הדרן מסכת סנהדרין

הדרן מסכת סנהדרין עם חיבור לפסח ושבת שחלו ביחד עם סיום מחזור העולמי של לומדי "הדף היומי" וְשִׁנַּנְתֶּם
בחג פסח האחרון שחל בערב שבת, רק עוד שני עשורים יחוג שוב ערב פסח עם שבת, ולא בכדי יום סיום מסכת של סנהדרין חל בדיוק ביום זה, מכיוון שיש קשר מדהים בין החוט השני העובר לכל אורך המסכת, וליום שבת ולפסח, והוא גם מחבר את ראש המסכת לסופה, את פרק אחד דיני ממונות לפרק חלק האחרון. 
הנה חג פסח נקרא על שם קרבן הפסח הקרב בו, בלשון התורה "וּבַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ פֶּסַח לַה' " (במדבר כח טז ),  היינו קרבן פסח לה', כמו שמתבאר מהפסוקים "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם:  פֶּסַח, לה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַה':  שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" פירש רש"י: פסח לה': הקרבת קרבן ששמו פסח. זאת אומרת שחג הפסח שם החג הלא הוא חג המצות, הוא זמן אכילת הפסח ולא שחיטת הפסח שהיא בערב פסח בארבעה עשר בו, אך בפסוק יחיד ואחר בתורה מבואר שערב פסח הוא היום הנקרא פסח ולא ט"ו, דהיינו ששחיטת הפסח היא הקובעת את שמו, פסח ולא הקרבתו, בפסוק ( במדבר לג ג' ) וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן:  מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, יָצְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי, כָּל-מִצְרָיִם. משמע שערב פסח (יד ניסן ) הוא הנקרא פסח, זמן ההקרבה הוא הקובע את שמו של החג, כך גם עולה מהפסוקים בספר יהושע ( ה' יא' ) "ויאכלו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא", כאן מוכרחים אנו לפרש את שמו של הפסח על אכילת הפסח בט"ו' ולא על במועד הקרבתו בי"ד שהרי אומר הפסוק שהותרה להם אכילת תבואת 'חדש' בהקריבם את קרבן העומר שקרב בט"ו והתבואה החדשה מותרת מטז' ניסן, דהיינו שמו של פסח הוא יום הטו' זמן אכילת הקרבן ולא שחיטתו. וכמו שמדקדק המלבי"ם וכותב: "וישבת המן ממחרת". וע"י שהתחילו לאכל מעבור הארץ נשבת המן ממחרת אותו היום, ר"ל ביום ששה עשר בניסן, ואחר שלא היה להם מן וגם שנקרב העומר "ויאכלו". 
הגמרא בראש השנה ( דף יג' ע"א ) "לא ס"ד דכתיב (יהושע ה, יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלי" ופרש רש"י: ממחרת הפסח – הוא יום הקרבת העומר ממחרת יום הראשון של פסח, כך שמתבאר ששמו של חגנו דווקא מדבר על יום טו' שהוא יום ראשון של פסח. 
ובירושלמי ( חלה פ"ב הלכה א' ) הובאו שתי דעות בנושא, ורש"י נקט כדעת רבי בון בר כהנא שמחרת הפסח הוא מחרת יום ט"ו. 
רבינו אברהם אבן עזרא שמוצאו אמנם בספרד, אך באחד המקורות הנדירים, בעלי התוספות הם גדולי הדור של אשכנז מנהלים איתו משא ומתן על הסתירה הזו, ומצטטים אותו בתוספות במסכת ראש השנה ( שם ) וזה לשונם: הקשה ר' אברהם אבן עזרא, הא ממחרת הפסח היינו ט"ו בניסן שהוא מחרת שחיטת הפסח הנשחט בי"ד כדכתיב בפרשת מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וזה היה בט"ו? והשיב לו ר"ת דהכי קאמר קרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח כלומר מן הישן מצות וקלוי דהוא חדש אכלו בעצם היום הזה דהיינו ט"ז דאקריבו עומר והדר אכול וה"נ אשכחן ט"ז דאקרי בעצם היום הזה כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה  עכ"ל.  
