הלכות תקיעת שופר בקצרה – מבוא – פרק א

הלכות תקיעת שופר – מבוא – הכנה לתקיעת שופר פרק א' 

פרק ראשון סדר התקיעות והברכות 
כתב המטה אפרים ( סימן תקפ"ה ס"א ) וז"ל: לפי שהתקיעות הם מעוררים הרחמים, והרחמים ומעלים זכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמיים, נהגו רבים לעשות זה 'הכנה רבה', ואחר גמר קריאת הס"ת הולך התוקע, והמקריא לפניו סדר התקיעות, והשליח ציבור המתפלל מוסף, לטבול משום טהרה יתירה, הללו הולכים לטבול וכל הציבור זה מעיין בפירוש וכוונת התקיעות, וזה שונה, וזה אומר תהילים, הכל לפי מה שהוא אדם, והכל הולך לכוונה אחת לייחד ליבם לאהבה ויראה ולעורר ליבם לתשובה גמורה, ואחר טבילתם לובשים קיטל, ועולים על הבימה מקום שקורין בו ס"ת.

ואם יש שם חכם בעל מידות טובות, אומר לפני הציבור דברי כיבושין, ואין לומר עניינים דרך דרוש, אף אם הם מתוקים לחך, ואין זה עניינו של יום, ומה גם להמוני העם שר לא ידעו ולא יבינו, טובם וזיופים.   
המנהג לטבילת בעל תוקע הינה רק לשופר נוכחי זה.
ואם יש שם חכם לפני הציבור דברי כיבושין, וכו'
וכל זה למנהג קהילות החסידים, וכן קהילות עושה, וכל זה למנהג החסידים אבל לבני ישיבות האשכנזיות, אין מדקדקים שהתוקע יטבול סמוך מייד לפני התקיעות, ודי במה שטבל אמש, וכן מה שעבד.
אבל דרשת הרבים חייב לעשות. נוהגים זאת בהרבה מאוד מקומות.
אחרי שגומר החכם דברי כיבושין אומרים כל הציבור למנצח לבני קורח מזמור, על גמר המזמור 7 פעמים, מקור הדברים
מסכת סופרים ( פי"ט הלכה א ) אלא דשם הובא כשיר של ראש השנה.
הגר"א ללא נהג לומר מזמור מזה, ומכל מקום, התקבלה אמירתו בקרב יוצאי ישיבת ליטא.
וכתב הערוך השולחן ( סימן תקפ"ה ס"ד ) ויש מעמי הארץ שכשלא השלימו ז' פעמים אומרים בעת התקיעות, וצריך להודיע להם שאסור לעשות כן, ומחויבים לשמוע התקיעות ולא לומר שום דבר בעת התקיעות, כי אמירת למנצח אינה מדינא, ויש מקומות שאין אומרים אותו כלל, מפני קלקול זה עכ"ל.
כתב המטה אפרים ( שם ) "ואחר כך הבעל תוקע מתפלל בלחש תפילה קצרה כמובא במחזורים, ואחר כך אומר המקריא והתוקע הפסוקים 'מן המצר' וגו' 'קולי שמעת' וגו' והם ששה פסוקים שר"ת שלהם קר"ע שט"ן, וכמו שמודפס במחזורים ומקורו בסידור האריז"ל.
המנהג כיום שהתוקע אומר את הפסוקים אחד אחד בקול רם והקהל אומר אחריו פסוק פסוק.
ויאמר התוקע בלחש בפה מלא, הריני מכוון בתקיעות אלו שאתקע להוציא את הציבור ידי חובת שמיעת קול השופר ונוהגין לכסות את השופר במפה הפרוסה על השולחן ויהיה מכוסה עד גמר הברכות שנוטלו משם לתקוע בו.
ואז יתחיל הברכה בניגון המיוחד לו.
אחר גמר התקיעות דמיושב אומרים הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון" ( תהילים פט טז ) ובהרבה מקומות אומרים גם ההמשך "בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו" "כי תפארת עוזמו אתה ובשמך תרום קרננו" ובכמה מקומות נוהגים שהבעל תוקע או החזן אומרם בקול רם בניגון ידוע ואחריו הקהל פסוק פסוק, ואח"כ אומרים אשרי יושבי ביתך" וגו'
ויש מקומות שגם פסוק ראשון של אשרי אומר החזן בקול רם ובניגון הנ"ל. ויש נוהגים כן אף בפסוק שני.
ברכות התקיעה
צריך בעל התוקע לתקוע מעומד ( סי' תקפ"ה ס"א ) וכן ברכות התקיעה יש לאמרם בעמידה, ככל ברכת המצוות. ( מ"ב סק"א ) דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" וילפינן מלכם דגבי עומר, שם כתיב "לכם" וכן "חרמש בקמה" אל תקרי בקמה אלא בקומה, וכתב המ"א דלפי"ז אין לסמוך על שום דבר בשעת הברכה, באופן שאם ינטל אותו דבר יפול, שעמידה זו נחשבת ישיבה, ( ויש מקילים בסמיכה ובמקום הדחק אפשר לסמוך ע"ז. שעה"צ )  
 ומכל מקום את תקע וכן בירך מיושב, יצא. דקרא אסמכתא בעלמא הוא, ולכתחילה.
והציבור לא הטריחום לעמוד לשמיעת התקיעות משום כבוד הציבור, וגם כי עתידים לשמוע מעומד התקיעות שעל סדר הברכות, של מלכויות, זכרונות, ושופרות, ורק בזמן הברכות יש להם לעמוד מדין "קמה" קומה.
דעת הרמ"א שגם ביום השני מברך 'שהחיינו' לכן התוקע שמברך על התקיעות טוב שילבש בגד חדש לפני התקיעות ויכוון בברכת שהחיינו גם על התקיעה, כדי לצאת לידי כו"ע, ואין לקחת פרי חדש, כי אינו יכול לאוכלו באותה עת, ( לא ניתן לאכלו לאחר ברכה לפני תקיעות ) ואם אין לו בגד חדש מכל מקום יברך שהחיינו.
אך דעת מרן היא שאינו מברך ביום השני שהחיינו.

