הלכות כשרות השופר – מבוא – פרק א'

הלכות כשרות השופר – מבוא

הנה הלכות כשרות השופר, סבוכות הנה משתי סיבות, האחת מכיוון שסוגיית הגמרא, היא בעלת שיטות רבות, והשניה, שמציאות עשיית וייצור השופר רחוקה מרובא דאינשי בימנו, וגם בזמן חז"ל לא הייתה מצויה במיוחד, שהרי נקרא יוצר השופרות "אומן", ובלשון חז"ל היינו איש מקצוע, ההיפך ממעשה הדיוט שהינו פעולה סתמית שכל אחד יכול לבצעה, סוגיית הגמרא הדנה בעיקר בהלכות כשרות השופר היא במסכת ראש השנה בדף כז.
הסימן לכך הוא שזך הרי הוא טהור, וכשמדובר על עשיית השופר, שיש בהליך פעולות שלא ניתן לדעת לאחר מעשה אם הם בוצעו בשופרות, אלא בדרך מקצועית מאוד, ועין מיומנת ומנוסה ביותר, שיכולה להעיד על ייצור השופר על טהרת הכשרות, שהוא כשר, וטהור מכל שמץ של דבק, או פסול המעכב את תקיעות השופר, אחד היסודות בסוגיה זו, הינה שהשופר צריך להשמע בטהרתו המוחלטת "שופר נטו" כדרשת הגמרא, שופר אחד אמר רחמנא ולא שתי שופרות, והראשונים הוסיפו "שופר אחד אמר רחמנא ולא שופר ודבר אחר" זאת אומרת שאין סיבת הפסול בגלל ששתי שופרות הם פסולים, אלא בגלל שזה לא מה שהתורה דיברה עליו, שופר אחד, כמו שכתוב "שופר תרועה יהיה לכם" ומזה למדו והרחיבו הראשונים שכלול בתוך דרשת חז"ל שדבק שהוא דבר אחר או בציפהו זהב, והוא בא לידי ביטוי בקול השופר, התקיעה אינה עולה לו לצאת ידי חובה, כי השופר חייב להשמע בטהרתו, וזכותו, זו הסיבה שגם לצייר על השופרות למרות שיש לנו כלל של "הידור מצווה" התנאה לפניו במצוות, אך מכיוון שהכלל הזה דורס את מהות התקיעה שהיא של שופר ללא דבר אחר, כתב על כך השו"ע בשם הראשונים להלכה, המציירים על השופר לא יפה הם עושים, למרות שהשפעת הציור על קול השופר עשויה להיות מינורית בהתאם לעובי הדופן ומשתנים נוספים, אך מהות השופר חייבת להיות "טהור" נקי וחף מכל דבר אחר, ובעומק הדבר, הוא שהקול של השופר שמגיע אך ורק מהשופר, הוא שבכוחו לעורר את לב האדם לתשובה ומעשים טובים, ולשפר את מעשיו, כפי שכתב הרמב"ם "אע"פ שמצוות תקיעת שופר בר"ה מצוות עשה מן התורה היא, רמז יש בו עורו ישנים משנתכם, ונדרמים הקיצור מתרדמתכם וכו' שפרו מעשיכם, השופר דורש מאיתנו בתחילת השנה החדשה לשפר את הגירסה שלנו בשנה הבאה עלינו לטובה, ולהיות מעט יותר משופרים וטובים משנה שעברה, בדרך לשלמות הנבחרת.

