ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר

נאמר במדרש, רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי נַחְמָן פָּתַח (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וְעוֹלֶה עַל כִּסֵּא דִּין, בַּדִּין הוּא עוֹלֶה, מַאי טַעַם, עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, (אלוקים מרמז על מידת הדין).
ובְשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹטְלִין אֶת שׁוֹפְרֵיהֶן וְתוֹקְעִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים, דִּכְתִיב: ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר, (ה' הוי"ה מידת הרחמים) וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים וּמְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְהוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם מִדַּת הַדִּין לְרַחֲמִים, אֵימָתַי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. ( ויקרא רבה כ״ט: ג׳ ) 

 לשמוע קול שופר 

איך מידת הדין הופכת לרחמים? 

 אפשר להסביר כי באמצעות שמיעת הקול יש אתערותא דלתתא ( התעוררות תחתונה ) על ידי שיפור המעשים, שופר הוא מלשון שפרו מעשיכם (מדרש ויקרא רבה), שמיעה זו היא איננה ענין של מה בכך, מצוות תקיעת שופר היא המצווה היחידה המבוצעת באמצעות שמיעה טהורה, יש בה משמעות של פעולה שבה האדם לא פועל אלא רק שומע, כשהוא מתרכז בשמיעה זו, יש בה מימד של התכנסות לתוך עצמיותו, פנימיותו, ומשכך הוא שב למקורותיו השורשיים הטהורים, במשמעות שמע יש גם "קבלה" כמו שכתוב בפרשת השבוע על הפסוק שמע ישראל, בשמיעה יש מימד של כניעה למלכותו יתברך, כי השומע הוא פאסיבי לגמרי, לא פעיל כלל, מה שרומז על ביטולו כיישות פעילה ליישות סבילה מבוטלת למלכותו, מה שמביא להבנה שגם פעולותיו שנעשו בחטא מבוטלות מאישיותו המבוטלת, זה גורם ישיר לאתערותא דלעילא להופך עליהם מידת הדין לרחמים.

וסמך לזה מצאנו בניסוח שונה שמובא במדרש אחר: "תִּקְעוּ בַּחֹדֶשׁ שׁוֹפָר"…אָמַר לָהֶן הַקָבָּ"ה לְיִשְׂרָאֵל: אִם שִׁפַּרְתֶּם מַעֲשֵׂיכֶם, הֲרֵינִי נַעֲשָׂה לָכֶם כַּשּׁוֹפָר הַזֶּה. מַה שׁוֹפָר זֶה מַכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְּזוֹ, כָּךְ אֲנִי עוֹמֵד מִכִּסֵּא הַדִּין וְיוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וְהוֹפֵךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים" (ויק"ר כט, ו ) זאת אומרת שהסוד של המעבר מדין לרחמים על ידי השופר, מתחיל בשיפור המעשים האנושי כנ"ל.  

חכמי האמת מבארים כי מעבר המלך מכיסא דין לכיסא רחמים רמוז בפסוק "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר" (תהילים מז, ו).
 שם אלוקים מרמז על מידת הדין ושם הויה מרמז על מידת הרחמים.
 ולפי זה פירוש הפסוק "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר" פירושו שעל ידי התרועה עלה אלהים, דהיינו הדין מסתלק, ואז הויה בקול שופר, מתגלה מידת הרחמים.
וכן כתב בספר עבודת הקודש: "כטעם עלה אלהים בתרועה, נסתלק הדין ונח ונכלל ברחמים והופיעו הרחמים, בסוד יי' בקול שופר" (עבודת הקודש ח"ג, פ"מד).
ועל פי דברים אלו מובן נוסח תפילת התוקע לפני התקיעות: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בָּנֶיךָ בְּנֵי רְחוּמֶיךָ שָׂמוּ עֵינֵיהֶם לְנֶגְדֶּךָ. וּבָטְחוּ עַל רֹב חֲסָדֶיךָ. וְשָׂמוּנִי שָׁלִיחַ לִתְקֹעַ שׁוֹפָר לְפָנֶיךָ, כְּדֵי שֶׁתִּזְכֹּר לָהֶם זְכוּת אַבְרָהָם…וּזְכוּת יַעֲקֹב…וּזְכוּת יִצְחָק אָבִינוּ...וְתַעֲמֹד מִכִּסֵּא דִין וְתֵשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר: עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, יְהֹוָה בְּקוֹל שׁוֹפָר".

 "שְׁמַ֣ע בְּ֭נִי מוּסַ֣ר אָבִ֑יךָ, ואַל־תִּ֝טֹּ֗שׁ תּוֹרַ֥ת אִמֶּֽךָ" ( משלי א' ח' )

מהו לשון "שמע" באב ולשון "אי הנטישה" באם? ומדוע באב נאמר מוסר ובאם לשון תורה הרי לרוב האב מלמד את בנו תורה ולא האם? 
ההבדל בין מוסר לתורה הוא שמוסר הוא "מלשון מוסרות" גדרות ואיסורים – כמו שהפסוק אומר בירמיהו כֹּה־אָמַר ה' אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל־צַוָּארֶךָ (ירמיהו פרק כז פסוק ב) חינוך האב הוא מצד היראה האסור, לעומת זאת חינוך האם הוא על דרך ההטמעה, אגבי תוך כדי תנועה, על דרך האהבה, זה גם הבדל המשמעות בין "שמע" דהיינו "קבל" בפרשת השבוע ואתחנן "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" שמע היינו קבל, אומר שלמה המלך קבל את מוסר אביך, לעומת תורת האם שלא תיטוש את מה שנטמע בך באהבת אמך, היינו תורת אימך, תורת האם היא אהבה.
ואיפה מצאנו את זה? ומדוע היא נקראת אהבה?  הבן איש חי בספרו בניהו (בסוכה מח:) כתב "תורה שבכתב חסד הנקרא אהבה" האמא מלמדת את ילדיה מקטנות את סיפורי התנ"ך, וכן מידות ומוסר ויראת שמיים פשוטה וטהורה, וכן את יסודות התורה שבכתב, את התורה שבע"פ מלמדו אביו כמו שכתוב "ושיננתם לבניך" ומדובר על משניות שמשננים אותם וכן תורה שבע"פ,
 זו הסיבה שכאן ההטמעה היא טבעית ואין צורך לצוות על קבלתה, אלא על שימורה שלא ניטוש אותה.