שופרות מהדרין יודאיקה Shofarot Mehadrin judaica
י״ג באייר ה׳תשפ״ה – 11 במאי 2025
בנביא יחזקאל ( פרק לג ) נאמר.
וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:
בֶּן אָדָם, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם:
אֶרֶץ – כִּי אָבִיא עָלֶיהָ חָרֶב, וְלָקְחוּ עַם הָאָרֶץ אִישׁ אֶחָד מִקְצֵיהֶם, וְנָתְנוּ אֹתוֹ לָהֶם לְצֹפֶה.
וְרָאָה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה עַל הָאָרֶץ, וְתָקַע בַּשּׁוֹפָר וְהִזְהִיר אֶת הָעָם.
וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר – וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ, דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה.
אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר – דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה, וְהוּא נִזְהָר – נַפְשׁוֹ מִלֵּט.
וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר, וְהָעָם לֹא נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ – הוּא בַּעֲוֺנוֹ נִלְקָח, וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ.
וְאַתָּה בֶן אָדָם, צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אֹתָם מִמֶּנִּי.
בְּאָמְרִי לָרָשָׁע: "רָשָׁע, מוֹת תָּמוּת", וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ – הוּא רָשָׁע בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ.
וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתָּ רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ לָשׁוּב מִמֶּנָּה, וְלֹא שָׁב מִדַּרְכּוֹ – הוּא בַּעֲוֺנוֹ יָמוּת וְאַתָּה נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ.
וְאַתָּה בֶן אָדָם, אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל:
כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר: "כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ, וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים, וְאֵיךְ נִחְיֶה"?
אֱמֹר אֲלֵיהֶם:
חַי אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה.
שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל.
ְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בְּנֵי עַמְּךָ:
צִדְקַת הַצַּדִּיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ, וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ. וְצַדִּיק לֹא יוּכַל לִחְיוֹת בָּהּ בְּיוֹם חֲטֹאתוֹ. בְּאָמְרִי לַצַּדִּיק: "חָיֹה יִחְיֶה", וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל – כָּל (צדקתו) צִדְקֹתָיו לֹא תִזָּכַרְנָה, וּבְעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, בּוֹ יָמוּת. וּבְאָמְרִי לָרָשָׁע: "מוֹת תָּמוּת", וְשָׁב מֵחַטָּאתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה.
חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע, גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם, בְּחֻקּוֹת הַחַיִּים הָלַךְ לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עָוֶל – חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת.
כָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לֹא תִזָּכַרְנָה לוֹ. מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה – חָיוֹ יִחְיֶה.
וְאָמְרוּ בְּנֵי עַמְּךָ: "לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי", וְהֵמָּה דַּרְכָּם לֹא יִתָּכֵן.
בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל – וּמֵת בָּהֶם.
וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה.
וַאֲמַרְתֶּם: "לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי", אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל.
אלו פסוקים שמרקיעים שחקים בתוכחתם ובקריאתם לאחריות אישית וציבורית – צעקת הצופה ממרומי המגדל, תקיעת השופר, "שובו, שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל, והאמונה בברית והחסד אשר נשבע השם לעמו, שלא יטוש עמו ונחלתו, ובשובם אליו, יקבלם ולא יאמרו לא יתכן שלא תזכנרנה חטואתיו, כי התשובה נבראה קודם בריאת העולם, והיא מעל הזמן, והיא לא יכולה להתקבל על דעת בני האדם שמסגרת הזמן לא מאפשרת בו שיבה.
וְהַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר, וְהָעָם לֹא נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ – הוּא בַּעֲוֺנוֹ נִלְקָח, וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ.
הצופה אמור להתריע בשופר, ושומעי קול השופר אמורים להיות קשובים להתראותיו, בכדי שלא תבוא חרב ותיקח מהם נפש.
ניתן ללמוד מכך כמה תובנות על 'יום השואה' אבל לפני שנעמיק ונחבר את דברי הנביא יחזקאל, ודברי השם אליו, נקדים ונציין, כמה אנקדוטות מרתקות.
השופר הוא בגימטרייה 586 באופן ייחודי ונדיר כשסדרו הטור והשולחן ערוך את הלכות שופר זימנו משמים את ההלכות לסימן תקפ"ו שהוא בדיוק מספר 586 כמנין שופר, היעב"ץ רבי יעקב עמדין, כתב שזה סימן שמשמיים הסכימו לחיבור השולחן, וחיבורו היה רצוי לפני השם, כי נסתייע בידו לכוון את המספר של הסימן תקפ"ו למספר שיוצא מהמילה "שופר".
דוד המלך אומר בתהילים "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, "פיפיות" הוא גם 586 והוא רומז על 2 צידי השופר הרחב והצר, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה", באמצעותו הוא מונע את החרב המדוברת ביחזקאל, חרב בארץ.
דבר מדהים נוסף, רבינו החפץ חיים שספרו ההלכתי 'משנה ברורה' , השולחן ערוך הפך לחיבור המקובל והנפוץ ביותר בעולם במשנה ברורה לא מצטט אחרוני זמנו שחיו בדורו, למעט מקום אחד בו הוא מצטט את ה'אור שמח' ר' מאיר שמחה הכהן זצ"ל שהיה רבה של דווינסק,
שימו לב איפה בחר החפץ חיים לשנות ממנהגו, בנושא של אחיזת השופר ביד וכך הוא מביא בשמו בביאור הלכה, (סימן תקפו)
וטוב לתקוע בצד ימין: עוד שמעתי בשם הגאון מהר״ר מאיר שמחה הכהן טעם נכון כי בש״ס ר״ה ד׳ ל״ד ילפי לה לתקיעת שופר מחצוצרות המלחמה ובקרא (שופטים, ז) אצל מלחמה בגדעון כתיב ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים וביד ימינם השופרות לתקוע וכו׳:
על זהירותם הגדולה של גדולי ישראל ממידת הכעס, ניתן ללמוד מהאירועים שהתרחשו בשלהי ועידת פטרבורג שהתכנסה בחודש אדר שנת תר"ע, לדיון בין השאר בדרישת הממשלה הרוסית לחייב את כל נושאי המשרות הרבניות לרכוש שליטה בשפה הרוסית ובלימודים כלליים.
