וצ"ב איך חג הקציר הפך להיות חג מתן תורתנו?
ונקדים כמה דברים, הראשון הוא הקשר של מגילת רות שמסתיימת ב "ישי הוליד את דוד" ודוד לפי הירושלמי ( חגיגה פ"ב הלכה א' ) נפטר מן העולם בחג השבועות, אך לכאורה בבלי במסכת שבת דף לא. נאמר שדוד נפטר בשבת ושאלו מה עושים עם גופתו שמוטלת כאבן שאין לה הופכין והאם חל עליה דין מוקצה, והנה לפי לוח השנה ( שהוא סדר השנים שניתקן לנו כשאין בי"ד מקדשין את החודש על ידי ראיה וחשבונו נקבע בארץ ישראל אחת ולתמיד על ידי ר' הלל נשיאה שהיה האחרון שקידש את החודש ולתמיד, ואכמ"ל ) לא יתכן שחג השבועות יחול בשבת, כך שלפי דברים אלו הסיקו התוספות במסכת חגיגה דף יז. שדעת הבבלי אינה כדעת הירושלמי, והמסורות חלוקות מתי נפטר דוד, אך באמת שקשה לקבל מחלוקת במציאות כל כך ידועה כמו פטירת דוד, למרות שהיא אפשרית ברוב גלויות עמנו היו דברים שכה נשכחו שגם דבר זה אפשרי, עצם קיומנו הוא נס ופלא מאין כמוהו, הנס חל על נצח העם אך על המסורות עשויות להיות מחלוקות.
אך ניתן ליישב את הדברים, מכיוון שבזמן דוד המלך הלא היו מקדשין את החודש בראיה כך שאפשרי שבחודש זה שנפטר דוד המלך התאריך של חג השבועות עשוי היה לחול גם בז' שהוא יכול להיות שבת, כמו כן חג השבועות כשמו כן הוא תלוי הוא בספירת 49 יום ממחרת השבת שאנו מצווים וספרתם לכם, ואינו תלוי בקידושו של החודש ולכן אפשרי הדבר שחג השבועות יצא ב ה' ו' ז' סיוון כך שהאפשרות שהוא נפטר בשבת שחל בה שבועות היא אפשרית לגמרי.
ימי הקציר הוזכרו במגילת רות, והתורה הייתה זו שהגנה על דוד המלך כשמלאך המוות בא לקחת את נפשו כמבואר בגמרא בשבת, דביקות דוד במלך העולם, חי החיים, הייתה כה גדולה בעוסקו בתורה, שטכנית המלאך לא היה יכול לקחת את נשמתו, עד שהפריע את מנוחתו ולקח את נפשו, ימי הקציר הם ימי התוצאה, ימי הזריעה הם הימים שבהם אדם עמל ויגע בכדי לראות פרי בעמלו, זהו שאמר דוד המלך הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, היינו שתוצאות חיי התורה ניכרים בסוף ימיו של דוד שדביקותו בתורה הייתה כה גדולה שאפילו למות הוא לא יכול, אך כל זה בגלל שורשיו שנזרעו בדבקותה של רות בחמותה, ואמירתה המוחלטת "באשר תלכי אלך" וכו' זריעה זו הביאה את פירות הקציר שנרמזו גם הם במגילת רות שהם תוצאה של דבקותה, ולכן שמה של רות נקרא על שם "שריווהו דוד להקב"ה שירות ותשבחות" השם כנודע מורה על מהות, וכמו שאנו אומרים בתפילה "אתה קדוש ושמך קדוש וכו' ואיפה מצאנו שהקב"ה נקרא קדוש?
הרי מבין כל שמותיו יש רק את הכינוי שאנו מכנים אותו "הקדוש ברוך הוא" והוא כינוי ובוודאי לא שמו, אלא אנו אומרים שכינוי זה הינו מהותו קדוש ונבדל, ואם זו מהותו ניתן לומר שזהו שמו כי השם מורה על מהותו.
דוד המלך, עבד את בוראו בדביקות מוחלטת ואומרו "ואנוכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" באה לידי ביטוי כשקלל אותו שמעי בן גירא קללה נמרצת, ושר צבאו ופמלייתו מבקשים להוציא את המקלל להורג, הוא דבק באופן פלאי באמירה "השם אמר לו קלל" ואז הפך רגל רביעית במרכבת השכינה, כי שבירת ליבו הייתה מעל לכל טבע ומציאות של מלך שאין כבודו מחול, אך הוא לא ראה בכך פגיעה מהצד האנושי אלא מהצד האלוקי, ודביקותו זו הייתה באה לידי ביטוי כל יום כשכינורו של דוד שהיה עומד מעל מיטתו והיה קם ללמוד את התורה,
"חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקיך" כנאמר בגמרא "כינור היה תלוי מעל ראשו של דוד וכו'
וכינור אינו בכדי – כי דוד בעצמו אמר "הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכינור" ולכאורה בנבל וכינור ניתן להלל לשיר תשבחות להשם אך בתקע שופר מהו?