קושי הלשון ברור פה, כמו שהרגישו התוספות בעצמם, ולכן פירש ר"י "לשון תורה לחוד ולשון נביאים ולשון חכמים לחוד" בתורה נקרא פסח יום יד' ניסן ומחרתו טו' ניסן. ופירוש זה כבר הובא באבן עזרא בפירושו על התורה בשם רב סעדיה גאון "והגאון אמר ששני פסחים הם, פסח ה' ופסח ישראל, פסח ה' הוא בליל טו' והנה ממחרת הפסח של ספר יהושע יום ששה עשר, ויהיה פירוש ממחרת הפסח הכתוב בתורה ממחרת זבח הפסח" אלא שהאבן עזרא מגיב על דברי הרס"ג "ולא אמר כלום". לדעתו פסח הוא הפעולה שבה השם פסח על בתי ישראל, ולשאלה כיצד יצאו 'ממחרת הפסח' לפי שהבוקר ביחס ללילה נקרא מחר "וממחרתו הוא לבוקר יום חמשה עשר, וכן כתוב: כל היום וכל הלילה וכל יום המחרת" והריטב"א בראש השנה הביא תירוץ זה על הפסוקים, שגם היום נחשב למחרת ביחס ללילה אפילו שלא מדובר ביום אחר לפי הכלל שהיום מתחיל בלילה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ומוסיף, שלמרות שברוב המקומות למחרת היינו יום שלאחריו, במיעוט מקומות "לא דייק קרא ונקט קרא משום בוקר" .
פירוש מקורי ויצירתי מציע ר' פנחס הורביץ זצ"ל המקנה ( קידושין לז: ), הקשה הר"ר אברהם אבן עזרא וכו'. כבר כתבנו בחידושי תורה כמה הוכחות דקודם מתן תורה הלילה הולך אחר היום כדכתיב יום ולילה לא ישבותו ובזה מובן מה שהקשו המפרשים דהאיך קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה ושמר את השבת אף דלא נצטוו דהא הי' מצווי' על יום ולילה לא ישבותו דלא קשה מידי דכיון דשמירת שבת שמר כפי צווי לישראל אחרי כן דכתיב מערב עד ערב תשבתו שבתכם והיו' הולך אחר הליל' וא"כ כיון שעשה מלאכה ערב שבת ביום ובמוצאי שבת בלילה קיים בזה יום ולילה לא ישבותו אף ששמר שבת ופירשנו בזה הא דאיתא בסנהדרין דף נח גוי ששבת חייב מיתה וכו' ואמר רב הונא אפי' שני בשבת וכו' והקשה המהרש"א ז"ל דהוי לי' למימר אפי' אחד בשבת ולפמ"ש י"ל דרמז בזה רבינא דאינו חייב אם שבת באחד בשבת עד שישבות בלילה שלאחריו שהוא אצל ישראל בשני בשבת וכיון דעיקר החיוב הוא על שעה אחרונה שכבר עבר יום ולילה שלא עשה מלאכה ולהכי אמר רב הונא אפי' בשני בשבת ולפ"ז מתורץ קושי' הר"ר אב"ע הנ"ל דכל מחרת היינו כדמתרגם בפ' בהעלותך יומא דבתרוהי דכשמתחיל יום אחר נמצא דבמצרים נקרא יום ט"ו מחרת אכילת פסח שהתחיל היום מבוקר אבל לאחר שנתנה תורה ממילא כשנכנסו לארץ לא נקרא מחרת אכילת פסח עד יום ששה עשר ובזה מובן וכו' עכ"ל.
המקנה מחדש שהכלל שתחילת היום הוא הלילה, הוא רק לאחר מתן תורה, אז "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" הופך מתיאור לחיוב, כי מציאות הזמנים היא גם חלק ממערכת המחויבות של עם ישראל, שהרי ה' מקדש ישראל והזמנים, אם אין זמן הבדלה מנין, ונראה לבאר בעומק הדברים, שמערכת הזמנים שרירותית כמו שבורא עולם קבע בתורתו לעם ישראל, שלא ניתן לשנותה, היא יחידה בעולם, כי כל מערכת זמנים אנושית ניתנת לחלוקה מחדש לפי ראות עיני העושים בה שימוש ( לדוגמא בצפון קוריאה יש שעון שונה מכל העולם ) ומה שמסמן יותר מכל את מערכת הזמן, שמורה על האמונה בבריאת הבורא, שברא את העולם וגם את עצם מהות הזמן, שהוא חלק בלתי נפרד מהיצירה חומרית שלמטה מן השמש, שבת