ואנוכי תפילה

ואני תפילה
דוד המלך כתב ספר שלם שהינו "תהילות ותשבחות להשי"ת" מכאן נגזר שמו "תהילים". התפילה הייתה חלק מהווית אישיותו, ולכן הוא אומר "ואני תפילה ( תהילים )
בדף היומי העולמי רבבות הלומדים הוגים בכך שאדם ששחט כמתעסק לא עלתה לו אפילו כריצוי, ולהיפך ללא כוונה, לא עולה לרצון אך אינו פסול. ע"ש. ( זבחים מז. )
ולכאורה, האדם הזה הגיע במיוחד לבית המקדש, והיה מקום לומר שעצם ביאתו מפקיעה ממנו שם מתעסק, גם אם במועד השחיטה בעצמה הוא עשאה ללא דעת?
ואולי ניתן לבאר, לפי דברי הגאון רבינו חיים הלוי מבריסק זצ"ל, בהלכות תפילה, שהקשה על הסתירה ברמב"ם וכו' ותירץ ע"ש.
ולפי זה יש לבאר את האמירה שמקורה באברבנאל "תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה" והנה מכיוון שאנו יודעים שמאוד קשה לכוון כל התפילה, הרי שגזר הדין הופך אותנו לאנשים נטולי רגש ונשמה? והרי אמרו חז"ל על גדולי האמוראים שלא יכלו לכוון יותר מברכת אבות בתפילה, כמו כן הרי שבשאר תפילה החובה היא לכתחילה לתת דעתו ולכוון אך אם לא כיוון לגמרי פסק הרמב"ם שאין צריך לחזור על תפילתו שוב, ומאידך ההלכה דלהלן, פוסק הרמב"ם בזו הלשון בחלק אהבה בחר הרמב"ם לשבץ את הלכות תפילה וברכת כהנים, הוא פותח את הפרק על חמישה דברים שמעכבין את את התפילה אע"פ שהגיעה זמנה טהרת הידיים וכו' כוונת הלב וכו' עכ"ל. ובפרטי הלכה זו הוא כותב, בהלכה טו בפרק ג': כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. מצא דעתו משובשת וליבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עייף או מצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו אמרו חכמים שלושה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואחר כך יתפלל עכ"ל.
הרמב"ם פותח את הלכות תפילה בציון שתפילה היא מצוות עשה מן התורה, וצריך בירור היאך ניתן כאן פטור טרדה עייפות או מצר? והרי לימדונו חז"ל לפום צערא אגרא?  
ויותר מכך, הרי עיקר דין כוונה אינו לעיכובא בוודאי לא כל התפילה, אלא אפילו בברכת אבות, בדיעבד אדם שלא כיוון לא חוזר, הסיבה שמבוארת היא שאין לנו וודאות שהוא לא יתפלל שוב, וגם בתפילתו השנייה לא יכוון את דעתו אם הוא במצב כה גרוע שלא הצליח לכוון אפילו לא את המינימום הזה, אך תיאורטית הוא היה חייב לחזור, אך זה עדיין קשה שהרי לא מצאנו קולות כאלו, ואם יש חיוב מן התורה הרי שהחיוב אמור לגרום לו ליישב דעתו וכפי שאומרת הגמרא על "טבעה ספינתו בים או נשטפה שדהו" טרדה דרשות אינה פוטרת אותו, כחתן שעוסק במצווה ופטור כי טריד טרדא דמצווה.
היסוד שר' חיים זצ"ל מניח הוא יסוד שהינו מעבר להגדרה ההלכתית יסוד בעבודת הנפש של האדם מול בוראו.
לאלה שאינם בעלי רקע, שיטת בריסק נודעה כשיטת לימוד מעמיקה מאוד, בהם חילוקים דקים והגדרות מבארים רזולוציות שבמחשבה שטחית אנו לא מגיעים אליהם, ומתוך פירוק דק של הדברים, מתבארים קשיים, ונקודות שאינם ברורות. אחד מהיסודות בבריסק הוא "צביי דינים" ( אידיש ) שני דינים.
היינו חילוק דק שמחלק הלכה אחת לדינים שונים ומבאר את הסתירות הקיימות בה, בדרך זו הולך ר' חיים ומבאר.
בכוונת התפילה 2 כוונות שונות. האחת הינה קריטית ועליה כתב הרמב"ם שללא כוונה זו "אינה תפילה" היינו אין על מלמול האדם שם תפילה ללא כוונה זו, כוונה זו היא הכוונה שהינו "עומד לפני השם"  והשנייה הינה כוונת פירוש המילים, כל המבואר על כוונה שאינה מעכבת בדיעבד, מדובר על פירוש המילים, כוונת פירוש המילים אינה מעכבת אפילו בברכת אבות, אך אדם שאינו מודע ואינו מכוון לכוונה הבסיסית שמקנה לתפילה את שמה ואינו עומד לפני השם, הרי שאין על תפילתו שם תפילה.
