הערה בדיני 'ערב פסח שחל בשבת'

הרב דוד דיז'לובסקי

שתף את הפוסט

בשו"ע, בסימן תמד', בדיני ערב פסח שחל בשבת, סעיף ג', מבואר שבשבת שחלה בערב פסח, לא יבשל חמץ הנדבק בקדירה לשבת, מכיוון שלאחר מכן, שירצה להסיר את הדבוק, יצטרך להדיח את הקדירה, ויאסר עליו מצד איסור הכנה משבת לחול. ואצלנו, משבת ליו"ט, שגם זה בכלל האיסור. וברמ"א שם, נאמר: שאם עבר ובישל, יכול להדיח מעט, כדי לא לעבור על איסור חמץ, למרות שכרוך בהכנה. ובמ"ב, מבואר שם: שאם אפשר על ידי עכו"ם, עדיף טפי.

ולכאורה, צריכים ביאור רב בדברי השו"ע האלו, והרי שיבוא להדיח, אינו עושה זאת לצורך חול, אלא בא להסיר את החמץ, ובהכרח על ידי הדחת הכלי שלצורך היום. ומדוע שיאסר הדבר מצד הכנה?

וב"שמירת שבת כהלכתה", בפרק כ"ח, בהערה ע"ו, דן שם בשאלה זו, ומביא שהגרש"ז רצה לומר, שיכול בשביל איסור חמץ, לכפות עליו כלי, לכאורה, כמבואר בסעי' ה', שם, באותו סימן.

רק שלא ברור: שאם יש עדיפות לבער את החמץ, מדוע אינה סיבה מספיקה שלא נדון זאת כהכנה, וכעוסק בצרכי היום. ולכאו', אף מחויב בכך, כמבואר במ"ב שם, סעיף ה', שאם יכול לבערו, צריך לבערו. וכל עוד מותר בהנאה, מותר גם בטלטול בעצמו, על מנת לבערו. ובשעה שישית, מתיר זאת על ידי עכו"ם, עיי"ש. וגם בשש"כ, נשאר הדבר בצ"ע.

ולכאורה, מחמת גודל הקושי, נעלה אפשרות כדי לבאר את איסור הכנה כאן. ובהקדם לדברים, שיש שני צדדים מקובלים בגדר איסור הכנה: או מצד 'טרחא', שכל עוד שעוסק בפעולות כלשהן שאינן לצורך שבת, נכנס להיות בכלל איסור 'טרחא', שמצינו בחז"ל שהטילו בשבת ויו"ט; או מצד 'כבוד שבת', שאינו לכבודה של שבת, שיעסקו בה בדברים שאינם לצורך שלה.

ורגילים לתלות בצדדים אלו: נדון הכנה משבת לשבת. שלצד שאיסור טרחא הוא, יש מקום לאיסור, מכיוון שאין צריך את זה לשבת זו (וגם לשבת הבאה יכול לעשות זאת בחול). ולצד 'כבוד שבת', לכאורה, הרי הוא עוסק בצרכי שבת, גם אם אינה שבת זו.

אבל, לכאורה, כלל הדבר, בין אם מצד טרחה, בין אם מצד כבוד שבת, אחר שאסרו חז"ל, גדר האיסור הוא שכל פעולה של הכנת השתמשות לצורך חול, נאסרה. ונבוא ונאמר, שאפילו תהיה באופן של 'פסיק רישא', מחמת פעולה אחרת שלו, גם יהיה בה איסור. כגון, במקרה דידן, שמדיח הכלים לצורך הוצאת החמץ, ואין לו עניין בניקיון הכלים והכנת שימושם לחול. אבל, עדיין ייאסר הדבר, למרות שמבחינת המדיח, לא עוסק כלל בדבר שאינו לצורך שבת. כי אחר שאסרו חז"ל, אסרו עצם הדבר שמכין שימוש של דבר למוצ"ש, ולא אכפת לנו כוונת העושה.

ואפילו לצד שאסור משום טרחה, שאם כך, הרי לא התרבתה כלל טרחתו כאן. שהרי הוא מדיח לצורך הוצאת החמץ, וטורח ממילא לכבוד שבת. שאמנם, ביסוד האיסור הוא מצד 'טרחא', אבל אחר שנאסר, נאסרה ההכנה לחול. וכאן, מכין, אגב פעולתו, שימוש הכלי שלא לצורך שבת.

אבל, עדיין יש לדון, שלא בכל דבר הכנה נוכל לדון כך. (ועיין גם בשש"כ, בריש פכ"ח, שמוכיח מכמה מקומות שאין איסור הכנה באופן של פעולה הנעשית לצורך חול ושבת יחד. ולכאורה, מהאמור לעיל, עולה לא כך. אבל, יש לדון בדברים כדלהלן.) למשל, אם הוציא חפץ ממקום מסוים, כי היה צריך את מקומו בשבת, והניח במקום מסוים, ששם ישתמש בחול (שגם בפעולת טלטול דעלמא, יש איסור הכנה, כמו שמצינו בסימן תרס"ז, לגבי הבאת יין מיו"ט לחבירו).
האם נוכל לדון שיאסר הדבר מצד 'פסיק רישא' של הכנה – של הבאת החפץ למקום שצריך להשתמש בו בחול, כעין הדחה שמצינו כאן היה מקום לדון, שבאופן כזה, אין זה חשוב כלל כהכנה, שהרי הוא עוסק בהכנת המקום הנצרך לו לשבת. ואיך יקבל שם של הכנה כלל? ובשלמא, באיסורי מלאכות, שישנה מהות לכל מלאכה, ואין צריך מחשבתו לכך, שייך לדון מצד 'פסיק רישא' שנעשית המלאכה.
אבל, באיסור הכנה, שכל פעולה בעלמא לצורך חול, נאסרה, לכאורה, כל האוסר זה רק מחשבתו לצורך חול בפעולה זו. ואולי דווקא בהדחת כלים, שפעולה מוגדרת היא שמכין הכלי לשימוש, שייך כגון זה.
אף שלכאורה, מכח ברייתא זו של הדחת כלים, למדנו לכל אופני ההכנה, ויקשה לחלק בזה. וצריך לימוד.