שניתנה לישראל, והסיבה שהיא ניתנה לישראל, כי כמו שהשבת והזמנים, ומערכת קביעתם היא מציאות בתוך מערכת הבריאה, עם ישראל עם קבלת התורה בקבלת לוחות הברית, וזה מבואר כי הקב"ה אסתכל באוריתא וברא עלמא, והיינו שהתורה היא התכנית של העולם, והייתה קיימת 974 דורות לפני בריאת העולם, וזו הסיבה שמלאכי השרת לא הבינו איך נותנים את התורה לילוד אשה, הרי ילוד אשה הוא זמני והתורה היא נצחית, אך את נשמת ישראל שהיא מעל דרגם לא השיגו העומדים, את המהלכים, ואותיות התורה בעצמם שמותיו של הקב"ה, כמבואר ברמב"ן, וכן מבואר בדברי הגמרא בסנהדרין דף קט שהאות י' עמדה וזעקה ( ע"ש )  וזו הסיבה שרבי עקיבא דרש כתרי אותיות, והיינו שהבין את נצחיותה ועומקה של התורה, שנשמתו דבקה בה, כך הוקל לו ייסורי גופו וההיפך הוא כל חייו אמר מתי יבוא דבר זה לידי ואקיימנו, והחיבור למערכת ההפעלה של הבריאה הוא רק לכורתי הברית מקיימיה, ונושאי לפידה דורות, ולכן אנחנו אומרים בהגדה של פסח, והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד וכו' מהו "והיא" מי היא אותה היא, ולמה באמת אימפריות נחרבו מצרים בבל פרס מדי יוון רומא אשור ועוד וכבשה בין שבעים זאבים מוכיחה את נצחיות הברית והחסד אשר נשמע לאברהם אבינו ארבה זרעך ואיך מתקיים ריבוי זה כשידוע שעמנו מועט ( אולי דרך ישמעאל אך כנודע בנו בחירו היה יצחק ) ויש לפרש שריבוי יכול להיות לדורות, נצח ישראל, וריבוי העם עצמו הרי הוא תלוי ועומד בגאולת עולם, שתלויה במעשיהם של ישראל, עם ישראל הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממערכת הבריאה, מכיוון שהיא חכמתם ובינתם לעיני העמים, בסמנם את השביעי לקודש כסמל ליצירת האל בששה ימים, מורים על ייחודו ואחדותו ושליטתו בעולם, זו הסיבה שהמחלל שבת הרי הוא כעובד ע"ז כי הוא מכחיש אמונה זו, וזה הסיבה שאנו מזכירים שהיא זכר ליציאת מצרים ולכאורה מה הקשר? אלא יש לומר שיציאת מצרים הייתה למען "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" כי לי בני ישראל עבדים, וקבלת התורה, המחייבת את הזמנים, שהם מערכת הזמן הנצחית של הבורא, מובטחת על ידי ישראל, ולכן נצחיותו של עמנו תלויה בשמירה על הנכסים האדירים אותם קיבלנו לדבקה בם ולהאיר בהם אור לגוים, ולהיות ממלכת כהנים לעולם וגוי קדוש, ומובן לפי זה מדוע גוי ששבת חייב מיתה, כי לא שייך בשבת, כי מערכת הזמן הזו היא מיועדת לכהני העולם, שאמורים להפיץ את האמונה באל אחד, ולא כל הרוצה לבוא ליטול את השם יבוא ויטול, כי בבסיס כל אדם אמור לעבוד יום ולילה, ולא לשבות, אך בישראל נתחדשה נשמה חדשה בקבלת התורה, ומאפשרת קבלת נשמה יתירה ששייכת בישראל והיא חיבורם למקור האלוהי חלק אלוה ממעל והפיץ ייחודו לעולם, וזה מדוע גם אסור ללמד עכו"ם תורה,( מעבר ל 7 מצוות בני נוח ) שהרי התורה בעצמה היא שייכת רק במי שהוא חלק בלתי נפרד ממערכת היצירה בעצמה, בחיבור נשמתו לבורא תורה והשבת, וזהו "קודש אבריך הוא וישראל והתורה חד הוא", וזה מדוע קיימת ההבטחה "כי לא תשכח מפי זרעו" כחלק ממערכת הבריאה לא לרוב יתרונם על האומות אל מתוקף מחויבותם ותפקידם, ולהיפך כשלא שומרים על הכללים הקב"ה מחזירם לדרך הישר בשבטי המוסר.
