חג שבועות – והקשר בין ראש השנה ליציאת מצרים

ימי ספירת העומר, הם ימי המתנה, בהמתנה תמיד המתח עולה, הציפה שעשויה לגרור אכזבה, או הצלחה גדולה, גורמת לספק לנקר לנו, ההמתנה היא כעבד שהוא לקראת שחרורו, שהוא סופר את הימים שנותרו לשחרור, כי שנות עבדותו, הן מאחריו…

כך גם עם ישראל, בהמתנה לחג שבועות, חג מתן התורה, כשאמרו "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" הוא מעבר לגאולת עמנו מעבדות לחירות, אלא במקביל לחירות המיועדת להם שהייתה 'אות' וסמל נצחי, לגאולה שלימה הכוללת חירות. "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"
זה האות והמופת שתמיד יהיה לכם, כי אהיה רומז לסוד שמו של הקב"ה שבו נגלה לו בסנה כשמשה שאל בשם מי הוא בא לגאלם "אהיה אשר אהיה שלחני אליכם"  כי אנוכי הוא רמז למטרה שהיא הר סיני וקבלת התורה עשרה הדיברות פותחים ב"אנוכי" השם אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, והרי אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעו העם את דבר השם, יציאת מצרים היא גאולה שלימה, וגאולה שלימה כולל הבאה לחירות, כי עבד שאדונו מוכר אותו לאדון אחר, אמנם נגאל מאחד, אך הוא משועבד לרעהו, והיא אינה גאולה אמיתית ומהותית, שמו של הקב"ה הוא "אמת" כך שגאולה לא תתכן שתהא גאולתו. 
וכמובן פשוטו של מקרא מורה "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה", כשאמרת לפרעה "שלח את עמי ויעבדוני" זו לא הייתה אמירת סרק למען רכך ליבו הקשה, או תרגיל פוליטי מותאם לתקופה, וכעת נשאלת השאלה, איזו מן גאולה מעבדות לחירות, כשהמטרה המוצהרת "שלח את עמי ויעבדוני" "כי לי בני ישראל עבדים אשר הוצאתים מארץ מצרים" או תעבדון את האלוקים על ההר הזה" 
התשובה לכך ברורה, נאמר במסכת אבות "ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה"

לוחות הברית – הם שם כולל לברית שנכרתה בין הבורא לעם ישראל, אותה ברית נצחית, מבוססת על 3 דברים עיקריים, עם היררכיה מסוימת שנבאר את דירוגה. 
הברית הראשונה היא עצם מתן תורה, התורה היא הסכם בין הבורא לישראל, ברית מורה על היותה "הסכם נצחי" דו צדדי ומחייב, למרות שאצל הבורא לא שייך הפרת הסכם, משה רבינו, שהוא סמל הענווה, ופה אל פה דיבר השם בו במראה ולא בחידות, מביא את דבר התורה מפי אלוקים, וממנו למד ענווה מהי? במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוותו" אמרו חז"ל, וברית זו אומרת שעם ישראל נשלח לשליחות עליונה, להפיץ את שמו בעולם, וגודל האחריות של העם הוא תרי"ג מצוות בהתחייבות של עבד לאדונו, ובהפר ברית הרי שבעל הברית שהוא בעל הבית דוחק בעבדיו, לא להיות פועלים עצלים, כי הם עבדים, עם הסכם נצחי, דחק זה הוא המצר" אך בקוראנו אליו, כישראל שעלתה שוועתם אל האלוקים, הרי שחזרנו לברית, כי אי אפשר לבקש מבעל הברית – בעל הבית – לפני שמקיימים את התחייבות הברית בעבר כלפיו. 

הברית הזו קודם כל מחייבת מעצם היותה, כולל זכות בחירה מלאה בין טוב לרע, בין חיים למוות וציווי קדוש ובחרת בחיים. 

הדברים מודגשים בתורה, ומשוננים כמה פעמים ביום בשגרת כל יהודי, אך דא עקא, השגרה שוחקת בהם במסרקות של ברזל, והן מדממות משיעמום, ומאוסים עד זוב דם, וכך אומרת התורה: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.

וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ"

עד החלק של הטוב, אתם לא תפסידו אם תקשיבו לי, אתם אפילו תרוויחו, וגם אם נראה לכם שמדובר בעבדות, שפע יהיה מנת חלקכם, בקיימכם את מצוות בריתי. 

