חג השבועות ומגילת רות וְשִׁנַּנְתֶּם

מגילת רות וחג שבועות

המנהג לקרוא מגילת רות בחג השבועות, כנראה מקורו במסכת סופרים ( פרק יד הלכה יח ) "רות, במוצאי יו"ט הראשון של עצרת עד חציו ומשלים במוצאי יו"ט האחרון, ויש אומרים: בכולן ( שיר השירים, אסתר, רות ) מתחילין במוצאי שבת שלפניהם, ונהגו העם כך שאין הלכה נקבעת עד שיקבע מנהג, וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה, מנהג ותיקין, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה, אינו אלא כטועה בשיקול הדעת" ע"כ.
המנהג כיום נודע לא כנאמר כאן, אלא בעיצומו של חג השבועות לקרוא את מגילת רות.
ביאורים שונים ניתנו בקשר בין מגילת רות לחג שבועות, החל מפשוטו של מקרא "חג השבועות נקרא בתורה "חג הקציר" כמו שנאמר ( שמות כג טז ) "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" תקופת אירועי מגילת רות גם בימי הקציר "ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים" ( רות א כב ) "ותדבק בנערות בועז ללקט עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים" ( שם ב כג ).
וצ"ב מהו הקשר הרעיוני בין קציר לקציר?
כמו כן את מגילת רות המשופעת בייסורי אנוש, ממות מחלון וכיליון ואלימלך אביהם, לאחר רעב בארץ, והמשך דקדוקי העניות של נעמי השבה עם כלתה, הדבקה בה.
וכך מבואר בילקוט שמעוני רות תקצ"ו ) הובא במגן אברהם (סימן ת"צ סק"ח ) "ומה ענין רות אצל עצרת שנקראת בשבועות חג מתן תורה? ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי ייסורין ועוני. ע"כ.
וכדברי התנא "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך בעוה"ב וטוב לך לעוה"ב.
וידועה השאלה, הניחא לעוה"ב אך עוה"ב לכאורה בוודאי שאין כאן כי הגשמיות נעדרת במצב של פת במלח ולינה על הארץ.
והתשובה לכך, היא שבוודאי שהכוונה כמבואר במפרשים, שאדם צריך להגיע למצב שאהבת התורה שלו תהיה כה עמוקה, שלא יחוש לאיכות האכילה והשתיה והשינה שלו, ולכן הודגש "ובתורה אתה עמל" אותו עמל שמביא את האדם לידי דבקות בבוראו, לא נבנתה ירושלים אלא מחורבנה של צור, לא תשכון התורה בלב תאב ובוודאי שלא תתפתח בלב זה אהבתה, והמבחן לכך יהיה כשאין לו את מציאות החומר האופטימלית, אם הוא עדיין עמל, הרי שהוא מאושר בעוה"ז ובעוה"ב, כי טעמו בלימוד התורה כה גדול שאין דברים אלה מעכבים את אושרו כלל וכלל, כרות שויתרה על כל משאבי אביה המלך עגלון, ודבקה בחמותה, מסירות כזו לא תתכן ללא אהבה, ואותה אהבה נוצרת רק לאחר הקרבה כזו או דומה לה.
הגמרא בברכות ז. אומרת: שלושה דברים נקנים בייסורין, תורה, ארץ ישראל, וכו' ואין הכוונה שחלק מהתורה הוא ייסורים, שהרי מצוות תלמוד תורה, ניתנה להנאה, לעונג, ופיקודי השם ישרים משמחי לב.