המשנה ברורה הקדים הקדמה קצרה להלכות אלו בגלל מורכובתם, נעתיק כאן את הקדמתו, ונוסיף שההלכות בפרקים דלהלן הם פסקי ההלכה על פי מרן השולחן ערוך ר' יוסף קארו ודברי המשנה ברורה לרבינו החפץ חיים שהוא הפוסק האחרון שהתקבל בכל תפוצות ישראל בהכרעותיו ההלכתיות, הן לבני עדות המזרח ההולכים כדעת מרן השו"ע והן לבני אשכנז היוצאים ביד רמה לאור פסקי הרמ"א בעל המפה שעל שולחנו הטהור של מרן.
רק בכדי להבין את המקום שנקבע למשנה ברורה וביאור הלכה, שקבע לו כבר נחלת עולמים בתור ספר פוסק מבוסס שהלכה כמותו בכל מקום…
באספת רבנים בפולין הרהיב בנפשו אחד הנאספים להביע דעה כנגד דעתו של החפץ חיים. עמד הגאון ר' אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד והצהיר: "דברי החפץ חיים בימנו הם כדברי הראשונים, שאין לאל ידי האחרונים, אפילו לגדולים שבהם לחלוק עליהם!" ( החפץ חיים מ.מ. כשר )
בולטת במיוחד הערצתו והכרתו של החפץ חיים בתור פוסק אחרון ממרן בעל 'החזון איש' זצ"ל, "החפץ חיים הוא מגדולי הדור בתורה" ( אמר לרב יוסף הנקין מגדולי הרבנים באמריקה בפגישתו עמו בשנת תרע"ד )
או כמו שאמר (לר' מרדכי שולמן זצ"ל ראש ישיבת סלבודקה בני ברק )"בהירותו של הח"ח בלימודו ומסקנותיו להלכה הן מעין אלו של רבי עקיבא איגר (ר' עקיבא איגר'דיג)" .
ואכן הח"ח הוא מיחידי הסגולה בהם משתמש החזון איש לבסס את יסודותיו המוצקים בהלכה, הוא מונה את הח"ח בשורת אחת עם גדולי הפוסקים המוקדמים, שהוראותיהם התקבלו בכל תפוצות ישראל.
כך אנו מוצאים אותו מתבטא באגרותיו (קובץ אגרות ח"ב כז) וז"ל: "ומי לא יחת להורות היתר באיסור סקילה, שהבית יוסף החמיר והמשנה ברורה החמיר, ניקו אנן ונתיר" ( נעמוד אנו ונתיר? בתמיה. כ"ה.)
ובאגרת מא כתב: סוף דבר, ההוראה המקובלת מפי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, כמו מרן הבית יוסף, ומגן אברהם, והמשנה ברורה, היא הוראה מקוימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית ואין שום צד קולא בזה"
בשנת תש"ו ביקר אצל החזון איש אחד מחריפי הרבנים בחוץ לארץ, המחשיב את עצמו כבן עזאי בשעתו, תוך משא ומתן בהלכה הסתמך החזון איש כדרכו גם בספריו על הכרעתו של המשנה ברורה, הגיב האורח אגב חורפיה: "הלא בעל המשנה ברורה היה בעל בית ואין מביאין ממנו ראיה להלכה" השיב לו החזון איש מיניה וביה, "אמנם כן בעל המשנה ברורה היה בעל בית. הוא היה בעל בית בהלכות שבת, בעל בית בהלכות יום טוב, בעל בית בהלכות ק"ש ותפילה, בעל בית בהלכות תפילין, בעל בית בהלכות קדשים, בעל הבית בכל חדרי התורה בהן שלט שלטון ללא מצרים, תורתו שלמה ומזוקקה!"

הקדמת המשנה ברורה להלכות כשרות השופר

ואלו דברי הקדמת המשנה ברורה לסעיף ז' בשו"ע כלשונו.
אם ניקב וכו' – אקדים לזה הסעיף הקדמה קצרה, והוא: איתא בגמרא, תנו רבנן: ניקב וסתמו, בין במינו ובין שלא במינו, פסול. רבי נתן אומר, במינו כשר, שלא במינו פסול. וכתבו הפוסקים, דקיימא לן כרבי נתן. ואמרינן שם, דהא דמכשר רבי נתן במינו, היינו דווקא כשנשתייר רובו שלא ניקב.

והנה בביאור הסוגיא, יש דיעות בין הראשונים. הרמב"ם וסייעתו מפרשים, דרבי נתן קאי אאין מעכב התקיעה, דהיינו אחר סתימה חזר קולו לכמות שהיה תחילה קודם שניקב, ואפילו הכי אין כשר אלא במינו. נמצא בעינן תלתא למעליותא: אינו מעכב התקיעה, ובמינו, ונשתייר רובו; אבל אם חסר אחד מאלו, פסול. זו היא הדעה ראשונה שהובא כאן.

והרא"ש וסייעתו סבירא להו, דרבי נתן קאי רק אמעכב התקיעה; ואפילו הכי כשר במינו. ובשאינו מעכב, אפילו שלא במינו כשר, אם נשתייר רובו. וממילא לפי ביאור זה, הוי לקולא, דלא בעינן אלא תרתי, דהיינו מינו ורובו ואפילו מעכב, או רובו ואינו מעכב ואפילו אינו מינו. וזהו שסיים המחבר לקמיה: ואם הוא שעת הדחק וכו', היינו שאז יש לסמוך על הרא"ש וסייעתו.

אפיזודה אישית מעניינת – אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא | סייעתא מן שמיא

בתום כתיבת שורות אלו, שנכתבו בבית המדרש, יצאתי – וממש בדלת היציאה – הונח למסירה סט משנה ברורה לזיכוי הרבים, ליד מתקן הגניזה הציבורי.

את הרמז אני כבר הבנתי.

המשנה ברורה, שעליו בדקות האחרונות כתבתי את הדברים – דאג לנו לסט חדש, ללא המתנה, תכף ומיד ממש.

אספתי את הסט, ואת החלק השישי העוסק בהלכות שופר – הבאתי לבית המלאכה שלנו, שופרות מהדרין יודאיקה.

ואנו, מדי יום, עוסקים בהלכות כשרות השופרות – כלל הצוות, בבוקרו של יום – בכדי לדעת את כל פרטי ההלכה לאשורם.

ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו – מעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו.