למראית עין נראה כי יום הכיפורים ופורים הם שני הימים המנוגדים ביותר בחגי ישראל. ביום הכיפורים אנו מתענים, מתפללים חמש תפילות לאורך היום כולו ומבקשים מבורא העולם שיכפר על כל עוונותינו. לעומת זאת בפורים אנו אוכלים ושותים, ומצווים אפילו להשתכר. אך המעניין הוא, שלמרות השוני, קיים קשר פנימי ועמוק ביניהם.
הקשר בין הימים טמון בשורש המילים: "פורים" – "כ-פורים". הדמיון בין שתי המילים אינו מקרי, אלא מכוון, ומשמעותו: יום הכיפורים הוא כמו פורים. לכאורה, הערך "הקטן" – יום הכיפורים, נתלה ב"גדול" ממנו שהוא פורים, הלא דבר הוא!
חשוב להדגיש שיום הכיפורים נותר במדרגתו הרמה, והוא היום המקודש ביותר בשנה. אלא שיש נקודות שבהן פורים עדיף עליו.
פורים גדול מיום הכיפורים בנקודה זו: ביום הכיפורים נדרש האדם לענות את נפשו ולעבוד את ה' בשכלו, ואילו בפורים הוא נדרש לעבוד את ה' בהתעלמות מהשכל, שהרי נצטווינו להשתכר עד שלא נבחין בין "ארור המן לברוך מרדכי".
ביום הכיפורים, היום המקודש ביותר בלוח השנה היהודי, אנו מתקרבים לבורא באמצעות ההתנתקות מענייני העולם הזה, על ידי צום ותפילה אנו מתדמים למלאכים, ואילו בפורים הקשר הרוחני עם הקב"ה מתרחש באופן הקוטבי: באמצעות שמחה, משלוח מנות ועריכת סעודות.
למעשה, הקוטביות היא גם נקודת החיבור: ביום הכיפורים מקדש עם ישראל את עצמו ומתנתק מהיצר הרע באמצעות עינוי הגוף והגבלת צרכיו, ובאותה שעה הוא מבקש מה' את קבלת השפע האלוקי, ואילו בפורים מקדש עם ישראל את עצמו על ידי עידון הגוף, כדי להודות לה' על קבלת השפע. בדרך כלל, השכרות היא מידה לא ראויה, אך בפורים היא הופכת למקדמת רוחניות ולהודיה לה' על חסדו התמידי.
כאמור לעיל, מהדמיון של המילים: "פורים – כפורים", עולה שמעלת פורים גדולה ממעלת יום הכיפורים, כי משמעות הדברים היא יום הכיפורים הוא כמו פורים, ביום הכיפורים מתעלה עם ישראל למדרגות גבוהות שעל ידי ביטול דרישות הגוף, ואילו בפורים הוא זוכה לכך דווקא על ידי משתה ושמחה, על ידי הנאות הגוף לשם ה'. גדול המתקדש על ידי עינוג, ממי שמתקדש על ידי עינוי, כי בכך הוא מכליל את העולם הזה בעלייתו.
זאת ועוד, ביום הכיפורים מופיעה מצות האכילה והשתיה ביום שלפניו, ב-ט' בתשרי, ואילו בפורים מתרחש 'ונהפוך הוא', הצום מופיע תחילה (תענית אסתר) ויום העינוג אחריה. התענית משמשת כהכנה ליום הפורים, שהוא יום שמחה. היא גם מסייעת לכך שהשמחה תזרום באפיק הנכון והרוחני ולא תסטה ממנו.
פרט נוסף המקשר שני ימים אלו הוא הישארותם של שני חגים אלו על מתכונתם גם בזמן הגאולה: אמרו חכמים: "כל המועדים עתידים להתבטל, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים' (אסתר ט', כ"ח). אמר רבי אליעזר: אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם, שנאמר (ויקרא ט"ז, ל"ד): 'והיתה זאת לכם לחוקת עולם'" (מדרש משלי). חשוב להוסיף שאין כוונה, חלילה, שהחגים יתבטלו ולא יהיו קיימים בזמן הגאולה, שהרי אף אות מהתורה לא תתבטל. כוונת הדברים היא שלתכני החג יתווספו גם פרטים מהגאולה השלמה, ואילו יום הכיפורים ופורים ישארו במתכונתם העכשווית.
פרט משותף נוסף המקשר בין יום הכיפורים ליום הפורים הוא קבלת התורה. ביום הכיפורים קיבלו ישראל את הלוחות השניים לאחר שבירת הלוחות הראשונים בחטא העגל, ובפורים קיבלו עליהם ישראל את התורה מחדש באהבה וברצון, מכח שמחת הנס.
ביום כיפור הייתה קבלת התורה מיראה, כהמשך למעמד הר סיני. במעמד זה היתה מחוייבות גדולה לקבל את התורה, שהרי כבר בשעת הבריאה התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית: "אם ישראל מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". הקבלה ביום הכיפורים היתה המשך למעמד הר סיני שבחג השבועות, וכתוצאה מכך היו ישראל מוכרחים לקבל את התורה כדי שלא יחרב העולם, חלילה.
ואילו קבלת התורה המחודשת בפורים היתה מאהבה, מאהבת ה' וחיבתו שנתגלו אליהם בעקבות הנס, וזוהי אמנם הסיבה לשמחת פורים, שבה אנו משלימים את השמחה של יום הכיפורים.
מסיבה זו צריכה שמחת פורים להיות שמחה פנימית ושורשית בתוככי הלבבות, שמחה שבה תתן החיצוניות ביטוי לשמחה הפנימית ולקירבת ה' הגדולה שניתן להשיג ביום זה.