גדולי ישראל באותה תקופה נחלקו בדעותיהם. חלקם סברו כי יש לנהוג בגמישות מסוימת, וביניהם היו ה'אור שמח', ר' דוד קרלינר שהיה מגאוני הדור, ר' חיים עוזר, ור' איצלה מפוניבז'.
לעומתם, לחמו בעוצמה רבה נגד הגזירה הזו ר' חיים מבריסק, החפץ חיים והרש"ב מלובביץ.
החפץ חיים, שתכנן להגיע לוועידה, שלח את ראש ישיבת ראדין, הגר"מ לנדינסקי, כנציגו. הוא ביקש ממנו שאם יראה שהמצב מחמיר ועמדת המתירים גוברת, שיקרא לו מיד.
ואכן, לאחר כמה ימי דיונים שבהם ניכר שיד המתירים על העליונה, שלח הגר"מ לנדינסקי טלגרמה דחופה לחפץ חיים לבוא, וזה אכן הגיע תוך מספר ימים. מיד עם הגעתו, מסר נאומים נרגשים שהשפיעו על הרבנים לתמוך בעמדתו של המתנגדים.
במהלך אותם הימים, נפגש החפץ חיים עם ר' משה לנדינסקי לדיון עם ר' מאיר שמחה, האור שמח, שעמד בראש המחנה המתיר.
במהלך השיחה הביע האור שמח את עמדתו בנחרצות, ואילו החפץ חיים השיב לו בצורה ברורה ועקבית. לפתע, קם האור שמח ויצא מהחדר באמצע הדיון הגורלי. מאוחר יותר התברר כי הוא חשש שהוויכוח יחריף ויעבור את גבולו, ולכן בחר להימנע מהחרפת המצב.
החפץ חיים, שיצא עם ר' משה מהחדר, אמר לו בדרך: "אני מתפעל ממידותיו של ר' מאיר שמחה. הרי הוא כהן, וכהנים מטבעם קפדנים, והוא הרגיש שעלול להגיע לידי כעס והחליט לקום ולעזוב, אף שהנושא היה קרוב ללבו מאוד."
גם על החפץ חיים סיפר נכדו, כי שמע מתלמיד מישיבת ראדין שראה אותו הולך בחצות הלילה לבית המדרש, פותח את ארון הקודש, ומתחנן בבכי: "רבונו של עולם, ישראל מאיר כהן הוא, וכהן עלול להיכשל בכעס בקלות. אנא ה', עזור לי להתגבר על מידת הכעס.
עד כמה השתדלו גדולי ישראל שלא להגיע לידי כעס, וכאשר הבחינו שהכעס עלול להתעורר – נמנעו בכל מחיר, מתוך הבנה שהסכנה הכרוכה בכך היא עצומה, ויש לעשות הכל כדי למנוע אותה.
שלמה המלך אומר "מצרף לזהב וכור לכסף, איש לפי מהללו" ביאור הפסוק הזה, שלפי הדברים שאדם רואה, ומהלל אצל הזולת, אלו הדברים שהוא עצמו ניחן בהם, כי האדם בתוך עצמו הוא גר, וראייתו הינה סובייקטיבית בהתאם למצב בו הוא נתון. וזה כמובן לא בדברים שכולם מהללים אותם, כי אין ייחודיות בהם, אלא בדברים שרק הוא שם לב אליהם, הסיבה כי הוא בעצמו היה כהן, והבין שאותה יציאה הייתה ממקום זה.
הדבר היותר מדהים הוא שבכדי לפצות ולהשוות את מצבו בעבודת הכעס יש את הקשה לכעוס שיש בכל כהן, "כהנים זריזים הם" פירש"י: קפדנים.
( זו תובנה יסודית בעלת השלכה הלכתית בגט של כהן שדינו "מקושר" ולא "פשוט" ככל גט של שאר ישראל ).
ודווקא ב'שופר' שהוא חרב 'פיפיות' החפץ חיים כנודע היה קדוש במיוחד בקדושת ושמירת הלשון מדבר לשון הרע, וחשש מ'חרב' לשונו, שנרמזת בפסוק הנ"ל החרב הזו רומזת לפסוק ביחזקאל שהצופה שלא תוקע בשופר ומזהיר את העם מהשלכות שהיו מגזירה זו, האחריות רובצת עליו, וחרב תיקח נפשם. הביא הלכה בשם אומרה בהלכות שופר עם מקרא החרב בשופטים.
אמר אחד מגדולי ישראל, "כולם יודעים על צדקת החפץ החיים ועל גאונות רבי חיים מבריסק אך יש לדעת שצדקות החפץ החיים היא שידע להסתיר את גאונותו, וגאונות רבי חיים מבריסק שידע להסתיר את צדקותו"
כך שהחפץ חיים, גם קשט עצמו תחילה, כי הראה את כוחו בעבודת המידות כשהחריג ממנהגו וציטט בשם חכם שחי בזמנו, בעודו בפלוגתא חריפה מולו בנושא המדובר. וכנודע מאור ישראל, רבינו ישראל מסלנט זצ"ל, הרוצה להוריד את קפידתו מחברו יגמול עימו טובה, והחפץ חיים אכן עשה זאת הלכה למעשה. הסיפור הנ"ל הובא במקורות אמינים כולל בספר של נכדו של הרב שך בעדותו על המקרים והסכמתו על אמינותם.