הנה ההבדל המהותי הזה בין ישראל לעכו"ם מתבאר לאורך כל מסכת סנהדרין, החל בדיני ממונות בשלושה, שאינם בעכו"ם, ובדיני ממונות שגם שם נפרדו הלכותיהם שגוי בפחות משווה פרוטה נהרג ואזהרתו מיתתו, כי אין בו דין "וחי בהם" שהוא רק למי שאכן מצד עצמו היה צריך למות בחטאו אלא בתוקף תפקידו לקיים את התורה, "וחי בהם" נשמתו משועבדת לבוראה, ומחללים עליו שבת בכדי שישמור שבתות הרבה, אך לא כן גוי, שאין בו חלק זה, הרי שמת בחטאו, וגם צורת ואופן מיתתו זהה, כי הוא לבער הרע, ולא נועד לכפרה להחזיר נשמתו ששועבדה לבוראה מרשת חטאים לכפר עוונה, ולכן ישראל יש בו סוגי כפרה שונים בהתאם לחטא, וזה מתבאר בכל הפרקים במסכת סנהדרין הדנים בארבע מיתות בית דין, אך גם גוי שמקיים את 7 מצוותיו הרי הוא ככהן גדול, כי מחויבותו אינה שליחות לעולם אלא לעצמו, ולסביבתו.
ויש לו עוה"ב בחלקו אך בוודאי לא עוה"ב שבו צדיקים יושבים ועוסקים בתורה ונהנים מזיו השכינה, שהרי לא היה לו מלכתחילה חלק נשמת התורה, וגם יהודי יכול להגיע למצב של הוא כרות וללא נשמה, כי לאחר ביטול מיתות בי"ד דין ד' מיתות לא בטל והיינו בגלל שעצם מציאות החטא היא מציאות של חסר בנשמתו, וזה בא לידי ביטוי בחלקו לעוה"ב שהרי במצב שהוא חוטא כמו הנמנים שאין להם חלק לעוה"ב אבד חלקו מישראל, כמו בקרבן פסח, שכל בן נכר לא יאכל בו, שהוא גם מומר לע"ז שמתנכר לאלוהיו, והיינו שאין אומתנו אלא בתורותיה ובהכחשת מזיד מוחלטת בכוונת זדון למתכוון למרוד בבוראו הרי שמנתק נשמתו לנצח, וגוזר על עצמו מרצון כרת נצחי, כגוי.
מקדש ישראל והזמנים, וכמו שאנו אומרים בהבדלת התפילה ""אתה חוננתנו ה' אלוקינו מדע והשכל. אתה אמרת להבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. כשם שהבדלתנו ה' אלוקינו מעמי הארצות וממשפחות האדמה, כך פדנו והצילנו משטן רע ומפגע רע וכל גזרות קשות ורעות המתרגשות לבוא בעולם" ויש לשאול מה הקשר כמו שהבדלתנו כך פדנו? ויש לבאר שכל מהות נצחיות עמנו הנובעת מנשמתו, שקיבלה עם קבלת התורה, העדות הגדולה לכך היא השבת מערכת הזמנים הזו היא העדות לבורא, לתורה, ולנצח ישראל.
2 נקודות הזמן החשובות ביותר הוא יום השבת, ופסח, כי הראשון קובע את נקודת הזמן השבועית, והשני את החודשית, החודש הזה לכם ראש חודשים, כי היום הזה נהייתם לעם, החידוש של העם, הולך יחד עם חידוש מערכת הזמן, שמעידה על עולם שנוצר בחידוש יש מאין, ולכן לא נתתו לגוי הארצות ולא הנחלתו מלכתו עובדי אלילים כי לא שייך לשמור שבת ולכפור, אפשר לנוח בכל יום אחר, אך לא שבת, לא נשמה יתירה וכו', והבסיס לכל זה הוא מתי מתחיל היום, לפני מתן תורה, ויהי ערב ויהי בוקר, לא חייב אותם, ויום ולילה לא ישבותו חייב אותם כבני נוח, וגם כשקיבלו את חוקותיה במרה שבת הייתה יום מנוחתם אך לא היה שייך בהם נשמה כי כידוע עד קבלת התורה בברית הלוחות עדיין דין בני נח היה עליהם, ויותר מזה, הרי השבת הייתה בצורה של יום ולילה ולא לילה ויום, שהיא לא צורת השבת אל צורת יום מנוחה, ולא מקבילה לחוקי הבריאה המעידים על הבורא,
אלו המחברים שמחברים את מסכת סנהדרין תחילת לסופה לכל החוט השני העובר בה, ליום השבת והפסח שחל בצורה נפלאה יחד, ולא בכדי. הזכירנו את שני המועדים החשובים ביותר, שהכינו אותנו לקבלת התורה והפכום למועדי ישראל לנצח, וזו הסיבה שמיידית ממחרת הפסח אנו סופרים את ספירת העומר, שהיא המכינה אותנו לקבלת התורה, וכדברי ספר החינוך מצווה שו בהסבר מצוות ספירת העומר "משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיה לג, כה): "אם לא בריתי יומם ולילה וגו'". והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה (שמות ג, יב): "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה". ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אותו אות לעולם אל העיקר. ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. "כעבד ישאף צל החופש" והיינו החירות שניתנה לנו בתורה, חירות זו רבים נתקשו בה מה טיבה של חירות שכל כולה עבדות, אך עבדות מוחלטת להשם מבטיחה נצחיות באמצעות חיבור לבורא עולם, כך שאורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. 