אלא הכוונה בזה בשלב המוקדם לפני קנין הטעם והעריבות בדברי התורה, הרי שההתחלות קשות, אך לאחר מכן כגודל העמל, כן גודל התשוקה ואהבת החכמה שתהיה לאדם, כי רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו וכביאור רש"י במקום ( ב"מ לט. ) "מתוך שעמל בהן חביבה עליו יותר"
הנפש שלנו מורכבת מנפש בהמית חומרית שמושכת לכיוון עפרה ממנו באה ואליה תשוב, אך הנפש והנשמה אשר רוח היא במשלה על תשוקות החומר, הרי שמתרוממת היא לגבהים וחווה את עונג הנשמה, בהדבקה בזיו השכינה, ולכן העצלה למרות סיפוק מהיר שמגיע לאוהבי המנוחה, הרי שבטווח היותר ארוך נפשם עליהם תאבל בהיותם ריקים ממעש, לעומת האדם שעובד הרי הוא על "דרך ארוכה" שתביאהו "לדרך הקצרה" לידי עונג אמיתי הן בזה והן בבא, על ידי עמלה.
ובזה נראה לבאר את הקשר בין ימי הקציר בחג הקציר הלא הוא חג השבועות לבין מגילת רות שתוקפה בימי הקציר, כי הנה דוד המלך אומר "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" וההבנה הפשוטה היא שיגעת ומצאת – תאמין. אך יש כאן אמירה הרבה יותר עמוקה, שללא דמעות הזורע השמחה בקצירתו לא תהיה גבוהה כי בסך הכל השעורים והחיטים צמחו לבד מעצמם, והדברים לא מוערכים על ידו מספיק, ותודתו לאלוהיו עשויה להיות בחסר, לעומת זאת, האדם שבדמעתו זורע הרי שהוא קוצר, עצם זה שאינו זורע ( בדמע ) הרי שיש לו את הרובד הראשון של אי העצב, ולכן כשמתווספת לכך גם שמחת הקצירה שמחתו והכרת תודתו לאלוקיו כפולה, רות – מתוך ייסורי נפש גוף ודבקות ונחישות, עם הרבה נפתולי עקלקלות בדרך, נולד משיח השם, הן דוד המלך, הן ישי אבי דוד שכנאמר בגמרא ( ב"ב יז. ) היה צדיק נקי שלא חטא מעודו, שמת בסיבת מיתת הנחש כאחד מ 4 שמתו בסיבה זו. וגם מלך המשיח שיגאל אותנו בקרוב יהיה מזרעה של רות המואביה.
דרכים עקלקלות וייסורי גוף ונפש נראים בעיננו כמיותרים, אך מכיוון שהפרספקטיבה שלנו מצומצמת לעומת ראיית הבורא הרואה ראשית ואחרית וסיבת כל הסיבות, תמיד מכוון לטובה.
יהודה – ראש השבט, באופן מסתורי, מידת הגבורה שבו, שהיא בוודאי קודם כל לכבוש את יצרו, אחרת איננו גיבור, נעלמת כלא הייתה והוא מבקש מאשה אנונימית באמצע הדרך, עם משכון פתיל ומטה וצמיד, לסור להיות עימו, וכנודע בספרי הקבלה, הקב"ה מסתיר את לידת המשיח בדרכים עקלקלות בכדי למנוע קטרוגי הסטרא אחרא, אך מקדש את השם בהודאתו "צדקה ממני" גבורתו שבה ואדרבה הוא מודה וממתיק את הדין בגבורה ובצדקה שעשה עמה, רגע לפני שהיא מוצאת ומוצתת על היותה הרה לזנונים.
