דברי תורה צריכים חיזוק

רבי שניאור זלמן הירשוביץ (ט"ז בניסן ה'תקע"ח, 22 באפריל, 1818 – ג' בסיון ה'תרס"ד, 17 במאי 1904) היה ממייסדי תנועת המוסר, רבה של בויסק וגולדינגן ומתלמידי רבי ישראל סלנטר.
נולד לאברהם, בן למשפחה חסידית, מצאצאי רבי שניאור זלמן מליאדי, ונקרא על שמו. התחנך ולמד בצעירותו בישיבת וולוז'ין, יחד עם הנצי"ב מוולוז'ין ועם רבי מרדכי אליאשברג. בשנת ה'תקצ"ה (1835) בהיותו בן 17, התחתן עם חיה שרה, ממשפחת הגאון מווילנה.לאחר נישואיו, החל ללמוד בישיבתו של רבי ישראל סלנטר, בזריצ'נה, שם החל להפיץ את תורתו של רבו, בהסכמה כתובה מרבי ישראל. ההסכמה נחשבת לנדירה, והודפסה לאחר מכן בחיבורו של רבי שניאור זלמן, "אבן ישראל".
לאחר שעזב את זריצ'נה, שימש רבי שניאור זלמן ברבנות בבויסק ובשנת ה'תרי"א (1851) מונה רבי שניאור זלמן לרבה של קולדיגה (גולדינגן) שם שימש ברבנות כ-50 שנה עד פטירתו, למרות בקשות רבות מקהילות גדולות שיכהן כרבם. לרבי שניאור זלמן הייתה הופעה מהודרת, כשיטת רבו רבי ישראל, ועשה רושם רב על פקידי השלטון הרוסי. רבי שניאור זלמן, התפרסם כאיש אמת, עובדה שהתבטאה בין היתר בחיבורו "גליון אלפס", שנדפס במהדורת ש"ס ראם, בו אימת ודייק את דברי הרי"ף.
בשנת ה'תרמ"ב חיבר את הספר "אבן ישראל", שיצא לאור בשנת ה'תרמ"ג ובו ליקוט מתורת רבו (בהסכמתו), ספר שהפך לאחד מספרי היסוד של תנועת המוסר. רבי שניאור זלמן הגה בעצמו רשימות וחידושים בתורת המוסר, שרובם נשרפו ומיעוטם נדפסו בחיבורו "אבן חן", שנדפס כנספח בספר אבן ישראל.

המחבר היה דיין בווילנא בתקופת הגר"א. הספר נדפס בחיי הגר"א ובשני מקומות בספר מביא המחבר מדברי הגר"א, וגם ממה ששאל אותו והשיב לו. רבי שניאור זלמן הירשוביץ רבה של גולדינגן [תקע"ח-תרס"ד], בעל 'גליון אלפס' על הרי"ף שנדפס כיום בכל מהדורות הש"ס. רבי שניאור זלמן היה מצאצאי אדמו"רי ליובאוויטש. הוא היה תלמיד חבר לרבי ישראל מסלנט ותלמידו של רבי איצ'לה מוולוזיו. רבי שניאור זלמן הוציא לאור את הספר אבן ישראל לרבי ישראל מסלנט עם פירוש אבן בוחן – חידושים שהוא עצמו חידש. הוא היה גם רב בראגובה ובבריסק, אך נודע כרבה של גולדינגן [לטביה] בה כיהן כחמישים שנה.
בג' בסיון ה'תרס"ד (1904) נפטר בקולדיגה. בצוואתו לקהילתו ביקש שישמרו על טהרת המשפחה ושישמרו על מוסדות לימוד התורה בעירם.
ספר אבן ישראל הוא נדיר במקוריותו בו הוא מצטט במדויק דרשות של רבי ישראל מסלנט, עליו סמך את ידו רבו,  בהוצאה השניה התווסף מאמר לחיזוק לומדי תורתנו הקדושה מהגרי"ס זצללה"ה ועוד.

את המהדורה הראשונה ניתן לקרוא וללמוד אבן ישראל מהודה ראשונה אך לא התווסף שם המאמר המדובר, נוסיף את הערת הכותב ( ר' שניאור זלמן הירשוביץ זצ"ל )  ונעתיק כאן את המאמר שחסר  במהדורה זו, לזיכוי וחיזוק הרבים. 

המאמר הזה איננו נכתב בלשון צדיק נבחר גאון קדוש ישראל שליט"א ( ר' ישראל סלנטר זצ"ל ), רק נעתק מכתב הקצורי ע"פ מצוותו. ואם לא נתבארו כנכון עמקי מחשבותיו לא על האדמו"ר התלונה, ובכ"ז המעיין לאשורו ימצא בהם דברים מושכלים להפליא, כדרכו בקודש.
א) איתא בסוכה ( נ"ב ע"ב ) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' אלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו ע"ש. והנה אחרי אשר נודע כי היצה"ר לא נברא רק לטובת האדם. כדי שינצחו ויקבל שכרו, ואם ימשך אחר יצרו ממילא יקבל עונשו. ואם כן הלא יפלא לאיזה תכלית ברא הקב"ה ע"ז האופן אשר לא יהיה הכח בידו לנצח את יצרו הרע בלתי עזר מעם ה'. ומדוע נתן הקב"ה כח ועוז כזה להיצה"ר עד כי לא יכול האדם לבדו לנצחו כ"א בעזר הקב"ה.
ב) אמנם יבואר כי כאשר חקרו חוקרי נפש האדם ומצאו כי יש בנפש האדם שני מיני כוחות חיצוניות ופנימיות. למשל כאשר נתחיל ללמוד האל"ף בי"ת או שפה אחת אשר לא נדע כמה תכבד עלינו עד אשר נדע האותיות. ואחרי זה לחברם עם תנועות לתיבה. ולצרף כל האותיות למשפט שלם.אמנם אח"כ כאשר הורגלנו בשפה, בהחיצוניות, אז נוכל בהרף עין לראות ולהבין משפטים רבים כאחד וכלי הדיבור מוצאים מעצמם הדברים כרגע למענהו, מבלי שידע האדם איככה נעשו כי יתהוו באדם בפנימיותו התקשרות ממשפטים רבים, ויוצאים כרגע מבלי אשר ידע האדם בעצמו, אמנם המה בהאדם במצב כהים (  גאנץ דונקל ) { או בלשוננו תת מודע – מעתיק המאמר } ורק על ידי התעוררות קלה מהאדם יצאו ויתראו לפנינו ברורים ונכוחים, כן במדות האדם, בכוחות הפועלים עליו ישנם ג"כ שנים, חיצוניות ופנימיות, כהות וברורות. 
ג) וידוע כי הפנימיות יפעלו על האדם יותר מן החיצוניות כאשר נראה בחוש, למשל אם יש לו לאיש תלמיד אהוב וחביב לו כבבת עינו ויעשה טובות עמו, ויש להאיש הזה גם בן, אמנם ישנאהו תכלית שנאה, ויראה לו בפועל שנאתו אליו, והנה קרה כאשר נפלה שינה על האיש הזה ועל עפעפיו תנומה, והנה אש יצא מאת ה' ותאחז בבית הבן גם בבית התלמיד ושניהם בסכנה. 
ונעורר פתאום את האיש להחיש לעזרה, להציל מן הדליקה גם הבן וגם התלמיד, נראה כי ירוץ עד מהרה להציל בנו לראשונה, יען מה? 
יען בפנימיותו בטבעו קננה האהבה לבנו השנוא לו, יותר מאהבה שאוהב לתלמידו על ידי כוחותיו החיצונים, ולכן נעורר האיש משנתו אשר אז גם כוחותיו החיצונים נמו שנתן, אז חיש קל יתעוררו כוחותיו הפנימיות ויתבררו ויתגברו על החיצוניות וירוץ להציל את בנו. 
ד) והנה עיקר מלחמת היצר היא להגביר יראת ה' בלבבו נגד תאות היצר וכפי גודל התאוה כן עליו להגדיל יראתו יותר להכניע היצר בזה, וניסיון העקידה של אברהם אבינו היה ניסיון גדול להתגבר על התאוה הפנימיית בטבע אהבת הבן ועל זה אמר הכתוב ( בראשית כב ) עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני. 