אך כשהציעו את הסיפור לפני הגר"ח קניבסקי זצ"ל, "איני מאמין לסיפורים, הטעם של ה'אור שמח' היה טוב ולכן ה'ביאור הלכה' מביאו"
השופר הוא לא רק סמל של איום קרב אלא גם של שמחה שמזמין את המאמין לדרך חדשה של תשובה פנימית. השופר משמש כהזמנה לכל יהודי לפתוח את הלב ולעשות שינויים פנימיים אמיתיים "שופר" הוא לשון "שפרו מעשיכם" כדברי הרמב"ם הנודעים "רמז יש בו" ( פשוטו: שופר = שפופרת ) השופר, מכל היבטיו, הוא כלי שמזכיר את הקריאה הפנימית שלנו להקשיב לרוחניות שמבפנים.
הוא משמש כגשר בין האדמה לשמים, ומחבר אותנו לרצון האמיתי של נשמתנו לחזור בתשובה ולשפר את מעשנו, להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
כך שלפי המתבאר, "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" בתקיעת שופר במהלך חודש אלול ובמהלך יום ראש השנה אינה רק תזכורת, אלא תחילת התהליך שאנחנו נקראים לעבור בכל שנה מחדש, ותמיד נזכור שאנחנו לא לבד, כי גם "ענני במרחב יה" היא התקווה שלנו.
ב'פרספקטיבת' השואה
אחת השאלות הנפוצות והכאובות ביותר, היא אמירת חז"ל, "כיוון שניתנה רשות למשחית להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע" ( ב"ק ס . )
מלחמת העולם השניה הייתה טרגדיה עולמית שקיפדה את חייהם של כ 60 מיליון איש, בתקופה זו במסגרת תכנית שטנית ומעוררת חלחלה, ובקור רוח גרמני, נוסח פרוטוקול 'מבצע ברנרד' בו ה'פתרון הסופי לבעיית היהודים' של היטלר ימ"ש, הושמדו 6 מיליון אזרחים יהודים, 60% מאוכלוסיית יהדות אירופה, ושליש מיהדות העולם, ברצח עם שיטתי, ג'נוסייד, על רקע אתני של יהדותם, על בסיס תיאוריה מעוותת ששטפה את מוחם של אזרחי המדינות באירופה וגרמניה הנאצית בפרט.
שאלת הצדק והמשפט לאלוהים במהלך השואה עולה פעמית רבות.
אנו לא מתיימרים לדעת דעת עליון, ואף אל אפס קצהו, איננו יודעים חשבונות שמים, ומלבד למוד מהנהגת אהרון הכהן, שבמות בניו נהג באופן "וידום אהרון" מיותר לנחש, כפי שכתב הרמב"ם, שהערכת דור זכאי וחייב וכאן אדם זכאי או חייב נמדדת אך בדעתו של "אל דעות" כי לו נתכנו עלילות, והוא יודע אחרית מראשית, ולפניו נגלו כל תעלומות מבראשית, כשאין שכחה לפני כיסא כבודו, כך שכל עוד אין לנו כלים כאלו אין לנו יכולת להכיל תשובה או לחשוב על אחת, כי מוגבלים אנו,
אך למעשה יש את הנחת היסוד ביהדות, אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, ואין פורענות בלא חטא, ואין ייסורים בלא חטא, תובנה זו בעצם אומרת שהחטא הוא חסר מהותי שכל עוד אדם או אומה לא תיקנוה חסר מציאותי קיים, והחסר הזה עשוי להוביל לאסון, לא ניתן להזניח חסר, או חטא, ולהפטר בשלום עלייך נפשי, כי יש פורענות של חסר שתבוא לידי ביטוי בעולם.
אך לעצם העניין שבו " נספה צדיק עם רשע" הייתה משמעות לפני אבינו שבשמים ללמדנו את שיוון נפש הרשע ישראל שאף על פי שחטא ישראל הוא, שחביבה נשמתו לפני הבורא, ויקרה ליוצרה, ודווקא התזכורת משיא המרחק על ידי האומה ששברה שיא בשנאת ישראל והיהודים, היא גושפנקא מהבורא שמכיר בנשמת היהודי ובנבדלותו מאומות העולם, מתוקף תפקידו להפיץ את שמו ולא להיטמע ולאבד את ייחודיותו ותפקידו להפיץ את אור האלוקים בעולם.
במסכת ( ברכות דף י .) מסופר על רשעים חוטאים ובריונים שהציקו לרבי מאיר בעל הנס, והוא ביקש להתפלל שיעזבו לעולם אחר, וימותו.
אך אשתו ברוריה, אמרה לו שיש להתפלל שהם ישובו בתשובה, ונשאלת השאלה, מה שייך להתפלל שישובו בתשובה הרי 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים', ועוד קשה בכדי להשיב מישהו בתשובה הרי שקודם היה לו לנסות לפעול מולם, להוכיח אותם כמצוות השם, " הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא " ולקחת עליהם אחריות בכדי להשיבם לדרך הישר והטוב ?