אנחנו מכירים את העולם בצורתו בימינו אלו, שנת 2025 התשפ"ה, העולם המתקדם, הנאור, המערבי, כולו מבוסס על הדברים האלה, על התנ"ך היהודי, כל העולם מסכים ומודה, שדבר השם היה לישראל בהר סיני, ועשרת הדיברות הן גם יסודות הציוויליזציה המערבית, ההבחנה בין טוב לרע, והבחירה בטוב. עשות משפט וצדקה. לא תרצח. וכל השאר.
בעולם בו ניתנה תורה, עבודת האלילים והאנושות היו כל כך ירודים, שעם ישראל לא היו שונים מהם בהרבה, אנו סופרים מט' ימי ספירת העומר כי עם ישראל הגיע במצרים שהייתה מעוז הטומאה בעולם, למט' שערי טומאה, הגאולה הזו הייתה קודם כל מגלות מצרים בנפש, במצרים לא היו חומות, עם ישראל השתעבד ללא משטרת גבולות, הם היו "עבדים" שאין להם בעולמם אלא "אדוניהם" חייהם ומותם לא שלהם, והטומאה, והכישוף שלטו במצרים דורות מאוחר יותר, אלפיים שנה לאחר מכן, יוצא תלמיד צעיר בשריטה שעל ידו כישוף וישנה את פני האנושות באמצעותו, הוא אותו האיש המכונה יש"ו, שברח עם רבו יהושע בן פרחיה למצרים, כשינאי המלך משמיד את גדולי התנאים, כיאה לזרע הורדוס, מחשש של פוטש עם זרקור על היותו לא ראוי למלוך על עם השם, המצרים לא היו פראיירים, ברגע שאדם יוצר ממצרים הוא עובר בדיקה מקיפה שאין עליו שום סוד, כישוף, או שם כזה או אחר, שהוא נושא בחיקו, כך מצרים שמרה על הידע בתוך הבית, ומשכה תיירות עולמית שנים רבות, מיודענו נחוש להוציא שם כישוף, שמאפשר לשדד את מערכות הטבע, והוא עושה זאת באמצעות "שריטה" על בשרו, לא פלא שהוא ביצע ניסים ונפלאות, שימו לב מדובר על שם אחד, תתארו לעצמכם, החרטומים של מצרים, לא בכדי פרעה עשה את עצמו אלוה, אפשרות שידוד מערכות הטבע היה כה מוחשי כך שהשולט בכל היכולות האלה, שולט בעולם בעצם, "לי יאורי ואני עשיתיהו" הדם ביאור עלה לו לראש, הוא החליט שהוא אלוהים, אך הוא בעצמו יודע שהוא לא, כי הוא יודע שהכל מבוסס על כישופים, וכוחות טומאה, והראיה לכך שהוא מסתיר משהו, כל בוקר הוא הולך לפנות לצרכיו, באין רואה, כי פחיתות כזו איך תתקיים אצל כל יכול הרי אמורה להיות נחסכת יחד עם התיאור של פרעה הבוש כגנב במחתרת, בהתנהגותו האנושית. לאנשים כאלה, נתן השם גאולת עולמים, תורה ותוכן יצוק למערכת החיים, ואף הזהיר חד משמעית ללא הטלת ספק, הברית היא ברית מחייבת, אין אפשרות לחזור אחורה, כמו שלי אין אפשרות כי אין מונע שיעמוד מנגדו 'כל יכול', ואם לא? תזהרו! ולכן ממשיך הבורא ואומר: 

"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם.
וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם"
דברה תורה כלשון בני אדם, התורה ניתנה לאנשים לפני 3500 שנה, שזה עתה יצאו מעבדותם, יש לדבר איתם בשפתם, ברור שחרי האף אינו כעס רגשי אנושי, המוכר לכולנו, כי בוודאי פחיתות כזו, של חוסר שליטה, היא רק באכזבה לאחר ציפיה שלא התקיים רצוננו או צרכינו, אך הבורא השלם אין בו צורך או רצון שפעולה כזו או אחרת תוציא אותו משלוותו ( כביכול ) למצב של כעס, בטח לא חוסר שליטה כמו בחרי אף שהוא קיטור היוצא מהזועם, בחמת זעמו. 
חוץ מזה, כלל לא רלוונטי אם הוא כועס או לא, מה שחשוב הוא שלא נפגע, אז תכלס' לא יהיה נחמד אם לא נשמע, השפע יפסק, הן מלמעלה והן מלמטה, גשם ואדמה, ואנחנו נמצא את עצמנו תועים לריק ולבהלה, כמתואר בפסוק. 