ה) אכן מבואר בדברי הילקוט ( פרשת וירא על הפסוק וישם אותו על המזבח ) וזה לשונו "היו דמעות מנשרות ונופלו מעיני אברהם עד שהייתה קומתו משוטטת בדמעות, ושם איתה הקב"ה רואה את האב מעקיד בכל לב, ולכאורה המאמרים סותרים זה את זה, כי אחרי שהיה מעקיד בכל לב, איך יוכל להיות כי יזלו דמעות מעיניו, אמנם לפי דברינו צדקו יחדיו ( ראה שם מסביר על כוחות הנפש בפנימיות ובחיצוניות שלהן ) כי מה שאמר הילקוט "מעקיד בכל לב" זהו בכחותיו החיצוניים, אשר היו באברהם במדרגה יותר נעלה להתגבר על הפנימים במעשה,אבל הדמעות היו נושרים מהכוחות הפנימיים אשר פעולתו יותר חזקה בכלל תכונת האדם, ובזה נראה בעליל כי גם באברהם אבינו, אשר מי לנו ביראתו וצדקתו, עם כל זה פעלו הכוחות הפנימיות עליו פעולה עזה, להוריד דמעות אף כי המעשה היה בשלימות גדול ועשה בלב שלם, גם בשמחה כמבואר במדרש. 
ו) והנה היראה איננה נטועה בטבע האדם, אך כל אדם יש בכוחו להבין ולהשכיל לתקן את עצמו ולהגביר יראתו על תאותו במדריגה גבוה, וכמו שאמרו חז"ל בתנא דבי אליהו "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" וכו' כי כל איש יש בכוחו לעלות את יראתו גבוה למעלה מן התאווה כמו בענין העקידה. 
אמנם על פי רוב אין היראה מתוקנת תמיד במדרגה העליונה, אשר יהיה בכחה להגביר חיילים תמיד נגד התאווה היותר גדולה ורק כאשר ירגיש ויראה האדם מראש, אשר ממשמש ובא לפניו ניסיון כבד, אשר על ידיו אולי יכשל בעבירה או יבוא לידי ביטול מצוה אז מוכרח הוא לבקש תחבולה ועצה מראש להגביר היראה כ"כ עד שיהיה ליבו בטוח כי תנצח יראתו את תאותו. 
והנה נגד הכוחות החיצוניות, וגם המעט אשר יוכל לשער על כוחות הפנימיות, יכולת ביד האדם לבא חשבון ולדעת עד כמה יתאזר עוז להגביר היראה על התאוה, אבל מה יעשה האדם עם אלה כוחותיו הפנימיות אשר איננו יודע מהם, ובלתי מרגיש אותם כי אולי יש בכוחם למשול עליו הרבה, יותר מן החיצוניות, אי לזאת באו חז"ל בדבריהם הקדושים להשיב נחומים להאיש המתאמץ לתקן כוחותיו החיצוניות לבל יפול לבו, אולי יפול ברשת היצר לרגלי כוחותיו הפנימיות, לכן הודיעו חז"ל כי הקב"ה יהיה עוזר לו, וכאשר יעשה האדם את שלו, ישלח ה' עזרו מקודש לתקן ולהגביר נגד הכוחות הפנימיות ביראת ה' כל היום. 
ז) ויוצא לנו מדברינו אלה כי לא נברא האדם לתקן את כוחותיו הפנימיות בשלימות גמור, ורק ראשית השתדלותו צריך להיות לתקן החיצוניות בתכלית השלימות, עד אשר יפעלו פעולה חזקה גם על הפנימיות, ואז יעזור לו הקב"ה לנצח את יצרו אף אם בעצמו לא עלה בידו לתקן פנימיותו בשלימות, והנה באדם יש שני מיני כוחות יש כוחות אשר המה בכל האדם, כמו תאות האכילה ואהבת הבנים אך אינם שווים בכל הרדם ברב או במעט, ויש כוחות אשר אינם בכל האדם, ויש אחד שימצאו בו כח גדול מאוד, ויש אחד שלא ימצאו בו מאומה מהכוחות ההם כמו למשל אהבת הממון, יש אדם אשר אוהב כסף לא בעבור התכלית אשר יושג מהם לקנות לו כל צרכיו, כי אם יאהב בכסף בעצם, והבחינה לזה כי אף כאשר צבר כעפר כסף לא יוציאם אך לצורך דברים ההכרחיים לו מאוד ולא לשום תענוג, ויש אדם אשר עצם הממון לא יאהב כלל והבחינה הוא להיפך, כי אף אם לא מצא ידו עוזר בכל זה גם על כל תענוג קטן לא יקמץ ממונו ויציא כספו וככה ימצא גם בשארית כוחות הנפש, כמו הקנאה, שנאה, נצחון ודומיהם, ולכן ממעשה אברהם אבינו נוכל לשפוט רק על כחות הנפש אלה הנמצאים בכל האדם כאהבת הבנים, אשר אלה גם בהצדיק כאברהם לא יכלו הפנימיות להיות מתוקנים בתכלית גדול. 
ח) אמנם בכחות הנפשאלה אשר ישנם אך בקצת בני אדם ובקצתם אינם, באלה הכחות אף במי שיש לו הכוחות האלה מלידה, יכול האדם הנעלה על ידי התורה והיראה לשנות הפנימיות מן הקצה אל הקצה, [ובזה יבואר אולי דברי הגמרא בחולין (ה' ב') הצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם וכתבו התוספות שם, דזהו דווקא במידי דאכילה ולא במידי אחריני, והטעם הוא לפ"ז יען ענין תאות האכילה הוא דבר השווה לכל נפש, ובכחות הכוללים את כל בני האדם אין בכח האדם לתקן את הפנימיות בשלימות, ודרך השגיאה לבוא רק בפנימיות אשר בהם רק להקב"ה להיות בעזרו, על כן העמיד ויסד הקב"ה שאם הוא צדיק באמת לא יקרה לפניו שגיאה מהפנימיות, אבל בעניינים אחרים אשר יש כח ביד האדם לשנותם בשלימות מוטל על האדם לתקן בעצמו אם גם לא יהיה נעזר מאת הקב"ה, על כן יכול לבוא שגיאה גם להצדיק כל זמן שהפנימיות לא נתקנו בשלימות ]. 
ט) ויש לנו לדעת כי הכוחות הפנימיות והחיצוניות נבדלים המה אצל בני אדם, לפעמים יהיה באדם אחד החיצוניות טובות מאוד והפנימיות רעות מאוד ולפעמים ההיפך, כי הנה החיצוניות עיקר יסודם הראשי הוא החינוך – האיש אשר נתגדל ונתחנך אצל הורים ומורים ישרים יראי חטא, ובמקום אשר גם אנשיו יראי חטא המה על ידי זה נעשו גם החיצוניות שלו על דרך המוסר והצדק, אמנם הפנימיות שלו יכולים להיות עוד ברע, יען המה בו מלידה וכל זמן אשר החיצוניות שלו הטובים עוד לא פעלו פעולה רבה עליהם להטיבם ישארו על תכונתם הרע, ולפעמים יהיה בהיפך אשר החיצוניות יהיו רעות מאוד על ידי חינוך הורים ומורים פורעי מוסר ועל ידי התחברות לאנשים רעים, אמנם הפנימיות שלו יוכלו להיות טובים מאוד מתולדתו, על כן נראה לפעמים איש אשר היה ירא אלוקים גדול ועל ידי סיבה חזקה אשר פעלה עליו בנקל נתהפך לרעף יען כי הפנימיות שלו היו רעים,  והסיבה החזקה עוררה אותם עד כי עלו במשקל גבוה על החיצוניות הטובים והחליפו אותם מן הקצה אל הקצה, וכן לפעמים להיפך יהיה האדם רע מאוד בהחיצוניות, ועל ידי סיבה יהפוך לירא חטא, יען כי הפנימיות היו טובים, ולכן עוררה הסיבה אותם ונתגברו על החיצוניות. 
י) ואת הדברים האלה, נוכל לרמז אולי בהכתוב (  הושע יג ) כדבר אפרים רתת נשא הוא בישראל ויאשם בבעל וימות, והנה אמרו חז"ל בגמרא (  קא ע"ב ) מכל מקום זכה ירבעם למלכות מפני שהוכיח את שלמה, ובמדרש שמיני ( פי"ב ) איתה בשעה שהוכיח את שלמה, אמר לו הקב"ה למה אתה מוכיחו נשיא הוא בישראל, חייך שאני מטעימך משררותו, ואין אתה יכול לעמוד בה, ולכאורה המאמר סותר את דברי הגמרא. שחשב את תוכחתו לשלמה למעלה ולזכות, והמדרש חושב זאת לחסרון ולחוב [וקשה להעמיס במליצת המדרש למה אתה מוכיחו שכונתם רק על שהוכיחו ברבים כדאיתא בגמרא שם – המו"ל ].