ונראה שזו הסיבה שהודגש שלא מדובר בעוברי עבירה סתם, אלא מדובר בבריוני שמציקים ומרעים, לא פחות ולא יותר לגדול הדור רבי מאיר בעל הנס, התעוזה שלהם הייתה כה גדולה, וניתן להבין זאת משנאת עמי הארץ לתלמידי החכמים, כשר"ע מעיד על עצמו בהיותו עם הארץ אמר אם יתנו לו תלמיד חכם הוא יפגע בו ( אשכנו כחמור ) כשיש רוח רעה כזו, הרי בוודאי שתוכחתו לא הייתה נשמעת, שהרי אין הם בכלל 'עמיתך', ואם כן יש לשאול מדוע הרגיש רבי מאיר חובה לשאת עליהם תפילה למען ישובו בתשובה, שלא יתפלל על מותר, ומדוע יש לו אחריות ל "יתמו חטאים מן הארץ" והוא מתפלל עליהם, ניתן לבאר לפי הנ"ל שזהו מקור נהדר לדרך הפעולה שלימוד אותנו גדול בעלי המוסר, ומייסדה, רבי ישראל סלנטר זצ"ל, והוא להפוך הדין לחסד, ולהיטיב עימם, ולכן בפשטות מציינת הגמרא, שהם חזרו בתשובה.
אך יש לומר שמכיוון שהיו בשכנותו של רבי מאיר רבי מאיר הבין שמציאות חטא בשכונתו היא דבר שאחריותו עליו לא מצד חובת תוכחה, אלא מעצם נוכחותם בשכנותו, שעשויה לפגוע בו, לא רק מצד היותם מפריעים לו גשמית אלא גם רוחנית, והוא היה מוכרח להתפלל עם מותם, כי לא ראה מוצא אחר כשפטור התוכחה חל עליהם מצד שאינם נשמעים לה, ואולי ההיפך היו פוגעים בו יותר, ולכן מתפילה אין לו למנוע עצמו, כמו שדייקה לו ברוריה וממנה למד גם את זוית הראיה לשכנות עם חטאים, וגם לאפשרות של תפילה שמועלת, כמו כן, נאמר באבות דרבי נתן ( פכ"ג ) איזהו גיבור העושה שונאו אוהבו, הביאור בזה, שאם היו מפסיקים להצק לו ורבי מאיר לא היה סובל מהם, הרי שתשומת ליבו עליהם לא הייתה כמו התזכורת שנשלחה לו משמיים, בכדי שיחזרו בתשובה, כי לא ידח ממנו נידח, והוא ביקש להפוך להחזירם בתשובה, ובוודאי ידעו ששכנות הצדיק הועילה להם, ותפילתו עליהם, ואין ספק משונאיו הפכו אוהביו, וגיבור הוא לא רק סופג ושותק, הוא מגיב ולוחם באופן פרואקטיבי שמבטל את הסיבה לחטא, וזה הסמן לתשובה מאהבה, של אותם ביריוני מה שהפך זדונם זכויות, ראיית ברוריה היא מפסוק "יתמו חטאים מן הארץ" שאין להתפלל על חדלון החוטאים מעצם היותם, כי עולם ללא אפשרות חטא מצד הנברא הוא נגד רצון זכות הבחירה, וזה קשור לניהול המערכת העולמית שבוודאי הקב"ה שרואה מראשית אחרית מנהל אותה מצוין. אלא על "תום החטאים" מן הארץ .
ובחזרה לשואה, ולשאלה הקשה, איך ניתנה רשות למשחית להשחית צדיק עם רשע, גזירת המדינות אשר נאמר בהם לחרב גרמה למאורי האומה, ולטובים ולקדושים אשר בארץ המה, כתוצאה מהשחתת המשחית ללא הבחנה. וזה הביאור אוי ל'רשע ואוי לשכנו' ונשאלת השאלה אוי לרשע ניחא, אבל מה שייך אוי לשכנו, הרי הוא לא חוטא ומדוע אוי לו?
וההסבר הוא כנ"ל, שופרות הדור, ומאורי האומה, אמונים באחריותם על בניו של המלך, ומשלא נשמעו דברי "הצופה" הרי שחרבו של מלאך המוות, תפסתם, דם החטאים שלא תמו.
כפי שאמרו חז"ל "נתפס בעוון דורו", לא כעונש אלא עצם החטא, בכדי להשיב אותם, לאביהם בשמים.
כך שלפי פירוש זה ה'צופה' הוא "הצופים שאמורים להריע בשופר" ואם העם מצידו אינם בכלל עמיתך, מתפילה עליהם לא פטרם הכתוב, כי לא ידח ממנו נידח, ומורה לרבים דרך הישר והטוב בעיני השם, ולא כקהילות נפרדות, המתגודדות להם כל אחת ושקועות בענייני הפנימיים בלבד, ללא הרחבת האופקים לזיכוי הרבים הכללי.
ומצאתי ביאור של מהר"ם בן חביב המובא בספר אמרי שפר וז"ל:
מנחות ( דף כט 🙂 "כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו".
מהר"ם בן חביב כתב שצדיק שהוא טוב רק לשמים, נתפס על עוון הדור, ואילו צדיק שהוא טוב גם לבריות, אינו נתפס על עוון הדור.
ור"ע היה טוב גם לבריות, שבני דורו נהנו ממנו, שהעמיד הרבה תלמידים. ולכן משה שמח בתורתו – היה בטוח שלא ייתפס בעוון הדור בגלל התורה שלימד. וכשראה במיתתו, נתעצב, כאילו נעשה לו שלא כדין. והטעם הוא שכשיש עוונות מרובים ניתן רשות למשחית ואינו מבחין בין צדיק לרשע. וזה רמוז בפסוק (תהלים פרק סב פסוק יב): "אחת" – צדיק שיש לו רק צד אחד, שהוא טוב לשמים, "דיבר אלהים" – שייתפס בעון הדור, אבל "שתים זו שמעתי" – שמעתי שגם צדיק שיש בידו שתים, טוב לשמים ולבריות, נתפס. והטעם הוא "כי עוז לאלהים" – שמידת הדין מתוחה בעולם, והמשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. עכ"ל.