התשובה ברורה, "אם צדקת מה תתן לו" הקב"ה לא צריך את המצוות שלנו, או גם לא רוצה כמו שאנחנו מתארים רוצה למען רצון אישי שלו כל שהוא, בסיס הבריאה הוא להיטיב לברואים, ולכן אומר הפסוק "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" הקב"ה משפיע שפע תמידי ונצחי על העולם, רק בבחירת הרע, מתמעטים הכלים שלנו להכיל את אור השפע שלו, מה שקורא מקרי העולם, מכל הסוגים מקיפים אותנו, והרע עשוי לפגוע בנו, בעיקרון אנחנו לבד, ויותר מכך, המטרה היא דווקא לפגוע בנו, "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" הרי חוסך שבטו שונא בנו, הנשמה של היהודי ללא תורה היא אבודה, נשמות היהודים ללא עבר אין להם עתיד וגם ההווה לוט בערפל לאומים חטאת. 
דוד המלך אומר "שבטך ( מקל מחנך ) ומשענתך ( ביטחון הנפש ) המה ינחמוני" 
את משענך אפשר להבין איך משענת חזקה מנחמת, אך "שבטך" הרי מקל חובלים הוא, ואיך דוד מתארו מנחם? 
והתשובה לכך היא שאין ייסורים בלא חטא, חטא הוא מחסור, מחסור הוא רק מהצד האנושי, ובצד הזה כשאנו יודעים שהמטרה שלהם היא לחנך אותנו, להעיר אותנו, לקרב אותנו אליו, הרי שזה מנחם, אנשים אומרים "גם זו לטובה" או כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" חלקם מבינים מה אומרים חלקם חושבים שזה סוג של אמירת ניו' אייג' של הפרוגרס המערבי בהשראת תורות המזרח, אך ליהודי אין כלל שאלה, הוא יודע מי מנהל את העולם, והוא יודע שהוא אחד, אחד לא יכול להיות טוב ורע כאחד, וטוב מוחלט לא יכול לעשות רע, כך שיש ללמוד את הדרך לאפשר לטוב הגמור רדת עדינו, ואיך ידע האדם מהי דרך ההכנה, פירטו חז"ל בסוף מסכת אבות, מ"ח קנייני התורה, והגאון רבי ישראל סלנטער זצ"ל כתב שכל יום מימי הספירה הוא ככד יום אחד, והנה שימו לב ביום הל"ב הוא כנגד "אוהב את הבריות", וזו הסיבה דתלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות, כי רבם דרש "אמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" ולכן לא הוזכר באף מקום שנתפס באותו עוון, כי הוא מצידו קיים מצוות תוכחה במקסימום האפשרי כשלימד את הכלל הגדול בתורה, האם מדובר על כלל גדול במה שמורה התורה שהוא שמירת תריג מצוות = והרי התורה נחלקת לשני מחלקות שונות, מצוות שבין אדם לחבירו, ומצוות שבין אדם למקום כך שעל מצוות שבין אדם לחבירו ניחא הקשר בין הפסוק שאומר ואהבת – לתורה המידות. אך ההסבר הנפוץ יותר שהוא כלל שכולל את כל התורה כולה, ונשאלת השאלה איך הוא כולל את המצוות שבין אדם למקום. ולדברי רש"י שם נאמר במשלי "רעך ורע אביך ( גם שאינו רעך ) אל תעזוב" והיינו שהיחס צריך להיות ליוצר כל, כרע אהוב, וגם אם לא שפר עליו גורלו, והוא כיום בתחתית סולם הערכים, יש לו להתבונן ולתת את היחס המינימלי "לא תעזוב" וזה עונה על המשפט של הלל הנ"ל שנזכר בלשון שלילה, אך זה לא עונה על דברי רבי עקיבא שדורש יותר מלא לעזוב או לא לשנוא את החבר והוא כולל כל דבר ששנאוי עליך.  
ואכן רש"י במסכת שבת ( דף לא. מתייחס לשאלה זו בקצירת האומר כדרכו )  על דברי הלל הזקן שאמר לאותו הגר "מאי דסני עליך לחברך לא תעביד ואידך זיל גמור"
אך נראה לבאר, כי לא שייך בסיס חיוב לאדם כל עוד אין הוא אוהב את עצמו, ואיזו אהבה יאהב את עצמו ולא יגיע לנרקסיזם מעוות, התשובה היא, בקבלו את סמכות האל בתרי"ג מצוותיו הרי שהוא מקיים את אהבת עצמו ובוראו, ויציאתו ממעגל האנוכיות של עצמו מאפשר לו בדרך קלה יותר ליישם את כל תריג המצוות.
וניתן להוסיף את דבריו המעמיקים של ר' שמעון שקופ בהקדמתו לשערי יושר,
שבכל אדם יש נקודת "אני" שהיא נקודת הפנימיות שלו שממנו התפתח להיות האדם שהוא, איש חפץ בחיים.
וציווי התורה, שנקודת הייחוס של החבר שהיא "כמוך" יאהב את עצמו בצורה נכונה, שבאמצעותה יוכל להאיר אור עולם, אהבה שמחה ואחדות וסביבתו.
והנה מצינו בתורה 3 בריתות לאחר שביאנו את ברית התורה שהיא עצם הסמכות המחייבת את האדם.
נבוא לבאר את ברית המילה שהיא הקרובה ביותר לאדם, וכמו שאומרת הגמרא במסכת מנחות ( דף מג. ) שבהיות דוד בבית המרחץ, מצא שהוא ללא מצווה ובכה, ואז נזכר בברית המילה החתומה בבשרו, ושמח.
ברית מילה, מתבצעת בגיל 8 ימים שהוא הגיל המוקדם יותר כרונולוכית כך שהוא מקיים את המצווה הראשונה בחיים ( אביו או ב"ד )  לאחר שבע ימי עבודה מגיעה ברית השבת, שאות היא לעולם. וזו הסיבה שגוי ששמר את השבת או למד תורה חייב מיתה ( עי' סנהדרין נח .) כי מדובר על מתנת ייחודיות שניתנו על האל לישראל.