אי אפשר שלא לציין בדף האחרון של מסכת סנהדרין קי"ג נידון חיאל בית האלי שכל ילדיו מתו בבנותו עיר בשם יריחו למורת דיבורו של יהושע ממשיכו של משה, והרי מחרת הפסח זהו בדיוק היום שבו כנ"ל יהושע חרץ את גורלו, והעונש בילדיו מורה על הכרת המוחלט שהוא כנ"ל הניתוק מנשמת ישראל הנצחית.
כמו כן בתורת המספרים יש משמעות לדף קי"ג העולה בגימטריא 113
והנה בפסח מגילת שיר השירים היא הנקראת בשבת שחלה בחול המועד פסח בקהילות אשכנז נקראת מגילת שיר השירים בבתי הכנסת בשבת החלה במהלך שבעת ימי הפסח, בהתאם למנהג הכללי במסורת האשכנזית לקרוא בכל אחת משלוש הרגלים מגילה המתאימה לאווירת החג. חג הפסח הוא החג שבו החל הקשר בין ה' לעם ישראל ביציאת מצרים, כמו הקשר של הדוד והרעיה אליו הומשל קשר זה. מאותו טעם נהוג בקהילות אחרות לקרוא את מגילת שיר השירים בשביעי של פסח, או בתום ליל הסדר או בתפילת ערבית של השבתות של ספירת העומר.
ומה נאמר בה: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא  מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת. פסח – הוא דילוג
ודילוגו עלי אהבה, כידוע אח"ד הוא 13 והוא אמונת הייחוד של ישראל בהבדלם מהאומות, וגם בורא עולם על תפיליו "כי מי כעמך ישראל" גוי אחד בארץ" אחד + אחד הוא 26 שם ההוויה שהיא מערכת הבריאה המדוברת, שמבטיחה את נצח ישראל, ובנקודה בה התחלנו נסיים, חג פסח נקרא בפי עם ישראל 'פסח' לעומת זאת בתורה נאמר את 'חג המצות' תעשה לך' ומה פשר ההבדל? וביארו גדולי החכמים, שעם ישראל מייחד את השם באהבה באחד דשמע ישראל בתפילין של יד וראש, כך השם מייחד שמו של ישראל באהבה והיינו שצורת המצווה שונה, כך לגבי פסח השם מהלל ישראל המקפידים על אכילת המצה, לעומת זאת אנו מהללים אותו על דילוגו "פסח" על בתינו.
אחד יחיד מיוחד גימטריה: 113 מס' מילים: 3 מס' אותיות: 26 וכמובן בפירוק 1-13 יש לנו גם את האחד במספר וגם במספר 1 ובמקביל במסכת פסחים בדף קיג. יש לנו את הסוגיות של ערב פסח שחל בשבת, וזהו שאמר יוסף כשחשב לגלות את הקץ לפני פטירתו, וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי. והיינו שראה ששמר על נשמת חיים שבו שלא חטא,   כִּי עוֹדְךָ חָי ( 113 ).
יזכנו השם לסיים מסכתות נוספות, ללמוד וללמוד לשמור לעשות, שנזכה ל'גאולת עולם' ( 586 ) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' ( שופר הוא גם 586 )  וכדברי הגמרא בדף קי'  ת"ר עשרת השבטים אין להם חלק לעוה"ב שנאמר (דברים כט, כז) ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול ויתשם ה' מעל אדמתם בעוה"ז וישליכם אל ארץ אחרת לעוה"ב דברי ר"ע ר"ש בן יהודה איש כפר עכו אומר משום ר"ש אם מעשיהם כיום הזה אינן חוזרין ואם לאו חוזרין רבי אומר באים הם לעוה"ב שנאמר (ישעיהו כז, יג) ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו' והבסיס לגאולת עולם הוא "אהבת עולם" הנ"ל שהיא לא בכדי ברכת התורה לפני ייחוד השם בשמע,  אכי"ר.