אך יבואר כי החיצוניות של ירבעם היו טובים ובמדרגה נעלה, כמבואר בסנהדרין ( קב ע"א ) תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי. אבל פנימיותו היה רע מאוד, וכדאיתא בילקוט ( מלכים א יב ) על פסוק ויאמר ירבעם בליבו, כסף סיגים מצופה על חרש שפתיים דולקים ולב רע וכו' למה הוא דומר למולייר שמבחוץ היה של זהב ומרגליות קבועות בו, אלא מבפנים היה של חרש כך וכו' ויאמר בליבו ע"ש. ונראה ברור כי החיצוניות שלו היו טובים והפנימיות רעים, וע"י הסיבה אשר נעשה מלך פעל על הפנימיות כי עלו על החיצוניות והשחיתו אותו. והנה בתוכחה שהוכיח ירבעם את שלמה היה ירבעם בסכנה, אף כי איתא במדרש שם הכניס אלף משבטו והוכיחו עם כל זאת היה בענין סכנת נפשות, אשר על פי דין אין למסור נפשו עבורה. אמנם לפעמים יעשה חסיד מפעל כזה, מקנאת חסידותו ובהתפעלות הנפש, כאשר יראה מעשים למורת רצון קונו תתלהב נפשו, למחות בעוברי עבירה וישכח הסכנה אשר לנגד עיניו על ידי זה, אך ההתפעלות כזו לא תוכל לבוא באיש אשר ידע בנפשו כי גם הוא איננו צדיק ותוכחתו יהיה עליו עון אשר גם הוא איננו נקי, ואיך יכול להוכיח את חבירו ולכן כאשר ירבעם לא היה טוב בפנימיותו כמ"ש לעיל, לכן יחשוב המדרש לו לחוב על אשר הוכיחו אף כי בעצם התוכחה היה זכות, והמאמרים אינם סותרים כי מדתו של הקב"ה, שבמקום שדנין את האדם שם מזכירין גם צדקותיו כמבואר במסכת יבמות ( דף עח ) קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע על אשר המית הגבעונים אין דאמר ריש לקיש מאן דאמר וכו'אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו, ופרש"י במקום שדנים את האדם שם מזכירים צדקותיו ע"ש, ולפ"ז אם יעשה אדם דבר אחד, אשר על ידי החיצוניות הוא טוב ועל ידי הפנימיות איננו טוב מענישים על הרע הנמצא בזה, ונותנים שכר על הטוב, וכאשר בירבעם נמצאו שתי אלה כמו שבארנו. לכן על ידי זכות התוכחה שבאה מן החיצוניות זכה למלכות, ויבואר זאת במקרא כדבר אפרים רתת, שהוא התוכחה לשלמה ( כמבואר במדרש שם ) זכה בזה "כי נשא הוא בישראל" וזכה למלוכה, אבל יען היה אצלו התפעלות הנפש, עד אשר לא הביט אל פנימיותו איך גם הוא איננו נקי, וגם לא ראה לתקן את הפנימיות שלו לטוב גרמה לו הסיבה מהנשיאות שלו לעורר את רוע הפנימיות לעלות ולהתגבר על החיצוניות, עד כי בא לידי "ויאשם בבעל וגו' ". "
יא )ונבאר עוד דברי הגמרא בסוכה נב. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השעה כו' צדיקים בוכים ואומרים האיך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה ורשעים בוכים ואומרים האיך לא יכולנו לכבוש חוט השערה הזה, ולהבין דברים נקדים מה שכתוב ( שם ) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ולכאורה אנו רואים כי מי שהוא ירא אלוקים וצדיק חפצו תמיד להצטדק יותר, ואם כן איפוא היצר הרע קטן אצלו, אמנם יתבאר כי באדם אשר איננו ירא יראה היצר ראשית לו להתדבק אל החיצוניות לקלקלם ומן הפנימיות יניח ידו, וכמ"ש במדרש הרשעים מלאים חרטות, וסיבה הדבר יען כי החיצוניות לא יתגברו וימשלו על האדם. רק בעת אשר התאווה מנגד עיניו כמאמרם "העין רואה והלב חומד" ולכן כאשר תעבור התאווה מנגד עיניו והחיצוניות יתקררו, אז יתעוררו הפנימיות אשר לא נשחתו עדנה, ויביאוהו לידי חרטה עד כי ירצה לעזוב מעשה החיצוניות, אבל באיש הירא החיצוניות המה טובים מאוד, לכן יראה היצר ראשית לו אך לפעול פעולתו על הפנימיות, וכל מה שהוא צדיק יותר יחדור עמוק עמוק בפנימיותו למען אשר לא ירגיש בו ובפעולותיו אשר יפעל עליו לרע. אך האיש הירא בתכלית השלימיות יתעמל ויתאמן על ידי החיצוניות הטובים שלו וביותר בעצם וראשונה ע"י סגולת התורה להפוך משורש את יצה"ר השוכן בפנימיותו, ולתקן את הפנימיות, אמנם כבד יותר על האדם, וזה הכוונה אשר להרשע נדמה היצר כחוט השערה, יען כי פנימיותו לא היתה נשחתה כ"כ, וע"י חשבון מועט וע"י לימוד התורה והמוסרי היה יכול לעורר ולגבר את הפנימיות אשר יעלו על החיצוניות ויהפכו גם אותם לטוב, אבל להצדיק אשר פנימיותו השחית היצר ואך הוא בפעולתו הגדולה על ידי החיצוניות הטובים עלתה בידו להגביר על הפנימיות ולתקנם, לכן נדמה לו כהר גבוה, והבן. 
יב ) והנה ממוצא כל הדברים האמורים לעיל, יוצא לנו לדעת אחרי אשר באדם יוכל להמצא דבר אשר בהחיצוניות יהיה טוב מאוד, אבל פנימיותו יהיו נשחתים, וע"י התעוררות מעט או השתנות שונות ( פארשידנע אומשטענדין ) יוכלו הפנימיות להתעורר עד אשר יגביור לשנות החיצוניות [ ולכן מחובת האדם אם יחפוץ לעשות דבר בתכלית השלימות, אם יראה מראש אשר יוכל לבוא אף לידי מניעה קלה, יפחד ויעשה תחבולות להלחם עם יצרו, אחרי אשר ל יוכל לדעת כל הדברים הקטנים אשר יוכלו לפעול לרעה בהפנימיות ], והאדם יש לו ידיעה אך בהחיצוניות ולא בפנימיות, ועיקר הכבדות והקלות באדם תלויות רק בפנימיותיו. ולפ"ז יוכל להיות אם יעשה האדם שתי מצות האחת היתה כבדה בהחיצוניות והשניה אף כי קלה היתה בהחיצוניות אבל בפנימיות אשר לא ירגיש בה האדם היתה כבדה מאוד, והנה לפי ההשקפה תהיה המצוה הכבדה בחיצוניות גדולה מהשניה ( הכבדה בפנימיות ) אבל הקב"ה יחשוב לפעמים את השניה גדולה, יען כי הוא יודע הפנימיות כנ"ל. וכמו כן בעבירות אם יעשה האדם שתי עבירות האחת לפי החיצוניות היתה כבדה אבל לפי הפנימיות היתה קלה והשניה להיפך לפי הפנימיות היתה כבדה ולפי החיצוניות היתה קלה, ומה שהעבירה כבדה להשמר ממנה נחשבת לפני הקב"ה לעבירה קלה ומה שהיא קלה להשמר ממנה נחשבת לחמורה, ולכן כאשר יחשוב ה' את המצוה כפי כבדותה וקלותה כמו כן יחשוב את העבידה הכבדה להשמר ממנה מצד הפנימיות לקלה וכו' והנה שקול המצוה והעבירות כבר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה ( פ"ג הלכה ב' ) וזה לשונו: ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלן, יש זכות שהוא כנגד כמה עונות וכו' ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות וכו' ואין שוקלין אלא בדעתו של ( הקב"ה ) אל דעות. והוא היודע איך עורכין הזכיות כנגד העונות ע"ש והנה השיקול הזה מובן כי תלוי לפי כובד שמירת התורה והמצות, ולפי כובד זהירות עשיית העבירה כמאמר המשנה ( אבות ספ"ה ) לפום צערא אגרא, ובעבירה הוא להיפך כי כל מה שהיא כבדה להשמר ממנה [ אם אמנם אף לפי האופן היותר כבד, עם כל זה נחשבת לעבירה ויקבל עונשו ] לעומת העבירה הקלה להשמר ממנה נחשבת עבירה קלה ( פיעל גרינגער ) וכמאמר חז"ל מנחות ( מב : ) תניא היה רבי מאיר אומר גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו לאחד אמר הבא לי חותם של טיט ולאחד אמר הבא לי חותם של זהב ופשעו שניהם ולא הביאו איזה מהן עונשו מרובה הוי אומר זה שאמר לו הבא לי חותם של טיט ולא הביא. ע"כ. 