כמו כן רות המואביה, הלא מואב ועמון – אומות שיצאו מבנות לוט שכשחשבו שהעולם כלה ואבד ולא יהיה המשך לעולם השקו את אביהם והביאו ממנו את מו-אב ועמון, ומידות הגברים נתגלו בהמשך כשעם ישראל היו בדרכם לארץ, "אשר לא קידמו את פניכם בלחם ובמים" שחיתות מוסרית כזו, חורצת את דינם עולמית, "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" וגם על דוד המלך, וצאצאי רות המואביה ייחוסם לוט בערפל ועננה מרחפת עליו, שהרי גירות רות לא תקפה כשהתורה לא מאפשרת להם לבוא בקהל גם לאחר גיור, ההלכה הזו לא נקבעה, וגם כשהיא נקבעה, ולא בשמים היא וכעת ההכרעה בבי"ד של מטה אצל בועז מכריעה מכאן ולהבא הרי שלא חל למפרע, אך דקדוק דבריו מורה שפסק ההלכה היא חתוך ונעוץ כל כך עמוק בהיסטוריה "כך מקובלני מבית אבי אבא הלכה למשה מסיני" עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית, מי שלא קידם בלחם ובמים הם דווקא הגברים ולא הנשים שאינם יוצאות לכבוש ומלחמה, ולהיפך, למרות הפעולה הפסולה אותה ביצעו בנות לוט שהן הצד הנשי בשורשי עמון ומואב הרי שכוונתם הייתה לשמים, וגילו תושיה בהמשכיות העולם, כי לא תוהו בראה כי אם לשבת יצרה, ומצווה רבה היא, ועשו כן למען דורות עתיד, ולמען חלץ זרע מאביהם להמשכיות העולם, והוא דווקא מורה על חסד הצד הנשי באומות אלו, ולאחר פסק זה, הרי שייחוסו של דוד שוב מבורר, והדרך העקלקלה היא דווקא זו שמאששת ומאשרת את משיח השם כבוד השם ושכינתו עליו שרתה, בהסתר דבר.
וזהו שאמר דוד המלך בעצמו הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו, פסוק שאנו מזכירים גם היום בראש חודש בהלל, וכן בכל שבת בפסוקי דזמרה ובתהילים עצמו.
ונשאלת השאלה, "הודו להשם כי טוב – כי לעולם חסדו" האם יש צורך במניע נסיבתי נצחי כמו "לעולם חסדו" בשביל לומר תודה, הרי מידת דרך ארץ הבסיסית ביותר לא לכפור בטובה, ולהכיר תודה על כל טוב שהוא, וגם אדם שעשה לחבירו ואין בו את המשכיות נצחיות החסד, יש להודות לו?
מי לנו כמשה רבינו שאף את מכת כינים לא הכה על הארץ ואת מכת דם כי הכיר תודה אף לדומם שהסתיר את המצרי בחול והוסתר בעצמו ביאור בהיות בתיבת משה. קל וחומר, לאדם העושה טובה, וקל וחומר לבורא העולם, המטיב עם בריותיו ללא הגבלה.
והתשובה לכך, היא שבעבר היה וויכוח בין אנשי האמונה לכופרים, אנשי האמונה באל אחד האמינו שאין רע יורד מלמעלה, כי ה' תמיד טוב ומטיב לכל ומפי עליון לא יצאו הרעות, אך מצד כלי האדם אינו יכול הכיל הטוב כשהוא חוטא וחסר, והרי זה דומה לאדם שבא להעמיס אלף אלפים דינרי זהב עם כיס בגודל כף ידו, סיבה השפע שלא הגיע אליו אינו מצד המשפיע אלא מצד הנשפע, וזה היה הוויכוח בין איוב לאשתו ע"ש בפסוקים, והכופרים טוענים שיש אל טוב ואל רע כי לא יכול להיות שהוא טוב ויש רע בעולם, כמובן שזה נוגד את כל האמונה.
וזהו שאמר דוד המלך "הודו להשם – כי טוב! הוא הוא הטוב המטיב, ולעולם חסדו מושפע, ואם איננו הוא מצד המקבלים, ועצם אמירת התודה פותחת לנו את האפשרות לבנות את הכלים לקבלת השפע.