וזו הסיבה שהקב"ה אמר למשה ששאל בכל זאת להבין את מהות הנושא, גזירה היא מלפני אם תמשיך בשאלתך, לנסות להבין בדרכים אנושיות, הרי שתצטרך לראות את פני ולא רק אחורי, וזה בלתי אפשרי לבן אנוש, בעצם כשהקב"ה אומר לו "שתוק, כך עלה במחשבה לפני" הוא רמז ל"פני לא יראו" שהוא ידיעת האל הנפרדת מידיעתו, "אילו ידעתיו, הייתיו", אמרו גדולי החכמים, ולא יראני אדם וחי, אותו "אדם לעמל יולד" שללמוד ע"מ ללמד היה מנת חלקו, "לא יראני ( ויבין דעתי ) וחי".
ומסתבר שהדקדוק באחריות זו הוא לא רק כיש ירידת הדור, עליה אחראי הגדול בדורו, אלא אפילו אם יהודי אחד, חטא ואף בשגגה, עליו אחריותם, שהיה להם "להתפלל" שלא ימותו בחטאם.
אך נראה לבאר שרבי עקיבא שהיה קודש להשם וגם לבריותיו סביביו נשערה מאוד, ודקדקו עימו כחוט השערה לגודל מעלתו, מאחר שתלמידיו נתפסו בעוון כבוד חבריהם, אחריותו עליהם, היא שהעיבה על רבם. ונראה להוכיח מכמה מקורות על גדולת רבי עקיבא דווקא במישור האנושי בן אדם לחבירו.
וראיה לדברינו ממסכת ( מכות דף יא . ) הנלמדת כעת בעולם, במסגרת 'הדף היומי'.
אדם שהרג בשגגה, הוא חייב לפי דיני התורה בגלות, והיא קודם כל זכותו, וחובתו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" מחיבתו, לגלות לעיר מקלט הקרובה, המגנה עליו מפני חום ליבו של גואל הדם, שלא ירדוף אותו וישיגו וינצל את המצב "שדמו הותר", האם יש אפשרות שדמו יהיה בעל ערך שוב, התשובה היא כן, וזה אך ורק במות הכהן הגדול הוא יכול לצאת ממנה בבטחה ולדעת שלדמו יהיו תובעים, ומחיר חייו אליו שב, ובכך מתכפר חטאו, ( לא בגלות עיר מקלט היא לא מחבוש ) אלא במות הכהן הגדול.
שהרי 'מיתתם צדיקים מכפרת', וממי למדנו זאת, מאהרון "וידום אהרון".
ואותה אנו קוראים בקריאת התורה ביום הכיפורים ( יום פטירת רבי עקיבא ) אבל הדבר העיקרי שאנו אנו למדים כאן הוא מדהים, בעצם קרתה כאן תקלה ואדם הרג את חברו בשגגה, מכיוון שקיימות אפשרויות שונות של כוונה, ורק באחת מהן "דמו מותר" והוא גולה לעיר מקלט, כל מי שמעורב בפרשת רצח, קודם כל גולה למחלקה כללית, שם בית הדין פוסק לפי מה שעיניהם רואות, ולפי כל נסיבות המקרה, האם דינו לגלות – או שהוא לא יכול או לא צריך לגלות.
מזיד – חייב מיתה בעדים והתראה ( סייף )
אנוס רחמנא פטריה – לא הייתה לאדם אפשרות להיזהר והוא נהג לפי כל כללי הזהירות. דמו אינו מותר הוא בעיר מקלט.
שוגג – דמו הותר כי הייתה כאן רשלנות שאמנם התוצאה הייתה מוות מצער ללא כוונה, אך בדרך הייתה אשמה, ולכן במצוות שבין אדם למקום, בשוגג – החטא עליו היה קרבן 'חטאת' או 'אשם תלוי' כשיש ספק חטא, פעולת מזיד אך מצד הנפעל אינו חטא וודאי, ומספק האדם מביא אשם תלוי, ובמצוות בין אדם לחברו, בא לידי ביטוי בהריגה שהיא החמורה כלפי חבירו ביותר, מכיוון שמצד התוצאה המעשה של האדם אינו בכוונה הרי לא ניתן בכוונה תחילה להורגו, ( כמו ברוצח רגיל שנהרג על ידי ב"ד כשיש עדים והתראה ובזמן בית המקדש ) אך לעומת זאת אם היה שוגג הרי לא ניתן לעשות לו כאשר זמם שהרי זממו היה חטיבת עצים, ואולי אף בעוסקו בחטיבת מצווה עסק, ( ראה מכות ח. ). אך מצד שני יש כאן "מציאות של חטא" והיא נחסרה באשמתו, האם ניתן לייחס את הרשלנות המוקדמת שהייתה במודע, לתוצאה המצערת שבה, נהרג אדם.
התשובה היא לא! אך באותה מידה "דמו הותר" היינו מציאות של חסר, שרק בכך שיוכיח שהוא מעריך את ערך החיים, וגולה לעיר מקלט, נדע נכונה ששב ורפא לו זמנית, זאת אומרת הוא בן מוות בעל חסות מגוננת עיר מקלט, וכנ"ל, ההקבלה היא שיכול להיות שלא יהרגו אותו, הספק מקביל לספק שקיים בפעולתו האם הרשלנות הובילה לאותו מעשה או שהמעשה הזה היה קורה אף ללא רשלנותו, אך ההכרעה היא "מגלגלין חובה על ידי חייב" ולכן כל זמן שהוא בעיר מקלט מציאות זו לא קיימת לגואל הדם.