ברוך הוא וברוך שמו
אין לענות אחר ברוך הוא וברוך שמו, כבכל הברכות שאחר מוציאו, אין להפסיק לב"ה וב"ש משום חשש הפסק.  ומכל מקום בדיעבד אינו מעכב, ובלבד שלא אמר המילים תוך כדי אמירת הש"ץ כי בעוד מדבר אינו יכול לשמוע, ואינו יוצא מדיו שומע כעונה. ( מ"ב סי' קס"ג סקמ"ה ושעה"צ שם ס"ק מג )
ומכל מקום אם דיבר רק כשהש"ץ אמר תיבת "אלוקינו" אין זה מעכב כי שמיעת אלוהינו אינו מעכב י"ח הברכה הואיל ושמע שם השם אך אם דיבר תוך כדי אמירת "מלך העולם" הרי זה מעכב.
הציבור יכוונו לצאת ידי חובתם, בברכות ובתקיעות, וכן התוקע יכוון להוציא אותם בברכות ובתקיעות, כי צריך שיתכוון השומע והמשמיע.
והוסיף מרן הבן איש חי זצ"ל סמך למנהג הספרדים ובני עדות המזרח שלפני הברכה אומרים: :ברשות מורי ורבותי, והקהל עונה ברשות שמים, מעבר לפשוטו שכוותם לקבל קשות מאדון כל, יש לרמוז בו "שמי"ם" – שומע משמיע יחדיו מכוונים"
כתב בספר יסוד ושורש העבודה ( שער יא פרק ג' ): הנה אף שתקיעת שופר בר"ה מצוות עשה וגזירת הכתוב הוא, בוודאי יש בו גם רמזים לעורר אדם ליבו ביום הדין הגדול והנורא הזה, אל התשובה על עוונותיו. וכן דרשו חז"ל "תקעו בחודש שופר" ( מדרש תהילים פ"א ד' ) רבנן אמרי: שפרו מעשיכם ואני מכסה עוונותיכם, וכן הוא אומר "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" ודבר זה מפורש שעם התקיעות צריך ג"כ התשובה, והיינו דצריך האדם לקבל על עצמו בלב שלם להבא לשמור עצמו בכל עניני עבודת הבורא ית"ש ויתעלה, במה שיודע בעצמו נגעי לבבו, שלא היה נזהר עד הנה כראוי, וביתר דבריו במצוות שאדם דש בעקביו, ויקבל על עצמו גדרים וסייגים כדי שלא יחזור וישוב לכסלה עוד, אז בתשובה זו עוקר את יצרו הרע, אשר בקירבו, וזובחו ומבערו מן העולם"
וכוונתו לרמוז על סוף דברי רבי אבהו ( ר"ה טז: ) אמר רבי אבהו אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל ואני אזכור לכם עקידתו של יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם"
ומכאן ניתן להביא סמך לכך שאסור לאדם להתנער מאחריותו כלפיו חטאיו, בתואנה שיצרו גבר עליו, כאילו גוף אחר שוכן בתוכו, אלא האדם עצמו הוא הוא בהתנהגותו הרעה, הולך בדרך היצר הרע, ובהיפוכו בהתנהגותו בטוב, נוהג ביצר הטוב, והם הם כוחות נפשו, ולכן יש הקבלה בין זביחת עצמו, לזביחת יצרו, כי אחד הם. ודו"ק.