עד ימי דוד המלך עדיין דואג האדומי עוד הרהר על ההלכה כמבואר בברכות כח ועוד מקומות, הייסורים שעברו על דוד המלך, כאשר לא רק ייחוסו מצד סבתא רות היה מעורפל, גם ייחוסו מצד אמו היה בספק, אחיו התייחסו אליו כספק ממזר, כי אביהם ישי פרש מאשתו, וכשרצה לקחת אשה את שפחתו, אותה שפחה הכניסה את אשתו לחדר והיא התעברה ממנו, אך הריון זה היה מעורפל, מכיוון שהיה ידוע שהוא פרש מאשתו, לא הועילו הסברי האם שמדובר בבן ישי, דוד נשלח לרעות את הצאן במקומות מסוכנים ביותר, כדוגמת קרבן שהוא ספק פסול שיראה עד שיסתאב, וימות מאליו כשיפול בו מום, והדוב והארי היו אפיזודות שהוא גבר עליהם, אך הוא עדיין היה חייב להתמודד עם המוות והסכנות, ילדות עשוקה, ייסורי לב ונפש, הכחשה וניכור הורי שקשה להכיל, וכל זה לאחר לידה באחת המשפחות המיוחסות ביותר בישראל, על כך הוא משורר בתהילים "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" אותה אבן שאחיו זרקו אותו ואת אימו, ששמם הטוב נפגע אנושות, והרבה מעבר לכך, בסופו של דבר במשוח שמואל את דוד למשיח השם הרי שנודע שהוא כשר, והתברר למפרע שאימו "צדקה מהם" כי מלך לא יכול להיות ממזר "מקרב אחיך תשים עליך מלך" דרשו חז"ל ממובחר שבאחיך, וגם נודע שגירות סבתא רות בתוקף, אחרת שמן המשחה לא היה נמשך עליו, ועם נצחונו בזירת הקרב הפלישתית הקשה ביותר, כשמציל את כל עמו, כששאול מתקנא בו, ומבקש המיתו, ועד קושי התרבות הרעה שיצאה מתוך ביתו, באבשלום בנו, לכל אורך הדרך, שר המשורר האהוב לאלוהיו : "הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו" כך גם יהודי חייב לחיות וגם לראות את עקלקלות ופיתולי דרכי החיים, ירידה צורך עליה היא, וכדברי ה'פחד יצחק' "שבע יפול צדיק וקם" אינו למרות נפילותיו, אלא בסיבת נפילותיו הוא הופך צדיק, כשמצדיק על עצמו דין שמים ומודה להשם בכל מצב, ומודה הוא גם לשון "תודה" וגם "הודאה" כי טוב הוא!
ולכן ממשיך על עצמו חסד – כי לעולם חסדו.
המדרש אומר: ( רות ו ג ) רבנן ור' יהושע בן לוי רבנן סבירי טוב ואלימלך ובועז אחים היו, ור' יהושע אמר שלמון, אלימלך, וטוב אחים היו.
"טוב" הוא אותו פלוני אלמוני שלא חפץ יבם את רות, למרות שהיה מתאים יותר, וכל זה בסיבה שהוא מנמק שמפקפקת בייחוסו של רות ודוד, ואומר דוד המלך, "הודו להשם כי טוב" היינו דווקא על כך שהיה את הטוב' וסירובו למרות שבאותו רגע היה נראה עצוב, הרי שרק מבועז שהיה גדול בדורו יכול לצאת דוד המלך, כי לעולם חסדו, כי בהמשך ההיסטוריה התברר שגם מה שלא נראה בצמצום בראיית "עולם" מרחבית כראית הבורא הוא לטובה, ויש להודות כל דבר, כל שלא נתפלא שכשדוד מתקלל על ידי שמעי בן גרא, הוא לא הורגו ואומר השם אמר לו קלל ובאותו מעמד הופך רגל רביעית למרכבת השכינה, כי זה היה ביטוי לשיא דרגת ההכרה בטוב השם, שהכל תלוי בחסרון הנשפע ולא בחוסר טוב המשפיע.