האחריות על כהן גדול למקרי שגגה היא אישית, ועשויה לעלות לו במחיר חייו, כי ברצח בשוגג המחבר בין השם לעולם מתנהל בצורה מעוותת בה, אנשים מקלים ראש בחיי אדם, ולמרות שלא הורגים אחד את השני הרי שעדיין נהרגים אנשים בשגגה מרשלנותם, וזה מורה על חוסר הערכתם בנשמה האלוקית הנתונה בהם, ושהאלוקים שנתנה אליו תשוב, ללא התערבות אנושית שהיא אפשרית רק לאחר חטא של "גלגול על ידי חייבים" וחייבים הרי הם החוטאים, שרצחו במזיד ללא עדים והתראה, ודין 4 מיתות לא בטל וכמבואר בגמרא, במשל הקדמוני מרשעים יצא רשע, ( ראה מכות דף י: ) ומהי אשמת הכהן הגדול "שהיה לו להתפלל שלא ימותו" הכהן הגדול פועל במישור השמימי, חובתו לשרת ולחבר, "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" אין עליו מצוות תוכחה, שנאמרה בעמיתך, ובמישור האנושי, אך כנ"ל תפילה על החייבים שלא תתגלגל על ידם, רצח שגגה, היא חובתו, וברגע שחסר זה פגע בו, מיתתו כפרתו, ובכפרה כללית זו, מתכפר לגולי עיר מקלט, ואין לשאול, אולי כדרך הארץ עזב את העולם, כי מספיק הספק בכדי להשיב את הרוצחים בשגגה, את ערך חייהם, כי אף אלפית השנייה שנלקח טרום זמנו, שוות ערך לחיים, או צורת המוות, על בסיס אין ייסורים בלא חטא.
עד היכן הדברים מגיעים, במקרה היו שני כהנים גדולים, שהתחלפו בין 'מועד ההריגה', למועד 'גמר הדין', הדין הוא שהוא יוצא אך ורק במות השני, והוא הכ"ג הקובע את יציאתו מעיר המקלט בצורה מוגנת בה גואל הדם כבר אינו יכול להורגו שוב.
וכאן אנו נדרשים להבין, מדוע?
הרי הכהן היה אמור להתפלל למנוע את הרצח, אז מי שהיה במועד ההריגה, הוא אמור להיות הכהן הנושא באחריות במיתתו יתכפר להם, ולא בכהן הטרי שבסך הכל אמש חנך את החושן, ואך זה עתה נכנס לשרת בקודש לפני השם.
והגמרא במסכת מכות ( יב. ) נדרשת לשאלה זו, ועונה "היה לכהן גדול להתפלל שיגמר דינם לזכות".
והתשובה עוד יותר מתמיהה.
אך נקדים שלדיון זה השכלה גם על 'אם' הכהן הגדול, שמביאה לעיר המקלט "מזון וביגוד לרוצחים בשגגה" וזה בכדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, והתפילה של רוצחים בשגגה היא מסוכנת ביותר, היא ממש לא כמו תפילה רגילה, ולא כל אחד שהתפלל חברו שימות תפילתו תתקבל, שהרי לא חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דיינא, ולכן אימותיהם של כהנים גדולים היו מביאות "צרכי רוצחים" ונשאלת השאלה, מדוע הדגישו את האמא, מדוע שבנו של הכה"ג או הוא עצמו, לא ידאגו לאוכל ומזון לגולים שלא יתפללו עליהם.
אמא היא סמל להבאת חיים לעולם, שהרי לא נקרא שמה אמא אלא בהיות לה בן, והוא בשר מבשרה, קרוב יותר לאמו ככל אדם, והסיבה לכך שהיא מביאה את עצם חייו, וכדלהלן.
לכאורה נראה לומר שאדם שגולה, והופך חסר כל שמתפרנס מאם הכהן, ודמו מותר, קרוב השם לנשברי לב, ואת דכאי הרוח יושיע, תפילת יהודי שנאמרת בכאב אינה דבר שניתן לזלזל בו, ( הקבלה גמרא כתובות סב : במעשה דההוא חסידא דנגהה לי יומא ) מכיוון שבי"ד מכריע הכרעת ספק בגלותו, ( שהרי יתכן שהיה אנוס או מזיד ועוד פרטים שעשוים לפוטרו ) הרי שאחריות הכהן הגדול היא לעצם ההכרעה שהיא לפי ראות עיני הדיינים שאין להם אלא מה שעיניהם רואות, אך אליבא דאמת יש אפשרות האמת המשפטית אינה חופפת למציאות שהייתה, "דמו מותר" הוא המוות באחריות הכהן הגדול, וכמו שנאמר "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם, וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַ-ה' לְחַטָּאת ( ויקרא פרק ד ) מה הקשר בין חטאו של הכהן המשיח לבין אשמתו של העם? ומהי אשמתו של העם?
פרש"י: אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. מדרשו אינו חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה כמו שנאמר לאשמת העם. ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו. ופשוטו לפי אגדה כשהכהן גדול חוטא אשמת העם היא זה שהן תלויין בו לכפר עליהם להתפלל בעדם ונעשה מקולקל עכ"ל.