יג ) והנה לפי משפטי ה' הצדיקים, לפעמים אף כי יהיה צדקת הצדיק רבה אך יש לו מעט עונות יעניש לו הקב"ה בעולם הזה, או להיפך כאשר יהיה רשעת האדם רבה, אך יש לו מעט תורה ומצות יקח חלקו בעולם הזה כדי לקבל שכרו, וכמו שאמרו חז"ל בקידושין ( מ' ב ) למה צדיקים נמשלים בעולם הזה לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ גופו כולו עומד במקום טהרה, כך הקב"ה מביא יסורים על הצדיקים בעולם הזה כדי שירשו העולם הבא וכו', ולמה רשעים דומים בעולם הזה לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה נקצץ נופו כולו עומד במקום טומאה, כך הקב"ה משפיע טובה לרשעים בעולם הזה כדי לטורדן ולהורידן למדריגה התחתונה. והנה כאשר הגידו חז"ל ( סוטה  ח' ב ) כי הקב"ה משלם מידה כנגד מידה [ והוא כשיש באותו הפרט רובו עונות או רובו זכויות נדון מכ"מ הגרא"מ ], נמצא על פי דרך זה אפ אדם אחד עשה מצוה הנחשבת לפני הקב"ה לרובו זכויות, ויש בהדבר הזה מיעוט עונות אז ייסר אותו הקב"ה מדה כנגד מדה, ואם עשה עבירה אחת נערכת לפני הקב"ה לרובה עונות ובהדבר הזה יש לו מיעוט זכויות  יתן לו שכרו בעולם הזה מידה כנגד מידה, ויבן על פי זה למה יוטב לאדם בדבר אחד וירע לו בדבר אחד [ כי בדבר אחד רובו עונות ובדבר א' רובו זכיות, ועל פי זה יקרה כי יעשיר נוכל שעשה פ"א יושר בממון ולהפך יעני תם אם עקש הישרה פ"א בממון, הגרא"מ ] ויכול להיות שזה כוונת רש"י ( ברכות ה. ) אם רואה אדם שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה וכו' ופרש"י ז"ל פשפש ולא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין ייסורים הללו לבוא עליו היינו שלא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין הללו לבוא עליו, היינו שלא מצא עבירה בידו שיהיו היסורים מידה כנגד מידה ( עיין נפש החיים שער ד פרק כט ) אך להאדם יכבד עליו לדעת הנהגת הקב"ה מדה כנד מדה, וביותר לפי דברינו שתלוי לפי הכבדות אשר אין ביד האדם לידע על בוריו וכמו שביארנו לעיל.
יד ) ונשכיל להתבונן לאשר ידוע כי ה' יסד תבל שתתנהג ע"פ חוקי הטבע שחקק השם יתברך, וחיי האדם ומותו, בריאותו וחוליו, עושרו ועוניו, וכן שארי הדברים אשר לו הכל ע"פ מהלך טבעי ולפעמים נסתרה דרכי הטבע אשר אין בכח חכמת חכמים ובינת נבונים להבינם מראש כמו כי ימות האדם הבריא פתאום אשר נעלה הסיבה ע"פ הטבע, אף מגדולי הרופאים וכן להיפך, וגם זה הוא יכול להיות ע"פ מהלך טבעי נסתר ולא ע"פ נסי כי אמנם נס נגלה יכול להיות אך אצל צדיק מצוין אשר בעת ובדור צדיק, אשר הניסים היו מצוין או אצל רשע מצויין בעת ובדור צדיק ( ע' רמב"ן ) וכן נראה ג"כ אשר העני יהיה עשיר ע"פ סיבות וענינים אשר אין ביד האדם לחשבם מראש, וכן יהיה העשיר לעני ע"פ סיבות בלתי מורגלות, וגם זה מהלך הטבעי. אך מהלך הטבעי הבלתי מורגל אינו מצוי כל כך ע"כ מוכרח האדם בכל עניניו לבקש תחבולות בעניניו לפי מהלך הטבעי המורגל אף כי יבין אשר תחבולות יוכלו להתהפך ולהשתנות כמאמר הכתוב לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר, והאם יוכל אך להתבונן ולראות אשר כל מעשיו ומסחריו יהיו קרובים לשכר ורחוקים מהפסד לפי הנראה אף כי איננו בטוח בזה.  
טו ) ויש הנהגה שניה על פי חוקי התורה כי כפועל אדם בתורה ומצות ישולם לו בעוה"ז בכל עניניו, ולפעמים יהיה לאדם רוב זכיות ומעט עונות ע"כ רע לו בעולם הזה כדי שיבוא על כל שכרו בעוה"ב. ולפעמים רוב עונות ומיעוט זכיות ייטב לו בעוה"ז כדי לקבל שכרו. וכמ"ש בקידושין הנ"ל ( באות יג ). ועוד לנו לדעת כי יסוד הנהגת הקב"ה עם רוב בני אדם וזולת המעטים מבני העליה הנחשבים לפניו לצדיים גמורים לקשר מהלך התורה עם מהלך הטבעי ביחד, ולכן אם האדם אשר ע"פ מהלך הטבעי התמידית צריך להיות עשיר, אך נמצא לזה מניעה על פי מהלך התורה כי אז ישנה הקב"ה את מהלכו הטבעי וישונה במהלך טבעי אחר והאדם לא ירגיש ולא ידע אם יצא מסדר הנהגתו התמידית, וכם להיפך לפעמים האדם לפי מהלך הטבעי התמידית צריך להיות עני, אכן ע"פ מהלך התורה צריך להיות עשיר ישנה ויחליף הקב"ה את מהלך הטבעי התמידי הרע, למהלך טבעי אחר הטוב וגם אז לא יכיר האדם השינוי במהלכו הרגיל, וכן יהיה בכלל עניני האדם הן לטוב והן להיפך. 
ויבואר אולי בזה דברי הגמרא בגיטין ( דף סח ע"ב ) אשר שאל בניהו את האשמדאי ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא אסיקתא לאורחא, אמר מכריזי עליה בשמיא דרשע גמור הוא ועבדי לה ניחא נפשיה כי היכי דליכל ליה לעלמא, אשר לכאורה יפלא הדבר מאוד וכי בשביל דבר קטן כזה אשר העלהו עם אם הדרך יאכל את עולמו, אולם לפי דברינו יכול ליהיות כי לפי מהלך הטבע של השיכור היה נאבד בדרכו אשר תלוה בה, אך הקב"ה שלח לו מהלך טבע אחר אשר לא ניכר להאדם והעלהו לאם הדרך לבל יאבד דרך וניכה לו על ידי זה מזכיותיו לעולם הבא.
טז ) על כל הדברים האמורים, יש אמנם להרדם איש איש לפי מצבו וענינו לדאוג ולפחוד, פן ינוכה לו משכרו לעוה"ב אחרי אשר לא יוכל לאדם לדעת מהלכו הטבעי התמידי איך ומה הוא ואולי ע"פ מהלכו הטבעי התמידי היה רע לו יותר מאשר הוא עתה ובמעט הטובה אשר לו יותר מכפי מהלכו הטבעי יכול להיות כי ינכו לו משכרו לעוה"ב וגם אם יראה האדם את עצמו שהוא מלא תורה ומצות ומצבו בעולם הזה שפל מאוד בכל זאת אין בידו לשפוט כי מצבו בעוה"ז הוא לכפרה על עונותיו, כי אולי שוגה הוא בכוחותיו הפנימיים ולפיהן הוא אולי רובו עונות וכנ"ל, ובמהלך הטבעי שלו אולי הוא בגדר שפל הרבה יותר ממצבו אשר הוא עומד בו ולכן גם לאיש כזה יש לפחוד אולי מנכין לו מזכויותיו לעולם הבא. 