שהרי כל מהות מציאותו הייתה דרך פלא ונס, שבועז היה בן קרוב ל 400 שנה
ורות מעל גיל 40 והייתה עקרה כשרה שלא היה לה רחם, כמבואר במדרש רבה שם. אך נס זה לא היה על קרקע בורה אלא על עידית של שורשי יסוד בממלכת שבט יהודה, הרי בירכוהו "יתן השם את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו וגו' ויהי ביתך בית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן" וכו' ולא בכדי הוזכרו כאן יהודה ותמר, ורחל ולאה, ולכאורה היה לו לומר רחל ולאה-ויעקב על מטבע יהודה ותמר, והתשובה לכך היא, שהנס היה בסיבת שורשי יהודה ותמר בסיפור הגבורה של הודאת יהודה, כי זו היא הגבורה האמיתית, ועל אותו בסיס הגבורה הייתה של רחל שבכדי לא לבזות את אחותה לאה, גילתה לה את הסימנים שנתן לה יעקב, כך שהגבורה הייתה של רחל ולאה על אותו בסיס, וזה היה ביטוי הגבורה של בועז בקיימו מצוות ייבום ביום וזה הדבר שהבורא חיכה שייקים שלפי המבואר במדבר יום לאחר מכן הלך לעולמו.
כמבואר בילקוט שמעוני ( רות תר"ח ) ואומר מרן 'החפץ חיים' שנאמר אצל בועז "כי לא ישקוט האיש כי אם כילה את הדבר היום" כל שלשלת בית דוד ומלכותו הייתה תלויה בזריזות המצווה של בועז, דוד שזו ההיסטוריה הפלאית שלו, מבין שהכל מדוקדק על חוט השערה שאין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימה, שגם זה נלמד מדוד ושאול, ושמואל הנביא. וכן ביוסף כשהריצוהו מן הבור, ניהול מלא כזה של העולם הוא החוויה האלוקית שהובילה את ההשראה שהייתה לדוד להרוות את בוראו נחת משירות ותשבחות וזה בוודאי מחובר בחזרה לרות – כך ששמה אכן הוא הסיבה לאותה רוויה שריווה לבוראו.
ויותר מכך, רות האריכה ימים עד ימיו של שלמה, שהרי מבואר בגמרא ש"אמה של מלכות היא רות" על הפסוק "וישם כסא לאם המלך ותשב לימינו, שאם המלך היינו אמה של מלכות, והיא רות" וכן הוא בזוהר חדש ( מדרש רות מאמר וישם כסא לאם המלך ) שליבה היה שלם, כך השלים ימיה ושנותיה.
וזהו שכתוב "ותהי משכורתך שלימה" שלמה- כתיב בלי יו"ד – וקרינן שלימה עם יו"ד מלמד שראתה שלמה על כסאו וקיבלה שכר הן בעוה"ז והן בעוה"ב. כך שהברכה "יצא מחלצייך" התגשמה בהיותה במשפט שלמה עם 2 הנשים וכמו שמובא בגמרא בבא בתרא דף צא:.
סגירת המעגל המלאה של רות המואביה השבה משדה מואב, לארמון המלכות עם צאצאי המלך שחיבר ספר על שמה, ובנו בונה את בית המקדש להשם יתברך, שהוא החיבור המלאה ביותר בין השמים לארץ.
וכן בלימוד התורה בעצמו שדוד בסופו של דבר עסק בתורה הרי שמלאך המוות לא היה יכול לקחת נשמתו כמבואר בגמרא במכות דף י.
דוד הגיע לשיא מעלתו, כי תמיד הבין שדרך ארוכה מובילה בסוף עם אמונה נחושה בצדקת הדרך לדרך הקצרה שהיא "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" ו"התענג על השם ויתן לך משאלות ליבך".