ומוסיף נכדו רשב"ם: אם הכהן המשיח יחטא. בהוראותו גם להחטיא את העם עמו: לאשמת העם. חכמים דרשו הרי משיח כציבור בהוריות. אך לפי הפשט משמע לפי שבכהנים נאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים:
והאבן עזרא מבאר, לאשמת העם. שהורה שלא כהוגן ואשם העם וכלם שוגגים או פירוש לאשמת העם באשמת כל בני אדם ונזכר כן בעבור שהכהן הוא נושא התורה והוא עצמו נשמר וקדוש לשם:
ספורנו מחדד – אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם, כאמרם "המתפלל וטעה, סימן רע לו, ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו" (ברכות לד, ב). וקרבו נשרף ואין לכהן שום חלק בו, ולכן לא כתב בו "ואשם", כמו שכתב בכל שאר החוטאים, כי אמנם באמרו "ואשם" יורה אזהרה על התשובה, וזה לא יפול על הכהן המשיח, כי לא מלבו היה החטא כלל, אבל קרה לו "לאשמת העם". ובשגגת סנהדרין שהוא גם כן רחוק, אמר.
כלי יקר – [מובא בפירושו לפרק ט' פסוק ז'] וכפר בעדך ובעד העם. כפרתו של אהרן כפולה, אחת כנגד מה שחטא הוא, שנית מה שהחטיא גם את העם כמ"ש (שמות לב כא) כי הבאת עליו חטאה גדולה. אבל בכפרת העם לא נאמר כ"א וכפר בעדם כי המה תלוין בו והוא לא תלוי בהם. ועוד, שכפרת אהרן הוא בעצם כפרת העם, כי בזמן שמנהיגי ישראל מתוקנים אז כל העם מתוקנים וקלקולם הוא אשמת העם כמ"ש (ויקרא ד ג) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. כי שגגת תלמוד עולה זדון ובזמן שהוא חוטא גם בשגגה אז שגגתו סבה לאשמת העם שיאשמו גם במזיד ע"כ כפרתו הוא כפרת כל העם.
אנו לומדים על האחריות על הדור של "הצופה" מצד מנהיגיו. הקבלת הלשון, בין הפסוק "דמו אדרוש מידו" לנאמר וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.
אבל השאלה הזועקת, האם הכהן צריך להתפלל בכדי שבי"ד יגמור דינו לזכות, הרי שתהליך התפילה שמימי מעורב בקבלת ההחלטות של בית הדין, והרי אלוהים נצב בעדת אל" משמאלם שכינת אל?
וכל זה כי היה לו להתפלל שיגמר דינו לחיים, וההסבר לכך הוא שלא יהרגו דווקא את ההורג ולא ביחס לנהרג כי הוא היה אמור למות בכל מקרה, כפי הגמרא דורשת מרשעים יצא רשע, מגלגלין זכות על ידי זכאי וכו' ועומק ההסבר בזה הוא שבגוזרם דינו לגלות הרי ללא המוטו שמוביל בדיני נפשות של רוצחי מזיד, 'והצילו העדה' הרי ש"ההצילו העדה" אמור להיות מעצם פרספקטיבת השיפוט שלהם, שהרי היא לוקה בחסר כי דנו אדם לגלות שהוא מחיר על רשלנותו שהתירה דמו, ההקבלה בין מוות בשגגה עקב רשלנות שלא ניתן לחייב עליה מוות ישיר רק עקיף "רשות" ביד גואל הדם וביד כל אדם, ( ולדעת חד מ"ד אף מצווה ) החלק שזה שמתיר את דמו לפני הגלות, עיר המקלט היא קולטת אותו ומגנה על נפשו, מהיתר דמו ביד בית הדין, אך הוא כעת "גברא קטילא".
ובזה מבואר מדוע נקטה המשנה דוגמא של עדות "אינו יוצא לעדות דיני נפשות" לכאורה כאדם שחייב בכל המצוות, חובתו להעיד כמו שנאמר "והוא עד או ראה או שמע אם לא יגיד ונשא עוונו" ובוודאי בדיני נפשות, שיש בה צד נפשות שהרי אם ייהרג אדם אחד חף מרציחה זו, הרי שעדותם היא פיקוח נפשות, ולמרות זאת אין להם חוב לצאת.
והסיבה לכך היא "היתר דמו" טרם כניסת לשטח הבטוח לנפשם, עיר מקלט, הופכו גברא קטילא אין הלכות עדות, מכיוון שעדות היא המחבר בין האמת האלוקית שבליבו שם אדם ויראת מאלוהיך דבר המסור ללב, לבין הנושא החברתי אנושי, ( ולפי זה לשאר מצוות עשה לא ייפטר וצ"ע ) ובאותו רגע שהוא יוצא "קולתו היא חומרה" כי אם גואל הדם היה מביאו לבי"ד ויכול באמצעות סמכות שיפוטית חיצונית להורגו, ניחא. אך "יחם לבבו והשיגו" וכו' הוא פעולה אימפולסיבית שעצם 'היתר דמו' עשוי לגרום לרוצח בשגגה בכל מקום להיהרג ואין פוצה ומצפף כי אין תובעים לדמו שהותר, ו"חייך קודמים לחיי חברך" ( בב"מ ס"ב דעת רבי עקיבא בסוגיית בבן פתורא ) , בוודאי דין עדות נפשות אין דינה כשפיכות דמים, כי בי"ד בסופו של דבר, מודעים לכך שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואת הגולה הוא לא נכלל באנשים שהוא עשוי לראות, ובסופו של דבר גרמת מיתה עקיפה, אלא מול מוות וודאי דמו שהותר, מאפשרים לו לא להיכלל באנשים שמחויבים בעדות, ובשב ואל תעשה התירוהו לבטל מצוות עדות, כמו כן יש לומר שיחד עם יציאתו הרי שיפטר מכל המצווה שהרי במתים חופשי, וגברא קטילא לא מחויב במצוות עשה, עשיה שייכת באנשים חיים לא בגברא