ברוך מרדכי מה שלא הוצרך בשאר זמנים, ואם לא נעלה על ליבנו מהות השמחה בפורים, אלא על אך תודה על נפשנו שכציפור נמלטה מפח יוקשי המן, אין בברכת מרדכי בכדי לזכותנו תכלית הזכות מזכותו אך אם אנו מעלים את השמחה מהרובד הנמוך החומרי ומביטים על ההצלה הרוחנית בזה יש לו זכות מול הארור.

אלא יש לבאר כך אדם שאכל מצה בלא כוונה יצא ידי חובה מפני שיש לו הנאה וממציאות זו לא ניתן להתעלם כאשר מהות המצוות היא אכילה שהיא הנאה לאוכלה, לעומת זאת סעודת פורים לולא כוונה אינו יוצא ידי חובה, כי הסתרת הפנים היא שהנמשל הרמז הוא החשוב החלק הנסתר בפעולה שהוא החלק של המחשבה, וזו הסיבה שכוונה היא לעיכובא. 
מענין לציין שבנו של האדמור מגו"ר ה'שפת אמת' אמר בשם אביו, שאמר בשם 'החידושי הרי"ם',"זכר להר סיני כולו עשן, יש לעשן בשבועות".
ואולי זו הסיבה שיש מנהג כי הוא סיום קבלת התורה החלק הרצוני של קבלת התורה מאהבה, עיקרו של דבר מצד המקבלים עם ישראל.