מה שמחבר את החלק הנוסף שהוא חלק הגירות היות רות המואביה דוגמת לדביקות בקהל השם "גרת צדק", וגם עם ישראל במעמד מתן תורה היותם טרום מעמד הר סיני אומה עברית הפכו יהודים וכדברי הגמרא ביבמות דף מו: שם למדנו את הליך הגיור שעובר כל גר דווקא מעם ישראל בקבלת התורה, וכמו שכתב האבודרהם ( תפילות פסח ד"ה נהגו העולם ) "לפי שאבותינו לא קיבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים, כדאיתא בפרק החולץ ורות גם נתגיירה, כפי שמתבאר מדברי הגמרא ביבמות ( דף מז: ) שנעמי לימדתה הלכות גרים שנאמר ( רות א טז ) "כי אל אשר תלכי אלך וגו', השיא של גאולת העולם, מלך המשיח, יגיע דווקא בדרך זו, ולכן אמרו חז"ל ע"ש מה נקרא שמה רות ע"ש דוד שריווהו להקב"ה בשירות ותשבות" ונשאלת השאלה, האם שמה שנקבע עשרות שנים לפני כן הוא ע"ש דוד, אלא שזה שהקב"ה רווה נחת ממלכו משיחו זה שהוכיח שגירותה תקפה, ושמה היהודי הפך תקף, אחרת גירותה לא הייתה מתקיימת ואין כל משמעות לשמה רות. ואכן בזוהר חדש רות ( עט ע"א ) נאמר ששמה הנכרי היה גילית ושמה היהודי היה רות, כך ששאלת הגמרא היא לא על שמה שניתן לה בגיותה אלא בגירותה, ולפי הנ"ל מתבארים הדברים.
ודוד בעצמו רמז את זה בתהילים – כי השם תהילים במילוי אותיות תי"ו ה"י למ"ד יו"ד מ"ם הוא 606 עם הכולל שהוא כמנין רות שקיבלה על עצמה עוד 606 מצוות מתוך התרי"ג מעבר ל 7 מצוות בני נוח בהם הייתה חייבת קודם, אותה גירות לכאורה היא בדבקות בחמותה שמלמדתה הלכות גרים כמבואר בדברי הגמרא, כך שמתבאר מכך שמחלון וכיליון נשאום בגיותם.
והובא בשם שער הגלגולים למהרח"ו הקדוש, בשם האריז"ל שמן השמים מסבבים את לאב והאם לתת את שם צאצאיהם, וראיה לכך הוא ששמה של רות ניתן לה על ידי אביה שהיה גוי המלך עגלון, והוא בגלל שמן השמים מסבבים מה יהיה שם האדם, כי רק הבורא יודע את הסוד הטמון בעתיד חייו של האדם ששמו מורה על מהותו.
כך שדברי הירושלמי בחגיגה ( פ"ב הלכה ג' ) שדוד המלך נפטר בעצרת היא חג השבועות, כן מגילת רות פורסת את ראשית דבר, אל מול מציאות אחריתו כשדוד המלך נפטר בשבועות, וכך מסתיימת מגילת רות "וישי הוליד את דוד". תכלית דבר.
וזה מול זה עשה אלוקים, ערפה בת מואב ואשת כיליון במדרש רות נאמר שגם חרפה שמה, ערפה – ע"ש הפניית העורף לחמותה ולקהל השם בו דבקה לאחר נישואיה לכיליון.
חרפה – ע"ש גלית שיצא מזרעה שחרף מערכות ישראל – ברוקח כתב: ערפה = פה – רע. לפי זה לא היה אחר שיכול היה נצח את גלית המחרף נכד ערפה, אלא דוד שנתייחד בהיותו המלך המשורר האהוב לאלוקיו, וכפי שאמר בעצמו "אתה בא אליו בחרב ובחנית ואני בשם השם אלוקים צבאות וכו' והיינו שבהיותו כלי שלם לטובו יתברך, באמצעות שירותיו ותשבחותיו, הרי שהוא נצחו עוד לפני שזרק את האבן הראשונה והאחרונה וכל מה שהיה צריך זה לבצע את הפעולה הטכנית, וזה ששאול נתקנא בו, כי הבין שלא מדובר על פעולה צבאית כלל, אלא על פעולה טכנית שנבעה מדרגה רוחנית גבוהה עם היסטוריה משמעותית מאוד, שלא ניתן לשנות אותה. 1
והאדמו"ר מגור בעל "השפת אמת" מחדד יותר, הרי מעמד הר סיני בסופו של דבר הוא על דברים שבע"פ שהרי לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבע"פ, כמבואר בגמרא בגיטין ( דף ס: )
ואכן עם ישראל רצו לחזור בהם לאחר אמרם "נעשה ונשמע" והקב"ה כפה עליהם הר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לא פה תהא קבורתכם ( כמבואר במסכת שבת דף פח: ובתוס' שם ) ותורה שבעל פה, נתגלה תוקפה במגילת רות, כי למרות שנאמר "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם" הרי שחז"ל שהגדירו וסייגו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מכשירים את מלך המשיח שהוא שיא טהרת העולם, ואין לך תוקף וסמכות גדולה מזו, וההסבר לכך, ובפרט שזהו קבלה מבית דינו של שמואל הרמתי – בעל פה. שהוא ממש כמו הלכה למשה מסיני, שאין על קבלת מסורה עוררין.
ובזה יש לפרש משה ואהרון בכהניו – ושמואל בקוראי שמו, והיינו שלמרות מה שנאמר בתורה "לא יבוא עמוני בקהל השם" מלכות בית דוד ומלך המשיח תלוי דווקא בגירות עמונית על בסיס קבלה זו, כי קבלת המסורה חזקה יותר מהנאמר בפסוק בסתם. ( עי' יבמות עו : )
ולכן כשעלה משה למרום וראה את רבי עקיבא דורש כתרי אותיות וחלשה דעתו, מה שהפיס את דעתו הוא כששמע הלכה למשה מסיני" ונשאלת השאלה, מה הפיס את דעתו, והתשובה כנ"ל, לאחר שראה שמלך המשיח שהוא תכלית גאולת העולם מבוסס על הלכה שהוא מעביר בעצמו בעל פה, הרי שיש תוקף לדבריו יותר מהנכתב בתורה, כך שמשמעות דרשת כתרי האותיות הנכתבות בתורה שבכתב מקבלת משנה תוקף אל מול התוקף הגדול ביותר המורה על קדושת התורה מצד מקבליה.
ובזה נראה לבאר את שאנו אומרים בתפילה: על הצדיקים ועל החסידים וכו' ועל גרי הצדק ועלינו יהמו נא רחמיך וכו' ותן שכר טוב וכו' ברוך אתה משען ומבטח לצדיקים.
א. הקדימו את גרי הצדק לעלינו – וכי מיוחסי עמנו אינם קודמים להם.
ב. צדיקים בחתימה הברכה הוא אותם גרי צדק – בלשון רבים הם צדיקים.
ג. ובכלל מה ענינו להדגיש את גרי הצדק, הרי גר הוא יהודי לכל דבריו, ומדוע להדגיש ייחוסו הלקוי שמתיר אותו בפסולי חיתון שונים, והזכר עוונותיו הראשונים?
תמהני מדוע ניתן להם יחס כל כך שונה ומועדף דווקא כאן, ולא בכל מקום שמוזכר "עם ישראל" האם יוזכר גם את הבאים גרי צדק בקהל השם?
אלא כאן רמזו על כך שגרי הצדק "רות" שהייתה גרת צדק, שדבקה בקהל השם בטהרת הלב, מי שנתן לה תוקף זה אנחנו כך שהיא היא זו שמאששת את תוקף סמכותם של חז"ל בתושב"ע. וכנ"ל. והוא מדויק באופן נפלא שלכן סמכו את ברכת את צמח דוד כו'
את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וכו' כי הוא זה שנתן תוקף לגרות הצדק הזו, בהיות משיח השם.