יז ) לזאת העצה היעוצה לזה, שיראה האדם לבקש אמצעיים ויתאמץ שהוא בכל פעולותיו וקניניו יועילו שיהיו לו לעבודת הבורא [ והיסוד והעיקר בעובדתו יהיה רק למען שמו יתעלה ] ועי"ז גם הנאותיו וצרכיו אשר ישתמש בעשרו וקניניו לא ינוכה לו עבורם מן העוה"ב כי דעת לנבון נקל, למשל אם עשיר ידליק נרו וכי"ב למענו והעני יהנה גם הוא לאורו היתכן כי ידרוג העשיר מהעני שישלם לו עבור הנאתו, כמו כן אם יעשה האדם ענין אשר הוא יקר ונכבד בערכו לפני השי"ת, וכדאי לו כביכול אשר האדם יחיה לפניו ויטיב לו גם בכל עניניו, ממילא לא ינוכה לו עבור זה משכרו. בעוה"ב. 
יח ) וזהו אולי ביאור הגמרא בקידושין ( דף מ ע"ב ) לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו חייב וחצי זכאי, עשה מצווה אחת אשרי לו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וכו' ע"ש, והנה חז"ל חשבו מחשבות בזה לעורר את האדם אל המצוה ולמנוע מעבירה כי יחשוב בלבבו, כי ע"י המצוה הזו יהיה רובו זכיות ועל עבירה זו יהיה רובו זכיות ועל עבירה זו הלא יהיה רובו עונות, ולכאורה אחרי שאמרו חז"ל בקידושין ( שם ) כי רובו זכיות יענש על מעט עונות שלו בעולם הזה ורובו עונות יקבל שכרו בעולם הזה, וידוע כי אך מעטים המה המשכילים שכל טוב להשם, לתת היתרון להשתדל ביתר שאת ועוז בעניני עוה"ב  מאשר ישתדלו בעניני עולם הזה. אמנם רבים מהמון עם העולם הזה אשר לפניהם יקר מאוד בעיניהם ומשתדלים בעיניני עוה"ז הרבה יותר מהעוה"ב. אם זאת העצה הלא תרפה ידם עוד מעבודת השם באמרם לא טוב לנו להיות רובו עונות ונירש עולם הזה מלהיות רוב זכיות ולקבל עונש בעולם הזה, אך על פי דברינו הקודמים יבואר כי מודעת זאת אשר בכל דבר אזלינן בתר רובא וכאשר יהיה להאדם רוב זכיות אז יתחשב כי הוא של הקב"ה כאשר ידוע המאמר ( אף כי אין ברוח בינתנו להבינו על בוריו ) "עבודה צורך גבוה" וכל עניני טובות העוה"ז אשר ישיג האדם הזה יכול להיות לתועלת להגדיל בם עבודת ה', על כן באיש כזה אף אם המהלך הטבעי שלו הוא במצב רע מאוד בעולם הזה יכונן הקב"ה את המהלך הטבעי לפני על צד היותר טוב, אם אך לא יהיה בידו עבירה גדולה אשר יהיה בכוחה להכריע אותו לרעה. – אולם אם יהיה לאדם רובו עונות, אז יחיה על חשבון עצמו ואם גם יהיה לו הרבה תורה ומצות לא יהיה שוה להאדם אשר הוא רובו זכיות וחוסה בצל הקב"ה וחי על חשבון השי"ת, לכן נכונה היא העצה אשר אמרו להשתדל בכל מצוה למען אולי תכריע המצוה אותו לרובו זכיות ואז ייטב לו ממילא גם בעולם הזה, וגם יזהר מן העבירה למען לא יבוא לרובו עונות, ואז אם לפי מהלך הטבעי נכונים לו רעות ופגעי התבל יהי רע לו בהחלט, ומעט המצות אשר יש לו לא יספיקו לשנות עבורו את מהלכו הטבעי, וגם המעט אשר יקבל בעוה"ז לצורך מזונתיו והצטרוכתיו ההכרחיים יאכלם בשכר מצוותיו המועטים. 
יט ) ובדברינו אלו נוכל לבאר דברי הגמרא ראש השנה ( דף טז ע"ב ) ג' ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינונים, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינונים תלוים ועומדים מראש השנה עד יום הכיפורים, זכו נכתבים לחיים לא זכו וכו'. והנה כבר נתקשו הקדמונים בזה, כי הלא אנו רואים בחוש, רשעים גמורים אשר חיו יחיו, ונוסף עוד יש להקשות ע"פ דברי התוספות שם ד"ה ונחתמים שכתבו שמה שיקרא פה גמרא רשעים גמורים הוא למי שעונותיו מרובים אבל גם זכיות יש לו, אם כן איך אמרו כי הרשע נכתב לאלתר למיתה, הלא הוא צריך לחיות למען יקבל שכר זכותו בעוה"ז, כמבואר בקידושין הנ"ל ודוחק כי הגמרא מיירי ברשע אשר כבר קבלת שכר מזכיותיו, אמנם ע"פ דברינו נוכל לבאר דברי הגמרא על נכון בהקדם דברי הגמרא בברכות ( דף ד ע"א ) רבי יעקב בר אידי רמי, כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב ויירא יעקב מאד, ומשני אמר שמא יגרום החטא, ונראה מזה כי גם בדבר אשר יבטיח השם בהחלט יוכל להשתנות ע"י חטא, ושם ( דף ז ע"א  ) אר"י משום ר"י כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אף על תנאי לא חזר זו וכו' ע"ש. ואיך יתאימו שני המאמרים האלה? אבל הענין הוא כך, כי הנה ידוע אשר יסורים מכפרים עון, והנה נחקור איזה יסורים מכפרים עון למשל היסורים המסבבים את בעל התאוה באשר אין בידו למלאות תאותו, יען כי נפשו לא תשבע תאות, אף כי לאיש הזה לא טוב בחייו, עם כל זה לא נוכל לחשבם ליסורין, אך אלה יכולו להחשב ליסורין אם לפי המהלך הטבעי שלו התעתד לטוב, והקב"ה שינה אותו לרע זהו יסורים שמכפרים עון, אבל אם לפי המהלך הטבעי התעתד לרע המצב, ואין לו זכויות מידה כנגד מידה אשר ישונה על ידם מצבו לטוב, והקב"ה לא שינה מצבו לטוב, לא יתחשבו הרעות הבאים עליו ע"פ מהלכו הטבעי, ליסורים שמכפרים, כי אם לא ירוויח האדם לא יתן לו השי"ת בחינם – אמנם לפעמים יכול להיות גם באדם אשר לא הוכן לטוב והקב"ה השפיע לו טוב לא בזכותו, אך למען יכול לעבוד אותו, ואחר כך אם לא מלא אחר רצון השם, והקב"ה יקח ממנו הטוב אשר נתן לו, גם אלה יוכלו להחשב ליסורים שמכפרים עון אחרי אשר כבר היה בידו טובו ונלקח ממנו. וכי זה ההבדל בין הטובות אשר יבואו על האדם בעוה"ז ובין הרעות, הרעות לא ישלח ה' על האדם טרם יחטא, אף אם יודע ה' שיחטא אחר כך ( בידיעת הבורא אין לנו לדבר כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה, כי הידיעה היא רק בשכל האלוקית, כאשר יתנהג האדם, אבל הבחירה היא בהאדם ) כמ"ש בגמרא ראש השנה ( דף יז ע"ב ) אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ערש"י שם, אבל הטובות יתן ה' להאדם מקודם, אף אם לא הצטדק עדנה וכאשר אמרו במדרש על הפסוק מי הקדימני ואשלם מי מהל לפני  עד שלא נתתי לו בן וכו' ע"ש. ועל דרך זה יכול להיות כוונת הפסוק בדברים ( יא כז ) את הברכה אשר תשמעו וגו' כי הברכות ישלח ה' מקודם כי יקוה אשר יעשה האדם מצות ע"י. אבל בקללה כתיב אם לא תשמעו וגו' יען לא יווסר האדם רק אם כבר עשה רעה. ואפשר כי זאת היא מליצת הגמרא ( פסחים קיח ע"א ) הודו להשם כי טוב, הודו לה' שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו עני בשיו וכו' ופי' רשב"ם שם מפסיד ממונו ומכפר על גופו, ולכאורה מאי הרבותא, דאין זה חסד גדול אם יווסר האדם בממונו איש איש לפי ערכו, אכן לפי דברינו יבואר כ"א השיג האדם טובתו מהקב"ה בשכרו עבור מעשיו הטובים ואח"כ יקח הקב"ה את טובתו ממנו נכון הדבר כי זהו יסורין המכפרים, אבל אם עוד לא הרוויח האדם את עושרו ע"פ מעשיו, רק הקב"ה עשה עמו טובה, ונתן לו מקודם וכנ"ל, והאיש הזה לא מלא אחר חפצו של הקב"ה, ואם יקח ממנו הקב"ה טובתו, גם זה נחשב ליסורין המכפרין, זהו הרבותא וזה שאמר בגמרא הודו להשם שגובה חובתו בטובתו ר"ל עם הטובה אשר נתן לו רק בטובתו של הקב"ה.  – 
ויוצא לנו מדברינו אשר אם היה לאדם דבר מה מאת ה', ואחר כך יקח ממנו, יחשב זאת ליסורים שמכפרין, וגם אם מגיע לו ע"פ מעשיו ולא יתן גם זה נחשב ליסורין, אבל אם אין מגיע לו לא ע"פ מהלך טבעי ולא ע"פ מעשיו ולא נתן לו זה בוודאי לא יחשבו ליסורין ולפ"ז היה נראה לומר לכאורה שאם יבטיח הקב"ה טוב לאדם על תנאי כמו במשה שהבטיח לו ה' ואעשה אותך לגוי עצום בתנאי אם יהיה ח"ו כליה לישראל הלא הדין שבאם לא יקוים התנאי לא יחייב לו הקב"ה לקיים הבטחתו, וא"כ אם לא השיג הטובה הלא לא יחשבו ליסורין אשר יכפרו עונותיו.  לזאת הודיעו לנו חז"ל מידתו של הקב"ה כי אף אם יבטיח על תנאי היא כמו הבטחה בלא תנאי ואף אם לא יקוים התנאי לא יחזור בו הקב"ה, ומגיע לו הטובה מהקב"ה, אבל יכול להיות כי לא ישיג האדם הטובה, אך ירוויח כי על ידי זה יהיה לו לכפרת עון. 
והנה מטבע האדם אם יבין אשר יוכלו לבוא עליו יסורים, אף כי ידע אשר בהם יכופרו עונותיו, עכ"ז ירא ויפחד וירע לו, אף אם הוא צדיק גדול ולכן שפיר אמור בגמרא ויירא יעקב מאוד, אף כי הבטיח לו הקב"ה והנה אנוכי עמך ושמרתיך, בכל זה היה ירא שמא יגרום החטא.  – ועל פי דברינו אלה להיות חשבון האדם בעולמו ע"ז האופן, כ"א יהיה לאדם דבר טוב או להיפך, כאשר נגזר עליו מאת הבורא בעת לידתו כמאמר חז"ל במסכת נידה ( דף טז ) אשר מעת התחלת הוית האדם נגזר עליו אם יהיה עשיר או עני, ( אשר הוא באמת היסוד ואבן הפנה למהלכו הטבעי ומצבו בעולם, הראוי לגזור עליו בעת לידתו ) יראה לפי השערת הדעת, כי האדם אשר נגזר עליו עשירות, אם לא יעשה איזה עבידה אשר עבורה ראוי ליקח ממנו עשרו, אז לא ינכו לו עבור עשרו משכרו לעוה"ב, ואם יקח הקב"ה את עשרו ממנו יתחשב לו ליסורים, ויכפרו עונותיו, ועל האדם אשר נגזר עליו כי יהיה עני, והעניות באה לו במהלכו הטבעי, ואין לו זכות גדול אשר יועיל לו להתעשר, אז לא יחשב לו עניותו ליסורים גמורים לכפר בהם עונותיו, ואם יתן לו ה' עשירות ינכו לו עי"ז מן העוה"ב. 
ע"כ כל איש ואיש לפי מצבו, אף במצב היותר שפל, אם גם לא שמן חלקו בחיים ןההצלחה לא האירה לו פנים מעולם, בכך זה יש לו לפחוד ולדאוג שמא מנכין לו מעוה"ב, כי אולי מצד גזירת לידתו היה ראוי להיות מצבו יותר רע והמעט אשר יש לו הוא רק עבור זכיותיו אשר יגרע בזה חלקו מעוה"ב. ומה גם לפמ"ש במידה ( לא ע"א ) מאי דכתיב "עושה נפלאות ( גדולות ) לבדו, אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו, היינו שהאדם אינו יודע מה ששמרו הקב"ה מן הפורעניות וא"כ אי אפשר להאדם לידע כמה מנכין לו מעוה"ב, כיוון שאינו יודע כמה המה הניסים שעשה לו הקב"ה.  ובדברינו אלה נוכל לבאר הגמרא בראש השנה שהבאנו לעיל על דרך זה "צדיקים" ר"ל אשר המה רובם זכיות, ואם המה רובם זכיות, אז בעסק הקב"ה "נכתבים לחיים" ר"ל יתיחסו לחיים, כי צריכים הם לחיות ע"פ דרך הטבע [ א"ה וזהו מ"ש בתפילה זכרנו לחיים וכו' וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים, ר"ל לחיות על חשבון הקב"ה כנ"ל, וזהו למענך וכו' ולא ינוכה לו מזכיותיו ]. וגם כל הדברים הנדרשים לצרכי החיים המה בכלל לחיים כדברי הרמב"ן בשער הגמול, אשר בתיבת לחיים נכלל כל הצטרכות החיים, וכאשר יחיה האדם הזה ויהיה לו גם צרכי החיים לא ינכו לו מאומה עבורם מעוה"ב, ואם יקרה לו אח"ז דבר מה לרע, אז יתחשב ליסורים אשר יכפרו עונותיו, – "ורשעים" דהיינו שהם רובם עונות "נכתבים למיתה" ר"ל הם מדרך הטבע  אין ראוי להיות להם דבר מה למחיתם, ואם יהיה להם דבר מה, אז מנכין להם מזכיותיהם, ואת דברינו אלה נוכל לבאר ע"פ פירוש הראשונים שפירשו "שצדיקים" הכוונה שהם צדיקים בדינם של ראש השנה, אף כי יכול להיות שאינם רובם זכיות ( עיין בר"ן ) היה באמת שיקרא אדם צדיק ע"פ רוב זכיות הוא דבר כבד מאוד, ואינו מצוי כ"כ. אבל להיות צדיק רק על המשפט בראש השנה, אשר יהיה דינו כי צריך הוא לחיות ולהיות לו כל הנדרש לחיים, גם מבלעדי זכות גדול אשר ינכו לו מעוה"ב, נקל הדבר גם בימים אלה כאשר נשים עין על מעמד דורנו זה. – ונשוב לקחת מוסר. 