ונראה לבאר לפי זה את האמירה הנ"ל "תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה" בפרשת בראשית נאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" מתרגם אונקלוס "לרוח ממללא" היינו שכח הדיבור שניתן באדם הוא המגדיר את נשמתו, ומה שהפכו לנפש חיה, כתוצאה מכך שה' נפח באפו נשמת חיים, והנה נפיחה זו אינה חד פעמית, אלא בהיות האדם עומד לפני ה' הרי שהוא טוען את אותו חיבור אלוקי דרך "הדיבור" בתפילה, אך דיבור שמגדיר אותו כאדם השונה מבהמה, ומותר האדם אין מלבד הנשמה הטהורה, היינו אותו כח שמבדל אותו משאר הברואים, אינו רק חוסר התקשורת בין אדם לחברו שהרי גם אצל החיות מצאנו יכולות תקשור גבוהות ביניהם וחלקם אף חיים בלהקות וכו' והרי שלמה שהבין את שפת החיות הבין את יכולות התקשור של בעלי החיים, אלא יכולת התקשור עם הבורא, החיבור עם הבורא באמצעים הנ"ל מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית את ויפח באפיו נשמת חיים, וכשאדם ללא כוונת בסיס זו שהוא עומד לפני בוראו, אין בעניין זה כלום, עד כדי כך שאין ענין שיתפלל והוא פטור.
לעומת זאת כוונת פירוש המלות הינה השלב שמעבר למינימום, הנ"ל. ולכן עדיין שם תפילה נקרא עליו, ולכן יצא ידי חובתו, ואין מחזירים אותו.
ולפי זה נראה לבאר שמכיון שתפילות כמבואר בתלמוד ( ברכות כח: ) שכנגד קרבנות תקנום, הרי שגם בחולין לא שייך שאדם יהיה ללא דעתו כלל ומתעסק בעלמא ותחשב לו שחיטתו לרצון, שהרי אם בתפילה שנתקנה כנגדה אינה תפילה, הרי שכאן אינו קרבן, ולמרות שאינו פסול כי לא מדובר בחובה כחטאת וכו' אבל לרצון אינו עולה כלל, כי כל מהות הדבר היא חיבור שוב של נשמתו למקורה אשר חוצבה ממנו, והוא שאנו פותחים במילים הראשונות בתפילה, מיד לאחר ברכת אשר יצר שהיא המחויבת ואין לדחותה ומסמלת את צרכי הגוף העכור ואת גוף האדם הבהמי ללא חלק הנשמה, "אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך מלך חי וקיים אדון כל הנשמות ריבון כל המעשים וכו'.
המילה הראשונה שלנו בתפילה הינה הגדרת התפילה, עומד לפני המלך, ולא רק אלא עומד לפני אדון כל הנשמות, ומחבר נשמתו למקורה, עם דגשים על טהרתה, יצירתה, ונפיחתה בנו ומאן דנפח מדיליה נפח, ומשמרה בקרבי, לפי המבואר היינו אותו חיבור בתפילה מאפשר את שימורה בטהרתה, כפי שניתנה בכדי שלעתיד לבוא תחזור למקורה בטהרה, וזהו כל זמן וכו' לפניך. ומבואר מאוד לפי הדברים.
יש רק מצב אחד בשנה שבו מתאפשר לאדם ללא מילים, שהינה יכולת התקשורת שניתנה לנשמתו להתחבר לבוראה, להתחבר באמצעי שאינו דיבור, והוא ביום הראשון של השנה, בראש השנה, תקיעת השופר הינה תפילה ללא מילים, בכי הלב, גנוחי גנח ויילולי יליל, עוד טרם יצאו המילים מפיו האדם מתחבר לבוראו, והראיה שמדובר בתפילה, היא סיום ברכת השופרות בנוסח התפילה "שומע תרועת עמו ישראל ברחמים".
בגמרא נאמר שהסיבה שנשים גם חייבות בתפילה, מכיון שהיא "רחמי" היינו אותו חיבור נשמתי הינו ברור חלק מהווית האשה כגבר, שהרי היא זקוקה אף היא להזנת הנשמה ממקור רוחיותה, בנוסח הברכה אנו למדים שמעבר ליום תרועה יהיה לכם" שהיא בבחינת רחמנא אמר תקעו, בחרה הגמרא להוציא את המילים המבטאות את המצווה כהגדרתה היבשה "רחמנא" אמר תקעו לרמוז על כך שקול השופר הינו תפילה ללא מילים אלא באמצעות קול שמזכיר בכי מה שמחזיר את האדם למקורו בהיות ברחם אימו, ( רחם אף הוא בשורש רחמים ) שם היו אך ורק רחמי הבורא עליו, ועוד לפני שידע לדבר ולהביא לידי ביטוי את יכולת החיבור שלו כאדם שהוא רוח ממללא, הבורא הזין את נשמתו, כך ביום הראשון בשנה, אנו מקבילים אותו לימינו הראשונים עלי אדמה.