ומסיימים בתקווה שתשרה השכינה שוב על ידי בנין בית המקדש בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, "תשכון בתוך ירושלים עירך מורה על כך שמשיח השם שאע"פ שמתמהמה אנו מחכים לו שיבוא, וגם הוא המשכיות של כל השושלת הנ"ל שמורה על קדושת התורה, ומהותה מצד מקבליה, ותוקף חז"ל וסמכותם וכנ"ל, ולכן ממשיכים ברצה השם וכו' שהוא תכלית הבריאה כדוד שריווהו להקב"ה ונרצה לאלוקיו, וכל זה מתחבר "למודים" אנחנו לך, וכנ"ל היותו מודה "הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו" וכמבואר לעיל, רק שתפילת שמע קולנו לכאורה אינה מן הענין, אך לפי הנ"ל ששפע הברכה תלוי במידת "הודאה" "תודה" לכך מיזגו אנשי כנה"ג דווקא שם את התפילה לעצם קבלתה שם, וכן בזה מבוארת חתימת הברכה "הטוב שמך ולך נאה להודות" ויש לשאול על מטבע הלשון שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, מהו "הטוב שמך" מהו "לך נאה להודות" מה ענין נאה לכאן, לכאורה ענין נוי ויופי הוא חיצוני ולא מהותי.
ולפי הנ"ל מבואר, בגלל שהטוב שמך, שמו מורה על מהותו המוחלטת, ומכיוון שהטוב שמך הרי שטוב מוחלט אתה ואין רע יורד מלמעלה, אלא בחסרון המקבלים, לכן בעצם הודאתנו שהיא אינה עצמותו של הענין, באתערותא דלתתא בבנית הכלי בהכרה בשמו הטוב, ובהודאה, והתודה לשמו הטוב, הרי שכלי המקבלים גדלים לקבלת השפע האלוקי, ולכן הוא ענין של "נאה" כי אין לך פשוט וחיצוני ונאה מזה, כי זה ענין של פלא, שכשאדם מודה להשם הרי שהוא מגדיל השפע עליו, כנ"ל בהודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו, כי בהכרת הטוב המוחלט של הבורא, הוא מאפשר לעצמו קבלת שפע, מצד חיצוני המקביל לנוי הדבר שהוא חיצוני לו, ועל ידי זה השפע האמיתי יורד אליו, כי הוא כבר היה שם וכל מה שהיה חסר הוא צד המקבל כנ"ל. והוא ממש על מטבע הודו להשם כי טוב – כי לעולם חסדו, תיקנו אנשי כנה"ג "הטוב שמך – על בסיס הודו להשם כי טוב – וכי לעולם חסדו, לך נאה להודו כי על ידי כך שפע נצחי ואמיתי באיתערותא דלעילא ( לעולם ) ימשוך חסדיו עלינו.

אסיים במילות זכרון לחמותי היקרה כאם הייתה לי, מ' ברכה בת יצחק ומרים ז"ל הלכה לעולמה בדמי ימיה לאחר שנזדככה בייסורין קשים, יום פקודתה חל בתאריך ד' סיוון תש"פ ערב חג השבועות.
וכן סבתי היקרה שרה אסתר בת לאה ז"ל שפקודתה בכז' בסיוון ה'תשפ"ד.

גאולת העולם בבוא משיח צדקנו שורשה ויסודה באשה אחת שהיא שורש ויסוד לכך שנוצר ספר התהילים, 'רות' סמל הדבקות מבחירה ביהדות, המסמלת תושיית אשה אחת שבגינה העולם יגאל לנצח בבוא המשיח.

ראוי לציין ששתי נשים יקרות אלו היוו השראה לכולנו כשספר התהילים היה צמוד אליהם, ולא מש מפיהם, תהילים של דוד שריווהו לקדוש ברוך הוא שירות ותשבחות – שהוא מהות השם 'רות' ושניהם הלכו לעולמם בסמיכות לחג השבועות.
שיהיו מליצות טוב על עם ישראל ומשפחתם.
אכי"ר.
ת.נ.צ.ב.ה.

אכי"ר.