כ ) והנה כאשר נשקיף בהשקפה נכונה על מצב המוסרי של עמנו בימינו אלה, הנה במעט התבוננות נוכל לראות, כי יש הבדל גדול לרוב בני עמנו, בין הימים שעברו לימים אלה אשר אנחנו חיים כיום, בימים שעברו היה עבודת השם הפנה היותר נכבדה בחיי איש הישראלי, וידענו כי כל איש ואיש אף אם הוא בעצמו לא עלה בידו להיות במעלה רמה בעבודת ה'. אבל על בניו שם לבו ונפשו להדריכם בדרך ישרה ולהכינם להיות מוכשרים לעבודת ה' ולומדי תורתו, ולכן אז לא היה להאדם לפחוד כ"כ על מצבו. כי חייו וכל הצרכותו לחיים, היה על חשבון הבורא ית"ש. כי עי"ז יהיה בידו לגדל ולחנך את בניו לעבודותו. אבל בימינו בגבולינו להפך הדבר בעווה"ר כי התשוקה והכוסף לגדל ולהדריך את הבנים בתורה ועבודת השם, ואף האבות אשר דרך התורה ויראה יקר בעיניהם, יעלימו עיניהם מבניהם, ולא ישימו אל ליבם להדריכם ולהישירם לעבודת השי"ת. וא"כ הלא יחיה האדם רק על חשבון עצמו,  אמנם בכל זה גם בימינו אלה, ישנם עניינים גדולים ורמים אשר כל איש ואיש לפי ערכו ישים כל מעינו לפי שכלו וכחו להשתדל בכל עוז לחזק את עבודת השי"ת, אשר בימים מלפנים לא כל אדם היה בידו לעשות זאת, כ"א צדיק גדול הדור, לא כן בימינו נראה בחוש אשר כל אדם ראוי נראה בחוש אשר כל אדם מוכשר וראוי לזה. ונציג דבר אחד למשל, נודע לכל כי "תלמוד תורה כנגד כולם" והיא נשמת חיי האומה הישראלית וקיומה בכל עת, – ומדריגה היותר גדולה בלימוד התורה היא ללמוד לדעת להורות הוראה בישראל כדת וכהלכה על פי הגמרא והפוסקים מבלי שיצטרך לחפש בספרי האחרונים, והנה אף בימינו נמצאים עוד צעירי ימים בתכונות נעלים, בשכלם המהיר ובבינתם הישרה, בלמודם, אשר מוכשרים המה אשר מהם תצא תורה והוראה בישראל. – אבל מרביתם לא עשירים המה, וחבלם לא נפל בנעימים עלי חלד כמאמרם "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" ולכן אף כי תשוקת התורה תמלא את כל לבבם ובכל עוז ואומץ ישוחו וישוטו בין משברי וגלי מקרי התבל, לעבור ארחות דרכם אל מחוז חפצם, לשום משכנם באהל התורה ולהגות בה, בכל זה לא יעצרו כח להתמיד ימים רבים בלימודם, כי סוף סוף תגבר עליהם דאגת מחייתם ומחיית אנשי ביתם, כי לא כימים מלפנים הימים האלה לנו, צרכי החיים נתרבו בימינו והפרנסה נתמעטה, וגם מעיני הפרנסה אשר שאבו להם לומדי התורה דללו וחרבו בימינו, כי בימים שעברו הצעיר לימים אשר השלים את חק לימודו, וכבר מצא ידו להורות ולדון, טרם מצא מקום לכהן בה בתור מורה הוראה וגם מי אשר לא השלים עדנה חוק לימודו להורות, בטח היה להם למצוא מחייתם וצרכיהם, באשר כבוד התורה היה גדול בימים ההם ובעלי בתים עשירים אשר היה להם בנים אשר ראו בהם אותות כשרון אשר יצליחו ויעשו פרי בלימוד התורה פזרו כסף רב עליהם ושכרו להם מורים מובהקים כאלה, אשר השיגו עבור לימודם שכר רב והעמל והזמן לזה היה מעט, ומזה היה מקום מוצא לפרנסתם, ויתר העת האצילו למשמרת תורתם. אבל לא כן בימינו אלה אשר למודי חול נפרץ בין בנינו במדה נפרזה, והתורה ירדה מכבודה, והתשוקה ללימוד התורה נתמעטה גם מן האבות גם מן הבנים הלא נגרע הסבה, וממילא נתמעט המסובב ומאין יבוא עזר לאלה השרידים היושבים לפני השם והוגים בתורה יומם ולילהף ואם לא ימצאו משען כסף למוצא פרנסתם אז ח"ו כל טרחם ועמלם יעלו בתוהו, והיא אבידה שאין לה תשלומין, ובזה האופן הלא ימעטו וישוחו דורשי התורה וההוגים בה ואז הלא ימוט ח"ו העמוד הראשון אשר העולם עומד עליו ובלתי התורה כאין וכאפס נחשב חיי האיש הישראלי, כי מצבו החומרי והמוסרי נוסד אך על אדני התורה. ואחרי אשר אנחנו רואים  
 כי התורה הולכת ודלה יום יום מלומדיה, אם כן איפה מה יהיה מבנינו אחרינו בדור יבוא, – הלא יתנגפו רגליהם בהשכלם בדרכי התורה באין מורה ומנהלם להם ובחשיכה יתהלכו באין מי שיאיר להם את הדרך באור התורהף ואין מי אשר יורה דת ודין, – ואם כן כל איש ישר הולך וזיק אהבת עמו ותורתו עוד לא נכבה מקרב לבו, יבין איך נחוץ לנו למהר לתקן את הפרצה הזו, אשר תוכל להיות לפרץ רחב בחומת הדת. והתיקון לזה לחזק אשיותיה לבל ימוטו לא נפלאת היא ולא רחוקה היא מאתנו, ובנקל נוכל לעשותה אם אך כל איש אשר נגע יראת השם בלבו ישחד מכוחו וממונו, לתת סעד לאלה הלומדים צעירי הימים אשר הקדישו את עצמם ואת חלקם בחיים אך ללימוד התורה למען אשר יוכלו ללמוד באין מפריע, אם יהיה להם מחייתם, וידם תמצא לשלוח מה גם לבני ביתם – ולדבר הזה נצרך אך מעשים, וכל איש לפי מדרגתו מוכשר להיות מעשה, אם אמנם איש רם המעלה מוכשר יותר להיות מעשה, אבל בדבר הזה אשר כל איש מבין כי נחוץ הוא בימינו, יכול כל איש להיות מעורר ומעשה בדבר, – וגדול המעשה יותר מן העושה כמבואר בבבא בתרא, והאיש אשר יתאמץ במצוה רבה כזו אשר שורשיה על מבועי התורה לעשות ענף ולהגדיל פרי בכרם התורה עליו יקוים המקרא עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'. 
ואיתא בגיטין ( דף ס ע"ב  ) אמר רבי יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה שנאמר ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ע"ש, ולהסביר הענין מדוע דווקא בשביל תורה שבעל פה, ולא בשביל תורה שבכתב, נוכל לומר כי המדרש יחקור, אם ישראל נבראו בשביל התורה, או התורה בשביל ישראל, ומסקנת המדרש כי התורה בשביל ישראל. אבל בזה יש שתי בחינות, היסוד האמיתי הוא, כי העיקר נתן הקב"ה התורה בשביל ישראל. אבל זהו רק אם ישראל עומדים במדרגה עליונה, אך אם הם בהיפך ח"ו, אז הוא ישראל בשביל התורה ויש לנו לומר בשביל זה יסד הקב"ה שתהיה הבחינה "עבודה צורך גבוה" היינו שהעבודה תהיה מציאות בפני עצמנה כדי שיהיה קיום לישראל כי עבודה בלתי אפשר להיות בלי ישראל, כדאיתא בשבת ( ל ע"א ) במתים חופשי כיוון שמת האדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות. נמצא לפ"ז הבחינה הוי ישראל בשביל התורה. ואיתא במסכת קידושין ( סו ע"א ) כאשר אמר אליעזר בן פועירה לינאי המלך לאבד חכמי ישראל, א"ל ותורה מה יהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, תינח תורה שבע"פ תורה שבכתב מאי איכא למימר ע"ש נמצא מבואר מזה כי אופן הבחינה שאמרנו ישראל בשביל התורה הוא רק בשביל תורה שבע"פ כי התורה שבכתב הלא אפשר להיות כרוכה ומונחת עד שיבוא מי שראוי לה וילמוד ממנה. 
והנה אימתי צריכים ישראל לכריתות ברית, הוא רק כשאין ישראל במדרגה העליונה ואז הוא ישראל בשביל התורה ולכן קאמר הגמרא לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל ( היינו בעת שהם במדריגה פחותה שצריכים לכריתות ברית ) אלא בשביל תורה שבעל פה שצריכה להיות איש מפי איש, ולכן אי אפשר בלתי ישראל. 