ברית תורה – "דברי הברית הזו" כמו שנקראה ברית ובפרט לוחות הברית שנראו על שם אותה ברית מחייבת.  ( עי' )

ברית מילה – בריתי הפר הכרת תיכרת

ברית שבת  – השבת ברית השם.

והנה בימים שלאחר פסח שהם ימי ההמתנה האלו, יש לרענן את אותה ברית ולאחר חידודה הכלול "בכמוך" שהיא נקודת הייחוס של האדם עצמו, שהתורה מזהירתו, ובחרת בחיים, וזה בא לידי ביטוי במצוות שבין אדם למקום שהעבודה היא מול הבורא עצמו, בעצמאות מלאה, ניתן לייחס לאותה נקודה אהבת הזולת, 'ואהבת לרעך' הוא פועל יוצא של 'הכמוך' ללא נקודת התחלה בריאה ושלימה שמחה ואוהבת את עצם היותה, לא ניתן לייחס לה אחרת, וזו הסיבה שרבי עקיבא לא נתפס בעוונם, והם ששמעו וידעו את דבריו, דקדק הבורא עם חסידיו כחוט השערה, שהוא חסר בהכנת קנייני התורה, וימי ההמתנה, לדרגתם לא היו בחיבור העמוק המתבקש לפי תורת רבם לתורה, ומשכך לאהבת חברים, וכבוד זה בזה, ולכן ביום הל"ב שהוא מכוון כנגד קנין מעלת "אוהב את הבריות" נתקנה מעלה זו, ופסקו מלמות.
ולכאורה, אהבת הבריות אינה קשורה לכבוד הבריות, והתשובה לכך ברורה, שבאו לרמוז שרבם שלימד שיסוד כבוד זל"ז הוא מאהבת לרעך כמוך, ממנה יתד ממנה פינה לכל המצוות כולם, וכנ"ל.
בתפילת ראש השנה וכן בקידוש ראש השנה אנו מזכירים 'זכר ליציאת מצרים'
והדברים לא מובנים, איך יציאת מצרים קשורה לראש השנה, ועוד יותר מכך הוא הוא 'יום הזכרון', פסח וסוכות אפשר להבין את הקשר, וגם שבועות היא תכלית יציאת מתן התורה, אבל ראש השנה לא קשור ליציאת מצרים.
את השאלה הזו שאל כבר רבינו הטורי זהב לפני כ 400 שנה – בספרו דברי דוד על התורה, אך לפי המבואר בחג השבועות שהוא מתן התורה היא תכלית יציאתם ממצרים, ועצם היותם נשפטים כבני חורין, ועוברין אחד אחד כבני מרון, מראה על גאולתם, כי היא היא זכות וחירות האדם השלם שלא יהיה בו נהמא דכיסופא של העבד שרשות אדונו עליו, ולכן החג שמורה על החירות ועל האחריות האישית של כל אחד הוא דווקא ראש השנה, יום הזכרון, הט"ז כותב שביום טוב כמו ראש השנה, אנו שמחים, ונחים, וזה נובע מהיותנו בני חורין, אחרת לא היה לנו אפשרות לנוח כי תמיד האדון היה מעביד אותנו.
ונראה לבאר בכמה אופנים נוספים
את הזכרת יציאת מצרים ביום הזכרון המכונה אצלנו ראש השנה או יום הדין.
1. מלכות ה'