בקבוצת וְשִׁנַּנְתֶּם עלה פתרון מענין ליישוב דברי השו"ע לתמיהת הרב דיז'לובסקי. מדוע יש הכנה בפעולת הדחת כלי בערב פסח שחל בשבת, הלא חובת היום היא ואין בה כלל הכנה. ומדוע כתב השולחן ערוך להימנע מאכילת דייסה או מאכלים דביקים אחרים.

נראה שיש שלוש דרגות בפעולת ניקוי כלי עם מאכל דביק בערב פסח שחל בשבת:
הסרה, ניקוי, וגירוד.

ולמרות שמותר לו לנקות ולהדיח את הכלי, חוששים שיבוא לידי גירוד שאינו נדרש לצורך עצם המצווה, אלא מבטא מגמה של הכנה לימי החול.

בעניין זה, יש להוסיף את דברי הראב"ד בעבודה זרה דף ע"ז, שהובאו בר"ן, חמץ הבלוע מערב פסח שבלוע בכלים דינו בהגעלה ואין בו חובת ליבון. שכתב שמה שבלוע בכלים כחמץ בערב פסח במשך היום – הרי זה עדיין נחשב היתר, כי עדיין מותר בהנאה. מכך, הוכיח הזכר יצחק, בתוך צפנת פענח, ריש חמץ ומצה, צד אחד שבחמץ יש צד של איסור גברא, התלוי בזמן, ולא דווקא איסור חפצא בעצמו.

ולפיכך, ייתכן שחוששים שיבוא להגעיל את הכלי ממש, משום שהוא כבר נכנס למהלך פעולות מעשיות של ניקוי הכלי, וזהו הרקע לכך שכתב הרמ"א שלא יתחיל אפילו להדיח – כהרחקה מחשש שיבוא לידי איסור הכנה גמורה.

מחשבת פיגול עשויה לשנות את אופי פעולתו לפעולת איסור מפעולת מצווה, שלא תירצה, שהרי אם יכוון לנקות את כליו לצורך אחר החג, נמצא שעושה הכנה גמורה לימות החול.

ולכן חשש השו"ע, כי מצוותו – הסרה בעלמא, ואין צריך ניקוי מעבר לכך.

רק שבמקרה של דייסה, שהיא רכה ונבלעת, הסרה בעלמא אינה מועילה, ויש לחוש שיבוא להמשיך ולפעול מעבר לצורך, עד שיגיע אפילו להגעיל את הכלים.

ויותר מזה – עצם היות הדבר מצווה, היא גופא סיבה לחשש. כי האדם יחפוץ להחמיר על עצמו לשם שמים, ויישאב למהלך שאינו חלק מהמצווה.

ובפרט למאן דאמר שמצוות צריכות כוונה, כי כאן כוונתו עלולה להיות כוונת הכנה לחול, ולא לשם מצווה עצמה.

שכן המחשבה נזילה, והפעולה נראית ככפולה – גם מצווה וגם חול. ולפיכך, אף שאין בפעולה עצמה איסור, אבל ממנה עלול להגיע לידי איסור הכנה, ומתוך כך הזהיר מרן לכתחילה שלא לעשות כן כלל.

באותו עניין, יש להקביל את דברי חז"ל, שאסרו נטילת לולב, שופר ומגילה בשבת, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

ויש לחלק בין אדם שעושה פעולה אחת של רשות, שהיא רצונו של האדם, ובפעולה זו מתקיימת מחשבה נוספת שתועיל לו, שבוודאי אין בכך איסור.

אך במחשבת מצווה, שהיא לא לרצונו אלא לרצון המצווה השם, יש לומר שחששו שתשוב מחשבת תועלתו עליו ויסיח דעתו מכוונת המצווה להכנת הכלי לצורך חול לאחרי החג.

רבי שלמה איגר הפך להיות חסיד נכדו של גדול הדור, רבי עקיבא איגר. כשחזר מקוצק, אמר לו סבו: "מה אתם לומדים שם?" ואז ענה לו: "יש לשאול לדעת בן עזאי, שמהלך כעומד דמי. מדוע גזרו חז"ל שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים? אלא בן עזאי לשיטתו, שאומר באבות 'הוי רץ למצווה', ובריצה אין דין עומד."

כך יש לומר, שעל ידי ההחמרה במצווה, יבוא לידי ביעור שהוא מעבר לביעור המחויב, כמו גירוד והגעלה. אלו בדיוק אותה פעולה, רק עם מחשבת רצונו, שהיא המחשבה הראשונה לפני המחשבה השנייה של רצון השם. במילא, עלולה להיווצר הכנה נוספת.

ולכן פוסק מרן, בפסק ברור: עדיף לא להשתמש, שלא יגיע לידי הכנה, לא מעבר לכך.

הצטרפות וְשִׁנַּנְתֶּם בית מדרש דיגיטלי 🔗