ואיתא בתמורה ( טז ע"א ) ג' אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו. רואים אנו מזה לפעמים ימצא איש חכם מאוד נעלה שיכול לידע בפלפולו כל התורה שבע"פ מעצמו. אבל כל זה הוא רק בכלל תורה שבע"פ אבל לא בהלכה למשה מסיני, אשר הם אינם תחת גדר השכל ואי אפשר לדעת אותם כי אם איש מפי איש. וזה אפשר כוונת הגמרא בסוף נידה כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, כי אמנם ידוע אשר גם פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, וכולם יש להם חלק לעוה"ב, רק כל הפחד על חלקו בעוה"ב הוא שמא מנכין לו מזכויותיו בעבור טובתו בעוה"ז. וביותר שמא מנכין לו על אשר שמרו הקב"ה מהפורענות אשר היו מתרגשות עליו כדברינו לעיל. אבל השונה הלכות בכל יום אשר היא המטרה אשר התורה לא תשתכח ולא תאבד ח"ו, לכן כאשר הקב"ה משלם להאדם מידה כנגד מידה, משמרו הקב"ה מהפורעניות שלא יאבדו בריאותו וקנינו. ממילא נשאר לו התורה והמעשים טובים לעוה"ב. ולכן קאמרה הגמרא מובטח לו שהוא בן העולם הבא וכמו כן המחזיק ידי הלומדים אשר ידם רב להם בלימוד התורה שיהיה להם משען נכון לבני ביתם לשלוח להם פרנסתם – אשר על ידי זה לא ילך לאיבוד יגיעתם בלימודם על ידי טרדת פרנסתם, העושה והמעשה לתכלית הזה יכול לקוות כי הקב"ה יצילו מכל הפורעניות. וגם בשביל שעל ידו יהיה ביד הלומד לעלות למעלה יותר בלימודו ויעשה פרי להגדיל תורה ולהאדירה יכול התומך והמסייע לקוות כי השי"ת יצליחו בטוב ועושר בעולם הזה, ולא ינכו לו מעוה"ב. כי הלא בפעולתו והשתדלותו כונן והקים דבר יקר ונכבד לפני השי"ת אשר חפצו כי יחזיקו בלומדי התורה עד כי יוכשרו להיות מורי הוראה בישראל, – וכדאי הוא להשי"ת כי יחיה וחייו וכל מחסוריו הוא על חשבון הקב"ה. – והנה לפי מה שכתבנו לעיל ( אות יט ) בבחינת להיות צדיק אל המשפט של ראש השנה, הנה בימים מלפנים היה נקל להיות בבחינת צדיק אל המשפט של ראש השנה, על ידי גידול בנים לתורה, או אף אם לא יהיה לו בנים, נקל היה לו להשיג לתמוך ולעזור לבנים אחרים אשר יוגדלו על ברכי התורה וילמדו אותה, כי גם בימינו אף כי לא בנקל יוכל האדם להדריך את בניו כחפצו, בכל זה יש גם עתה אופן אשר כל איש יכול לזכות על ידו, בזה אשר יתן עזר וסעד לאלה אשר כבר גדלו בתורה למען יוכלו להחזיק במעוזם ולהשתלם עוד יותר, אשר הדבר הזה הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם, ומפעל יקר הוא לפני השי"ת, אשר על ידי זה יצא משפטו לטוב ביום הדין ויכתב לחיים. 
כא ) והנה אף כי מובן אשר עיקר הנהגת הבורא את העולם בימינו אלה, הוא במהלך הטבעי, ומהלך התורה אינו נרגש בכל זאת ידענו ומקובל בידינו כי קיום העולם הן ברוחניות והן בגשמיות הוא ע"י תורתם של תלמידי חכמים – וכמאמרים בסנהרדרין ( דף צט ע"ב ) אפיקורס כגון מאן אמר רב יוסף כגון הני דאמרי מה אהני לן רבנן לדידהו תנו וכו' וכל אחד צריך להאמין כי העולם אינו מתקיים אך ע"י תורתם, – ואף דאינו נראה לעין החוש ההבדל בין המקום אשר ימצאו הרבה תלמידי חמים ההוגים בתורה, -ובין המקום אשר מעטים המה. אבל יש הפרש גדול לעולם הנצחי והקיים כנ"ל כי רק בעולם הנסיי ניכר עונש החטא ובעולם הטבעי אינו ניכר, והעיקר לעולם הנצחי והקיים. ובמעט התבוננות נוכל להבין אשר לפי השכל המטרה לתועלת מצב הנצחי, היא יותר הכרחית ועיקרית ממטרתו למצבו בעולם הזה בעת אשר עצמותו הוא נפשו בהתקשרות עם הגוף, כי הלא ההתקשרות הזו מוכרח להנתק ולהיפרד בכל אדם, ואך עצמותו לא תכלה ולא תאפס רק תשאר בהרגש שלם, ואולי עוד בהרגש יותר גדול וחזק להרגיש את הנועם והתענוג הנצחי, ואת העונש והצערהמר אשר ישיגנו לפי מידת הדין בהעותו את דרכו. ואם במצב האדם הכלה ונפסד רואים אנו איך יעמול האדם מאוד להשמר ולמנוע שלא תשיגנו צער ויסורים וירדוף בכל מאמצי כוחו להשיג טוב ואושר וחיים נעימים איך אם כן ראוי ונכון יותר לאדם, לפי הבינה הישרה, (  אם אך לא הטביע את בינתנו במצולות התאוה ללכת אחר טבעו ), לדאוג ולעמול עבור מצבו הנצחי אשר אין ביד האדם לדעת, איך גדול וחזק ומתמיד יהיה העונש והצער עבור עבירה, ומה גם את השכר והעונג הרב באין שיעור ובלי הפסק אשר יגיע לו עבור תורה ומעשים טובים. והדרך המוביל לאושר נצחי הוא אך ללכת בדרך התורה ולעשות כל מעשיו אך למלאות רצון הבורא יתברך שמו. והעבודה המעולה הוא לעבוד את הבורא יתברך שלא ע"מ לקבל פרס. כי לאיש העובד באופן זה יצדק עליו באמת שם "עובד אלוקים" אבל העובד ע"מ לקבל פרס שמו האמיתי הוא "עובד את עצמו" והנה לבקש תחבולות לאדם הבינוני שיהיה גם לו חלק מעט בעבודה המעולה הזאת להיות עובד שלא ע"מ לקבל פרס, הלא ידענו שהתאוה חזקה מאוד והאדם מוכרח לעמול הרבה ע"י יראת העונש  ותקות קבלת שכר עד אשר יטה את עצמו להשמר מן העבירות ולעשות מעשים טובים. ולהבין להיות עובד שלא ע"מ לקבל פרס אין תבונה לו, ואף כי ידענו "שהעבודה צורך גבוה" אשר המכוון מזה הןא כי הבורא יסד אשר כל בריותיו יתנהגו ע"פ מעשיהם בעבודתם, ואם יהיה האדם ירא וצדיק אז הוא נותן כביכול עוז ותעצומות להבורא יתברך, להשפיע שפע ברכה וטוב לבריותיו אשר אך זה חפצו ורצונו, אבל הענין הזה נבטא בשפתינו, אבל בינתנו קצרה מהבין זה. – אמנם לפעמים יש מצוה אשר התאוה שתפריע את האדם מעשות המצוה היא קלה וחלושה, אשר אין מהצורך לזה התבוננות בשכר ועונש. וגם היא שורש לעשות ענף ולשאת פרי להגדיל תורה ועבודתו יתברך. מצווה כזו נקל לעשותה שלא ע"מ לקבל פרס כי בזה יראה האדם איך בפעולתו נתמלא רצון הקב"ה אשר ירצה שעל ידי האדם תתחזק תורתו. – 
והנה עתה בזמנינו ובגבולינו נמצא מצווה כזו אשר כל אדם יכול לזכות בזה ולעשות בנקל שלא ע"מ לקבל פרס, כאשר כבר כתבנו כי לימוד התורה עולה ויקר מאוד לפני הקב"ה . והנה בימינו בעוונותינו הרבים, הושפל מאוד קרם התורה ולומדיה ימעטו יום יום וגם המעטים המתחזקים עוד להחזיק במעוז התורה והוגים בשקידה, לא יוכלו להחזיק מעמדם בה מפני הזמן אשר שנה "פני תבל" ומעיני הפרנסה אשר היו מלפנים נהיה עתה למקור אכזב כדברינו לעיל. ולכן מה מאוד נקל הוא להבין כל איש ישר הולך, כי העת הזאת דורשת מאיתנו אשר נמהר להחזיק ביד הלומדים כל איש ואיש כאשר תמצא ידו. למען לא תפוג תורה ח"ו. ובזה יתמלא רצון הבורא יתברך ויתקיים בנו שלום רב לאוהבי תורתך – ואין למו מכשול. ונזכה לרב טוב הצפון לצדיקים בעולם שכולו טוב. – ע"כ.