קטילא, ולפי זה יהיה פטור ממצוות עשה, אך מכיון שהוא יכול להשאר בעיר מקלט ולהמשיך להיות מחויב בכל המצוות, הרי שיש לדון האם מצד להביא עצמו להיות בר חיובא, חי, בהגדרת "וחי בהם" שהרי כעת הוא לא מחויב לכאורה, ולהביא את עצמו לחיוב אולי היא אינה מחובתו, שהרי לא נצטווה, הוא לענין זה כמו יהודי שגילה שהוא גוי, או קטן שיכול למחות בגירות הוריו או בי"ד, ולהפוך גוי בבגרותו, האם יש חיוב להשאירו בדת ישראל, לאור גישת היהודים שקשים גרים לישראל כספחת, וללא גישה יוזמת לגיור אומות העולם, ללא יוזמה ואף התעקשות ורצון מצד הבא לחסות תחת כנפי שכינת אלוקי ישראל. כמו כן יש לדון האם חל עליו דין "וחי בהם" ולכאורה למ"ד רשות ביד כל אדם, בוודאי שהוא גברא קטילא, אך למ"ד שרשות ביד גואל אדם וכל אדם נהרגין עליו הרי שהתורה החשיבה את חייו, אך זה רק לענין להורגו בקו"ע אך בשוא"ת עצם הפטור של גואל הדם לפקח עליו את הגל מסמן על ערך חייו הנמוך, שלא נאמר בו חומרת "וחי בהם" שגם בסיכוי מועט מפקחים עליו את הגל, כך שכבר אין חומרת נפשו לענין אחר שלא יתחייב לפקח עליו את הגל. כמו כן יש לומר שלפי ההסבר של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" ( עי' יומא פה. ) הרי שהשבת מחוללת על בסיס וודאות סבירה שהוא יחיה ביחס לערך חיי אדם נורמטיבי שלא רודף אחריו גואל אדם, ודמו הותר לו, וכל חומרת התורה בנפשות, היא בהתייחס לחיים בסטנדרט הרגיל, וביותר מכך, לא נאמר "חלל עליו שבת אחת כדי שספק יחיה וישמור שבתות הרבה" כי גם אם יצליח לשמור עוד שבת אחת, שבתות הרבה לא יחיה כי גואל הדם ישיגו כשדמו הותר.
או שיש לומר שמכיוון שגם ספק נפשות דוחה את השבת, גם כשהספק אם הוא אם האפשרות שדמו הותר תנוצל על ידי גואל הדם, האפשרות שלא תתממש מספקת בכדי לחייב לחלל את השבת, ואולי תלוי במחלוקת מהי סיבת הפטור, וכן אם הותרה או דחויה שבת אצל פיקוח נפש, וכן במחלוקת התנאים האם מצווה ביד גואל אדם ורשות כל אדם, או רשות לגואל הדם וכל אדם חייבים עליו כי יש לומר שמצוות גואל הדם ורשות כל אדם, מקלים את חייו שלא יחול בו הלכות "נפש חי" שהם לישראל, ולא לעכו"ם לדוגמא, ואף הוא ירד מדרגתו, וכמו כן יש לדון, האם מוציא אחר ידי חובתו, ולכאורה לא מצאנו שלא יוציא אחר, וכן שיפטר מכל המצוות, אך יש לומר שאין כאן פטור אלא הוא במתים חופשי שלא נכלל בכלל המצווים מלכתחילה, אך לא שייך לומר שהוא מופע מחיוב שהרי בידו ואולי אף מחויב לחזור לעיר מקלט וחובה עליו או לחזור או בעיר מסוימת לקיים כל המצוות, וצ"ע בגמרא וסברא.
א.וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר – וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ, דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה.
אֵת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמַע וְלֹא נִזְהָר – דָּמוֹ בּוֹ יִהְיֶה, וְהוּא נִזְהָר – נַפְשׁוֹ מִלֵּט.
השתיקה של העולם בעקבות השואה, במיוחד של המעצמות והמדינות אשר אפשרו את השואה, הייתה נושא למחלוקות רבות. רוב המדינות הפגינו חוסר תגובה משמעותי לשואה בזמן שהיא התרקמה והחלה, למעט כמה חסידי אומות העולם שבאמת הראו חותם של אנושיות ושלא העמידו פנים. את השפעת שתיקת המעצמות ניתן לראות במיוחד בשנות הכיבוש, כאשר רבות מהן לא גילו נכונות להימנע מהשמדה.
ב. הַצֹּפֶה כִּי יִרְאֶה אֶת הַחֶרֶב בָּאָה וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר, וְהָעָם לֹא נִזְהָר, וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ – הוּא בַּעֲוֺנוֹ נִלְקָח, וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ.
מבאר המלבי"ם "והצופה" אבל אם הצופה לא הזהיר ע"י תקיעת שופר הגם שהנפש בעונו נלקח מ"מ אדרוש דמו מיד הצופה, אם במה שלא הזהיר מן האויב, ואם לפי המוסר מה שלא עורר לתשובה שעי"כ היו נצולים.
המנהיגות הרוחנית נושאי דגל התורה, שהייתה בעם ישראל באירופה ושהושמדה בתנאים קשים מלמדת אותנו, על גודל האחריות, הצדיקים איתם הקב"ה מדקדק כחוט השערה, מגודל קדושתם וצדקתם, ונקיות דעת האלוקים אשר בהם, נתפסו בעוון המשחית שניתנה לו רשות שלא להבחין בין צדיק ורשע, אף אם חלילה אנו לא יכולים להבין את חשבונות שמים, יש להציע את אפשרות זו כדרך להבין את מה שהתרחש בענין ההבחנה בין הנפשות הפועלות, במהלך הטרגדיה הלאומית שעבר עם ישראל בשואה.