אך נראה לבאר שאותו שופר הוא אותו שופר שמאפשר את הלל הנבל והכינור, כי לולא אותו שופר שמשפר את המעשים מרומם את האדם לשיפור המעשים לא היה מגיע דוד לדביקות בהללו בנבל וכינור, כי באמצעות אותו שופר ניתנה התורה, והיא אות הגאולה שיתקע בשופר גדול, כי על ידו חירות האדם מעל משיכת החומר לעולם הזה מתבצעת. כמבואר במאמרינו תקע בשופר גדול לחירותינו.
ונראה לרמוז ששופר בגימטריא 586 אך כינור עולה במספר 286 ורק כאשר גם הצד הרוחני שבו שהופך את שירותיו לתשבחות השי"ת דהיינו כפל הכינור, רוחניותו וגשמיותו אז הוא מושווה למספר שופר, 286 X 2 הוא 572 ולהשלים למספר 586 כמנין שופר הוא רק על ידי דוד המשורר האהוב לאלוהיו, 'כינור דוד' הוא 586 כי בסיסו היה השופר וגם המטרה שלו לרוממו לדרגתו.
ובנימוקי הגרי"ב במסכת פסחים דף סח: כתב ליישב את המנהג שנהגו בחו"ל דווקא לקרוא את מגילת רות ביום השני ( יו"ט שני של גלויות ).
והנראה לי ברור בס"ד דברי התוספות נכונים וברורים דגם בזמן הבית שהיה עצרת פעמים חמישה פעמים וכו' מכל מקום עצרת הוא בזמן שניתנה בו התורה, כיוון שחג העצרת לא תליא בימי החודש כמועדים ורגלים פסח וסוכות שהם בט"ו לחודשף או ראש השנה ויום הכיפורים שהם תלוים בימי החודש, ועצרת הוא חמישים יום מן העומר ככתוב וספרתם לכם וכו' תספרו חמישים יום, ואם כן אין נפקא מינה אי מתרמי בחמישה לחודש או בשישי או בשביעי כיוון שעל כל פנים כלו מספר החמישים, ואם כי בעת מתן תורה כלו ימי החמישים בששה בסיוון היינו משום שאז היו החודשים כסדרן ואם בשנים האחרונות מתרמו מלאים או חסרים ( חמישי או שביעי ) מכל מקום כבר כלו ימי החמישים יום, ואם כן בכל זמן עצרת ביום מתן תורה ממש, והבן כי זה אמת.
ובזה ניחא לי מה שקשיא לי על הטעם בעל ת"ש שקורין את רות בשבועות משום הא ( דאיתא ) בירושלמי בדוד מת בעצרת. ואם כן נולד בעצרת ( הקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים ) ועיקר רות משום דוד, אם כן לפי זה היה לתקן לקרות רות ביום א' דשבועות ולמה המנהג ביום ב' דווקא? אמנם כד מעיינין אשכחן טעמא רבא מדוע מנהג העולם לקרות דווקא ביום ב' של עצרת הוא היינו ז' בסיוון לדידן, י"ל שאז בזמן שמת דוד בעצרת היו חסרין, ואם כן אז היה עצרת בשבעה בסיוון וביא"צ אזלינן אחר ימי החודש תמיד, ואם כן לעולם הוא בשבעה לחודש, וא"כ שפיר תקנו לקרות מגילת רות ביום שני שהוא לדידן בשבעה בסיוון שהחודשים כסדרן. והוא נכון מאוד. והבן. עכ"ל.
ולפי הדברים האלו נראה שאין סתירה גם לדברי הבבלי שאומר שדוד נפטר בשבת כי למעשה זה היה בשביעי ושביעי יכול לחול בשבת וכנ"ל. במאמר מגילת רות וחג השבועות הארכנו לבאר חיבורים נוספים בין רות לשבועות.
לכן נהגו ישראל לקרות תהילים בחג השבועות, מעלת התהילים עצומה ביותר, ונכתבו ברוח הקודש, והן בכלל ספרי הכתובים של כתבי הקודש, ודוד התפלל לפני בוראו שיעל לפניו כזבח ומנחה עולה ושלמים, והעוסק בהם כעוסק בהלכות חמורות של נגעים ואוהלות, ולמרות שאין במהלך השנה לתלמיד חכם ליבטל מתלמודו כי בסופו של דבר אין תחליף למקור וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, וגם הגר"ח מוולז'ין זצ"ל כותב שלא מצינו שנעתנה תפילתו, אך בוודאי ביום פטירתו לידתו של דוד הוא מסוגל ביותר, דובב שפתי ישנים, ששפתותיהן של צדיקים ממלמות בקברם, והם הם חייהם של צדיקים הקרוים חיים במיתתם, והמשכיות חייו של המלך דוד כך שלא שולטת בו במורשתו הכיליון והמוות, כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.