ראש השנה הוא יום המלכת ה' על העולם.

יציאת מצרים היא האירוע ההיסטורי שבו ה' הראה את שליטתו בכל כוחות הטבע – "וידעתם כי אני ה'".

החיבור: שניהם רגעים של הכרה מחודשת במלכות ה', אישית ולאומית.

2. שופר – קול של גאולה

בראש השנה תוקעים בשופר.
והרי תכלית יציאת מצרים הייתה קבלת התורה שניתנה בקולות וברקים וקול השופר הולך וחזק מאוד. תקיעת שופר.

השופר מזכיר גם את שופר הגאולה לעתיד "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים מארץ מצרים וישתחוו להשם בהר הקודש בירושלים" – שקשור ליציאת מצרים: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

3. יציאה מעבדות לחירות

יציאת מצרים היא שחרור גופני ונפשי מעבדות. שהרי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

ראש השנה הוא הזדמנות לשחרר את הנפש מהרגלים, חטאים ומיצרים – לצאת לחירות פנימית.

גם בראש השנה אנחנו יוצאים מ"עבדות ליצר" לחירות של תשובה.

4. יום הדין – מתוך חסד וגאולה

בראש השנה אנחנו עומדים לדין.

ביציאת מצרים העם לא זכה לגאולה בזכות, אלא בחסד – "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך".

החיבור: גם בדין יש חסד, והזיכרון של יציאת מצרים מחזק את התקווה גם כשאין זכויות.

5. זיכרון ביציאת מצרים – גם בראש השנה

למרות ש"ראש השנה הוא לא זמן פסח", מוזכר בו זכר ליציאת מצרים לפי הפסוקים בתפילה: "זכר ליציאת מצרים".

רמז לכך שהגאולה היא לא אירוע חד-פעמי, אלא תהליך שמתחיל כל שנה מחדש.

6. בחירה מחדש

בראש השנה האדם נבחן על הבחירה החופשית שלו.

ביציאת מצרים, הקב"ה נותן לעם ישראל את הבחירה לצאת לחירות ולהפוך לעם שלו.

כל שנה ניתנת שוב הבחירה לצאת מ"מצרים" הפרטית.

7. הולדת עם – הולדת עולם

בראש השנה נברא העולם.

ביציאת מצרים נולד עם ישראל.

החיבור: כשם שהעולם נברא בבראשית, עם ישראל נברא ביציאה ממצרים – ושניהם עדים לכוחו ורחמיו של הבורא.
מה שמחברת את הדברים לפרשת השבוע, הוא כמובן הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שנאמר בפרשת קדושים,
לא בכדי פרשה זו נקראת בימי ספירת העומר, כפל הערכים הוא גם ההכנה למתן תורה, והתלמידים של מי שאמר על הפסוק זה שהוא "כלל גדול בתורה" כמו שרש"י מביא על אתר, אך דברי רבינו יעקב בן אשר, בעל הטורים עוד יותר מפעימים בהבנתנו את דברי רבי עקיבא "כלל גדול בתורה", והוא כותב שההבנה בדברי ר' עקיבא היא ממש כדברי הלל הזקן שאמר לגוי שרצה גיור על רגל אחת, לאחר ששמאי דחפו באמת הבנין, שהיא פלס המודדים, שמאי = כשמו כן הוא מדייק בערך הדברים, ושם כל ענין לפי ערכו האמיתי, ולא ניתן להתגייר על רגל אחת, כי יש לקבל תרי"ג מצות, והם תנאי קודם למעשה, וכמובן הצדק איתו, אך הלל נתן לו את בריח התיכון שחורז את כל פניני התרי"ג והוא החוט המקשר בינהם, "מאי דסני עלך לחברך לא תעביד זוהי כל התורה כולה, ואידך זיל גמור", בסיס התורה הוא העבודה בין אדם לחבירו שהוא האובייקט המוקדם בהכרת האדם, שהרי עוד לפני שהוא מכיר את בוראו הוא מכיר את סביבתו הטבעית משפחתו והאנשים סביבו, והבסיס לכל תרי"ג מצוות היא דרך ארץ שקדמה לתורה, היא קדמה לה טכנית, והיא קודמת לה ערכית, כי לא תשכון התורה בגוף מקולקל במידות רעות, להיפך תיעשה לו סם מוות, שהרי למים נדמתה תורה "הוי כל צמא לכו למים" אם קרקע עולם של האדם, לא מוכנה לגשמי ברכה, הרי שקוץ ודרדר תצמיח לך, לעומת זאת האדם שהכין את הבסיס שהוא האדם שבו למי התורה, סם חיים תהיה לו, רפאות לכל בשרו, ושיקוי לעצמותיו.
במילים פשוטות, ללא מוסריות אנושית, שגם היא נגזרת תורנית מחלק מצוות שמיוחס לחברה, לא יוכל לקיים את החלק של בין אדם למקום.
רש"י במסכת שבת לא. כותב דבר מדהים, הוא מביא את הפסוק במשלי "רעך ורע אביך אל תעזוב" המדבר על הקב"ה, הפסוק מדגיש שגם אם הקב"ה ביחס לאדם רחוק והוא רע של אביו, קל וחומר אם הוא רע וחבר שלו, "אל תעזוב" תמשיך להשקיע בקשר, היחס לבורא עולם, כאל רע, "רעך" מזכיר כמובן דווקא את הפסוק שנקט רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, היחס צריך להיות של רעות וידידות, למרות שאין שום חברות ורעות בין השינוי הגמור בורא ונברא, בהתייחס אדם לבורא כמו אל חבירו הרי שלא יעזבו, בשיר השירים של שלמה המלך, יש את היחס של עם ישראל לבורא כדוד, רע, וידיד, גם ר' אלעזר אזכרי חיבר את הפיוט המוכר אותו משוררים בערגה גם היום בכמה לחנים כמה 500 שנה לאחר כתיבתו, "ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך"
היחס לבורא כרע הוא בעצמו מדרגה, אך ברגע שלרעינו אין לנו התייחסות של אהבת חברים, זה כבר לא רלוונטי, הכרת התודה שלנו לא תגיע, והחיבור יתבושש מלבוא.

מעבדות לחירות – לא רק בפסח מועד היציאה, אל בתכלית היציאה שהיא קבלת התורה. 

כשלומדים לעומק את ראש השנה, מבינים שהוא לא רק יום של תקיעה, תפוח בדבש וספרי חיים.

זהו יום של יציאה.

כן, ממש כך.

יציאה מההרגלים שמרדימים אותנו.

יציאה מהמיצרים שבתוכנו.

יציאה מהשעבוד ליצרים, לחולשה, לפחד, לאגו.

כי יציאת מצרים לא קרתה רק אז –

היא קורית גם עכשיו.

בכל שנה. בכל ראש השנה.

ה' קורא לנו לצאת.

לא ממצרים של פרעה, אלא מהמקומות הקטנים והצרים שמונעים מאיתנו להיות באמת חופשיים.

וכמו שנאמר שם:

"וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כג)

הזעקה שבלב תמיד עולה.

גם אם לא בפה – השופר צועק עבורך.

אפילו המילה מִצְרַיִם מרמזת על צַר – על גבול, על חנק, על מקום שמֵצַר על הנפש.

וכמו שדרש יָרוּם בלא ו"ו – צַר ירום: מהמֵצַר תבוא הרוממות.

והשופר?

גם הוא אומר את זה – בשקט הפשוט של צורתו:

הצד הצר פונה מעלה.

כמו צעקת הלב – צרה, דחוסה, כואבת –

אבל היא לא נתקעת. היא עולה.

"עָלָה אֱלֹקִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (תהלים מז, ו)

ה' עולה לכסא מלכותו – כשאנחנו עולים.

כשאנחנו צועקים מתוך הצָר, ומכוונים כלפי מעלה.

עד למרחב –

כמו שאמר המלך המשורר האהוב לאלוקיו:

"מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ."