מאמר קול השופר מו"ר הגאון רבי אברהם ארנלנגר זצ"ל מראשי ישיבת קול תורה

מאמר קול השופר – מורנו הגאון רבי אברהם ארלנגר זצ"ל מראשי ישיבת 'קול תורה' בעל ה'ברכת אברהם' שזכיתי ליאות לאורו בימי חורפי עם הייתי תלמיד הישיבה. 

בצעירותי זיכני השי"ת בחסדיו, להתאבק בעפרם של תלמידי חכמים, ודמויות הוד, שהיוו מוקד השראה רוחנית, בהנהגתם ודרכם,
אחד מיוחד שזכיתי לשמוע הוא ר' אברהם ארלנגר זצ"ל ממש בשנתו האחרונה שמסר שיעורים בישיבת קול תורה בירושלים בשנת תשס"ב
לאחר מכן פרש בכדי להתמקד בשאר מסכתות הש"ס שלא נלמדות בעולם הישיבות ( כמו סדר מועד, קדשים, טהרות ועוד ) תודעתו הרוחנית הייתה כה גבוהה שמה שהעסיק אותו הם דברי המדרש שהובאו במ"ב בסי' קנה. שלעתיד לבוא אדם יגיע לעוה"ב ושם ישאלוהו על חלקים בתורה, שעסק בהם.
ומשרתו ומעמדו לא היו כלל שיקול אל מול שיקול רוחני כזה, בדומה למשגיח המיתולוגי של ישיבת 'קול תורה' הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצ"ל, שעזב את משרתו כמשגיח בשנות ה 70 ודאג שאחרים ימלאו את מקומו, והוא פרש לעבודת ה', ועוד המשיך להתפלל וללמוד מוסר בישיבה עוד כ 40 שנה, גדולי התורה הללו נתנו לנו כתלמידים דוגמא אישית בהנהגתם ובחייהם עצמם, והניחו חיי שעה מפני חיי עולם, לא רק בפיהם, אלא הלכה למעשה בליבת החיים שלהם, ומהותם, הם לא נתנו מעולם למשרה כזו או אחרת להגדיר אותם, משרה הינה מסגרת טובה, אך היא מגדירה את גבולות הגזרה של המחויבות, ולא ניתן לצמוח מעבר לה, גדולי רוח אלו, העפילו במדרגותיהם הרבה מעבר לכך, שהמקום היה צר מהכיל גודלם, ופרשו בכדי להתעלות מעלה מעלה, הרבה מעבר לגדרות וגבולות המשרה, אל על עלו, התעלו והתקדשו, ראשונים כמלאכים, ואנו תלמידיהם היינו אחוזי התפעלות, מעצם מעשיהם, הנהגתם שהיוותה לנו עמוד אש שניתן להלך לאורו.
אמנם מהשיעורים היומיים פרש ר' אברהם ארלנגר זצ"ל אך בימי שישי היה מגיע עדיין לישיבה וכן היה מוסר שיעורי מעת לעת בנושאים שונים, פעמים היו אלו שיעורי הלכה, ופעמים שיחות מוסר, מזה ומזה לא הניח ידו, כספריו המוכרים על כל הש"ס שהתקלו ונלמדים בכל עולם התורה, "ברכת אברהם" כן ספריו על "מסילת ישרים" מאור המסילה מאירים את הדרך הישרה, והיוו שילוב של תורה ויראת השם טהורה, העומדת לעד.
כך בשנת תשס"ג עדיין זכינו ליאות לאורו ולהנות מדמות של גדול בתורה ומוסר ולהתאבק בעפרו של האי גברא שזכה שדברי תורתו עוד בחייו התבדרו בבתי מדרשות בעולם התורה, ובפרט בעולם הישיבות.
לפני ראש השנה, פתק קטן על דלת הזכוכית הגדולה, נכתב, שיעור מפי מורנו הגר"א ארלנגר שליט"א, ותורף הדברים מובא כאן, לאחר מכן ראיתי שהדברים גם נדפסו בספרו על ר"ה יומא ברכת אברהם כפתיחה לספרו, נביא את הדברים כמעט כלשונם כמו שערך אותם מו"ר זצ"ל.

מאמר קול השופר – הגאון רבי אברהם ארלנגר זצ"ל מראשי ישיבת 'קול תורה'

פתיחה

א. מצוות היום דראש השנה היא תקיעת שופר כמבואר ברמב"ם ( הלכות שופר פ"א ה"א ) מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה שנאמר "יום תרועה יהיה לכם", וראוי להתעכב בהתבוננות במצווה זו ביום הדין הנורא, שבו דנים כל באי עולם לחיים ולמוות, ליסורים ושלוה, ולהצלחה ולכשלון לשנה הבאה, מה גנוז במצוה זו ומה עבודתנו בה.
וידוע שהמקובלים כתבו סודי סודות וכוונות נוראות בתקיעות, למי מיחידי הסגולה הזוכה ובא בסוד ה', אך אנחנו רובא דרובא של כלל ישראל שלא זכינו לזה, הרי עלינו להתעכב בפשוטם של דברים, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, והן הן גופי תורה, וגם הבא בסוד השם ראוי לו להתבונן קרודם לכן בפשוטה של מצווה, וכמו שכתב בשל"ה הקדוש.
ונשתדל בעז"ה להתעורר קצת ולמשמש בסוגיה זו.
גם מצינו מצווה של תקיעת שופר חוץ מראש השנה, ביום כיפור של יובל, וכל יחיד חייב לתקוע בשופרותוקעין בשופר כדרך שתוקעים בראש השנה, ולומדים מזה על זה, (כמבואר בגמרא בר"ה דף לד: ) וגם מתפללין בו מלכויות, זכרונות, ושופרות, ( עי' משנה דף כו: ורמב"ם הלכות תפילה ( פ"ב ה"ח ).
וכן מצינו בתעניות על עצירת גשמים, שבז' אחרונות מתריעין בשופרות ( תענית יד . ) ובזה שיטת הרמב"ם שהתרועה נעשית באמצעות חצוצרה ( הלכות תענית פ"א ה"ד ) מלבד במקדש שגם שם תוקעין בשופרות. אבל גם בחצוצרות היו קולות התקיעה זהים, תקיעה תרועה תקיעה.
כמו כן בכל סדר הקרבנות תקעו והריעו ותקעו, כדתנן בסוכה ( דף נג: ) אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקד, ואין מוסיפין ארבעים ושמונה בכל יום וכו'.

יום תרועה

ב. ראש השנה נקרא גם יום תרועה, כנאמר בפרשת פנחס (  כט א ) יום תרועה יהיה לכם, על מצוות השופר. ולכאורה צ"ב הרי אין כאן מצווה מן התורה אל שיתקע שלש פעמים, תקיעה תרועה תקיעה, וזה יוצא ידי חובת מצוות שופר, ולא לא נאמר בזה לא מצווה כמו בפרשת בהעלותך ( י' י' ) וביום שמכחתם ובמעודכתם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני ה' אלוהיכם אני א' אלוהיכם. ופרש"י והוא מדברי הספרי (  י' מ"ב ) מכאן למדנו מלוכיות עם זכונרונו ושופרות שנאמר ",ותקעתם" הרי שופרות. לזכרון. הרי זכרונות. אני ה' אלוהיכם. מלכויות וכו' עכ"ל.
ורואים מלשון זו, שבראש השנה אין תקיעת השופר מעשה המצווה פעם אחת ביום גרידא, אלא לעולם כל היום צריך להיות מלא ממה שקול השופר מעורר ומבשר מכניס ללב, בין לפני התקיעות ובין לאחר התקיעות, בכדי שילוו אותנו תוכן ההתעוררות של תקיעות השופר, ודעתנו עליהם לקבל את רוח של תוכן הקולות כפי מה שיתבאר בע"ה.

תוכן הקולות

ג. הרמב"ם בהלכות תשובה ( פ"ג ה"ד ) כתב: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחיזרו בתשובה. וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן שלא יועיל ולא יציל, הביטו דרכיכים ומעלליכם, ויעזוב כל אחד דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה. עכ"ל.

והמתבאר מדברי הרמב"ם, שקול השופר מדבר אלינו, שלא להמשיך את החיים בשטחיות כמצוות אנשים מלומדה, כנרדם שאינו מחדש כלום, וכאילו אין בו רוח חיים לפעול דברים טובים חדשים, אלא להתעורר לזריזות ולחפש במעשים מה צריך תיקון וכיצד לתקן כל דבר פגום, וכל הנהגה שאיננה ראויה, ומידות שאינם דרך ה' , ולשוב בתשובה בשלימה לפני השם.
ונראה שיש לומר שבזה הרמב"ם מפרש כיצד יכול להיות "יום תרועה" כשרק יש מצווה קצרה ביותר של תקיעת שופר, ולכן בא לבאר שהשופר בא לעורר שלכ היום זה יום הדין, ושכל היום נהיה ראוים לעסוק בהתעוררת לתשובה להשם, ובזה נבטל כל קיטרוגי השטן. ולכן פירש בזה כל ענין המצווה, שלא כדרכו בספר היד החזקה ( שהוא הלכתי ריאליסטי.ד.ש. ) אלא שבא לתת טעם ששייך למלא בו את כל היום של ראש השנה.
ומקור ליסוד הדברים הנאמרים, מצינו בכמה מקומות בחז"ל, ( פסיקתא רבתי מ"א סוף אות ה' ) התקנתי לכם שתהיו תוקעים בשופר בראש השנה, וכשתהיו חרדים מתקיעת השופר להתקין עצמכם בתשובה, אמר הנביא "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו וגו'

חדשו ושפרו מעשיכם

ד. במדרש רבה ( ויקרא כט ה ) תקעו בחודש שופר וכו' , בחודש זה תחדשו מעשיכם בשופר. אמר להן הקב"ה לישראל, אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכיסא הדין על כסא רחמים, והופך לכם מידת הדין למידת הרחמים וכו' עכ"ל.
ומבואר בחז"ל שהשופר מעורר לחדש את המעשים, היינו שלא להמשיך בהרגל הקודם, אלא כל מצווה שלא קיימנו נתעורר לקיים, וכל מידה טובה שלא עסקנו בה, נחדש הנהגתנו לקיים ולקנות לנפשנו כל מצוה ומעלה, שלא קיימנו עד עכשיו, ועוד נוסף לזה השם שופר מרמז על שפרו מעשיכם, דהיינו ליפות וליישר גם המצות וההנהגות הטובות, ביתר שלמות. בדקדוקי המעשה ובכוונתם, ביראה ואהבה, והידור מצווה.
והן הן שני הדברים הכלולים בדברי הרמב"ם "הקיצו משנתכם ומתרדמתכם, היינו בחוסר מעשים טובים, להוסיף תורה ומוסר ומעשים טובים בזמנים פנוים, כמצב של שינה, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, היינו לחפש גם במעשים הטובים, בכל הנהגתו לחזור בתשובה שלמה ולתקן הכל, ויעזוב דרכו הרעה במידות הנקראים דרך השם, ( עיין הלכות דעות פ"א הלכה ה' והלכה ז', והלכות תשובה פ"ז ה"ג ) ומחשבתו אשר לא טובה, בכוונות.
ה. וזה לעומת זה מצינו בקידושין ( ל : ) יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר "רק רע כל היום" ופרש"י: כל שעות היום רעתו מתחדשת.
ומשמע שלא די לו במה שכבר הצליח להכשיל, אלא מחדש דברים חדשים, ועלינו להיות ערים בתשומת לב שלא להגרר ח"ו אחריו. וכן ( שם ) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, והיינו בדברים שאדם אינו נגרר אחריו, מכל מקום הוא מתגבר נגדו להכשילו ולבטל ממנו בכמות ובאיכות. ושם מבואר שהעצה הגדולה ביותר נגדו היא לימוד התורה.
ו. וברוח זו כתב בספר החינוך ( מצוה ת"ה ) בשרשי המצוה של שופר שאדם בעל חומר צריך דבר שמתעורר בו, ועל ידי קול השופר יתעורר לבקש רחמים על חטאיו, ושישבור ליבו בתאוות העולם ובחטאים בשמעו קולות נשברים של השופר, יזכור שיכוף ליבו לשמיים.

צורת הקול

ז. השל"ה הקדוש ( מסכת ראש השנה פרק תורה אור ) כתב: אקדים לך מה שכתבו הקדמונים, כשם שיש לגוף בריאות חולי ומיתה, כן יש בנפש.
ובריאות הנפש היא קיום התורה והמצוות, והנהגת המידות הישרות.  והחולים הם בחסר מאלו הדרכים וכו' והרפואה להם, הוא התשובה הגמורה. וכמו שאם יכבד החולי  במאד מאד בגוף, אזי מתי. כן אם הרשיע הרבה, אז הכרת תכרת הנפש בר מינן. ועל זה אמרו חז"ל ( ברכות יח ע"ב ) רשעים בחייהם קרוים מתים.
ולכן תוקעין תשר"ת, ופירשו חז"ל ( ראש השנה לד . ) שברים, הוא גנוחי גנח  כדרך החולים, ותרועה הוא יליל ובכיה כדרך שבוכים על המתים.
והנה עשה אלוקים את האדם ישר, רק שהאדם מקלקל את עצמו וכו' ועל מורה התקיעה הראשונה, שהיא קול פשוט וישר, ואחר כך שהוא גנוחי גנח, רומז על חולי הנפש ואחר יליל, רומז על חטאים גדולים שהם מיתת הנפש, על זה צריך האדם להיות גנוחי, ויליל בבכיה רבה, פלגי מים ירדו עיניו, ויחזור בתשובה, כי השי"ת מקבל את השבים.

וכשעושה תשובה שלמה, אז שב הוא לדרכו הראשון, כאשר עשה אותו האלוקים, וזהו תקיעה אחרונה שהניא ג"כ קול פשוט וישר וכו'
כל אלו המחשבות יחשוב בכל אלול בעת תקיעות השופר, ויעמוד באימה וביראה ברתת ובזיע בשעת התקיעות ויתוודה וישוב אל ה' אלוקינו.
גם בראש השנה ראוי להרהר בזה, קודם כניסתו לכוונות גבוהות וסודותיו העמוקים של השופר, של ראש השנה וכוק עכ"ד.

הדברים ברורים כמו שיצאו מליבו הטהור של השל"ה, וגורמים להתעוררות וחיזוק לכל חודש אלול ור"ה, ויכיר שבחסדי השם אותה טהרה והישרות שיש לאדם לפני שחטא, תחזור אליו ועל ידי תשובה שלמה ישיגה, וחזרתו לישרות זו מרומזת בתקיעה האחרונה שהינה גם פשוטה וישרה.

תקיעות היובל ביום הכיפורים

ח. והנה ביובל תוקעים באותה הדרך, תקיעה שברים תרועה תקיעה, ומלכיות, זכרונות ושופרות, וכמבואר ברמב"ם ( הלכות שמיטה ויובל פ"י ה"ו ) שכל יחיד חייב לתקוע וכו' כדרך שתוקעין בראש השנה. והוא להכריז בתקיעת שופר זו על שחרור העבדים. ויש לכוון בזה גם כן בדרך הנזכרת לעיל.
שהרי אמרו חז"ל על עבר שנרצע, אמר הקב"ה, אוזן ששמעה קולי בהר סיני בשעה שאמרתי "כי לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע. ( קידושין דף כב : ).
ולפי"ז נראה שמצב של עבדות לבני אדם היא ירידה לאדם, ודומה לחולה מול בן חורין, וגם נגרם על ידי חטא כמבואר בקידושין ( דף כ ע"א ) וכשמגיע היובל חוזר להיות שוב בן חורין ויש לו אפשרות להיות שוב עבד לה' לבדו כראוי לכנסת ישראל,וקול השופר מעורר על מצב של להיות כולו משועבד להשם לבדו. ( ועי' רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פ"י הלכה יד' ).
וכן על זה הדרך יש לבאר את התקיעות של תעניות בצרה גדולה כעצירת גשמים זמן רב, שהכל בא בגזירה מחמת עונות חטאים ופשעים, והתקיעות באות לעורר לתשובה, כמו בחודש אלול.
וכן יש לבאר בסדר הקרבנות שעיקרם לכפר על עבירות בתשובה כמבואר ברמב"ן בפרשת ויקרא ( א' ט' ) שיחשוב האדם כי חטא וראוי שישפך דמו, ונגד מחשבה דיבור ומעשה, יסמוך נגד מעשה, ויתוודה בפיו נגד דיבור, וישרוף הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה. לפי זה מובן מה שמצווין לצרף תקיעות לעורר את הלב לתשובה שלמה להיות שוב ישר ונקי מחטא.

מלכיות זכרונות ושופרות 

ט. מן התורה אנו חייבים לשמוע שלוש פעמים תקיעה תרועה ותקיעה, ( ועי' רמב"ם ( פ"ג ה"א ) וילפינן לה מקרא ( ראש השנה דף לד. )

ובפשטות יש לומר שכמו שבכל דבר פעם אחת ושתיים עדיין הם בדרך מקרה ושלוש פעמים הוי חזקה דהוה דבר קבוע, ומצינו כמה דברים שחוזרים ג' פעמים, כמו כן יש לקבוע יסוד ענין קול השופר בלבנו שלוש פעמים להיות באופן קבוע בלבנו.
ורש"י הזכיר ( ר"ה דף לד ע"א ) בדרשה של שלוש שלוש, למלכיות חדא, ולזכרונות חדא, ולשופרות חדא, ומשמע שמפרש שעיקר ענין של שלוש בביאור טעמא דקרא, כפי מה שקבעו לתקוע על סדר הברכות של מלכויות, זכרונות, ושופרות, ( עיין משנה ר"ה דף לב: וגמרא ( דף טז. ודף לד. ) ורש"י על התורה בפרשת אמור ( כג' כד' ). וראוי לבאר פשוטם של דברים, מה עניינם של מלכיות, זכרונות, ושופרות. שעל כל אחד מהם אנו מזכירין עשרה פסוקים, וברכה ארוכה, ומה הקשר בינהם.
וזה לשון הגמרא ( שם ) ואמרו לפני בראש השנה, מלכיות, זכרונות, ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה בשופר, ומבואר ברשב"א ובריטב"א שלכל אחד מהם בעינן שופר, והשלמת לשון הגמרא על שופרות מצינו בשלטי גיבורים, שופרות שתתנו לב ותצפו ליום הדין ולימות המשיח.
י. וביאור מלכיות נראה על פי מה שביארנו בברכת אברהם מאמרים והדרכות ( ח"א ) במאמר הנקרא עול מלכות שמים ועול מצות, בהבנת פרשה ראשונה של קריאת שמע, שהביאור התבטלות גמורה לקבל כל מה שהשם יתברך רוצה לעשות בנו, כי אנחנו כולנו שלו, כי הוא עשנו, ומלך פורץ גדר ומפקיע ממון, והמורד בו חייב מיתה, ומקבלים עול מלכות שמים עד כדי "בכל נפשך" אפי' נוטל נפשך, אנו מצווים למסור נפשנו באהבה על קדושת שמו, וכמבואר בזוהר לכוון זאת בפסוק הראשון, שמע ישראל. ובפסוק זה אנו מסיימים את פסוקים המלכיות.
ובמה בשופר, מבואר לפי מה שביארנו מהרמב"ם ומהשל"ה הקדוש, שהשופר הוא המעורר הגדול להתבטלות הגמורה, לתיקון האדם לחיות בשלמות כפי רצונו יתברך, ובברכת המלכויות אנו ממליכים את השם יתברך על כך הבריאה וכוללים עול מצות, קדשנו במצוותך, וטהר לבנו לעבדך באמת.
יא.  ובספר החינוך ( מצוה של"א ) כתב על שופר דר"ה, שהתקיעה ההיא אנו עושים כדי לקבוע מחשבתנו על ענין עקידת יצחק, ונצייר בנפשנו לעשות גם בנו כמוהו, לאהבת השם, ומתוך כך יעלה זכרוננו לפני השם לטוב, כלומר שנהיה זכאים לפניו וכו' עכ"ל.
ונראה מבואר מדבריו שלמות ענין מלכיות עד כדי למסור את כולו קרבן לה', ובאהבה, כמו יצחק אבינו, ומבואר בזה, מה שנתבאר שאנו שלו, ומשעבדים לבנו עד כדי מסירת עצמנו למיתה על רצונו, כי אין לנו משלנו כלום, ומה שקנה עבד קנה רבו, והשם יתברך הוא האדון על חיינו.
ויעוין בריטב"א ובחידושי המאירי ( ראש השנה דף טז. ) שביארו על דרך זה מה שאמרו בגמרא ( שם ) "אמר הקב"ה, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק אבינו ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם לפני, שזה על ידי שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים עד כדי מסירת נפשו, והוא מוכן לקיים את רצון הבורא כמו יצחק אבינו בעקידתו, בדרך זו מתקיימת מצוות תקיעת שופר.
ועל דרך זה פירש רב סעדיה גאון ( שכתב 10 טעמים לתקיעת שופר ) ובטעם השישי הוא על דרך זה.

זכרונות

יב. ובדברי החינוך ( שם ) מבואר גם הקשר שבין מלכיות וזכרונות, ותוכן ענין זכרונות כי מכח ההתבטלות הגדולה הזו, שמשעבדים ישראל ליבן עד כדי מסירת נפש לעקידה, בזה זוכים שהשם יתברך יזכור לנו עקידתו של יצחק, ויצורך זכותו לדון אותנו לטובה, כי אנו הולכים בדרכיו , וזה אנו מעוררים על ידי התפילה, וזכור לנו את הברית ואת החסד ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה וכו' כן יכבשו רחמיך את כעסך וכו' בזכות המשך המסורת, וההליכה בדרך יצחק אבינו, בביטול מוחלט לרצון השם יתברך.
ומתוך תפילה זו אנו חוזרים ותוקעים, לחזור על אותה התבטלות וקבלת מסירות הנפש להתקשר עם עבודת אברהם ויצחק למען נזכר ונפקד לטובה כדרך שהקב"ה הבטיח לאברהם ויצחק.

יג. כלפנים דמי

בגמ' ( ר"ה דף כו ע"א ) מבואר טעם לפסול שופר מקרני פרה משום שאין קטיגור נעשה סניגור, והרי חטאו בעגל, ולא יתכן שבתקיעות בשופר ממין הנעשה בחטא הגדול הזה נזכה לסנגוריה, וכמו שאין כהן גדול נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב, מפני שהעגל נעשה ע"י זהב. והקשו בגמ' הרי בעזרה הוא משמש בבגדי זהב, ורק בפני הוא פשט את בגדיו ולבש בגדי לבן, והשופר אינו לפני ולפנים בקודש הקודשים, ותירצו בגמרא, כיוון דלזכרון הוא כלפני ולפנים דמי, ופירש הריטב"א דלזכרון אתי, ולהכניס תפילתן של ישראל לפני ולפנים, כלפנים דמי.
ומבואר שבכח השופר לבקוע רקיעים ולעורר זכרונות לפני כסא הכבוד ולהעלות לשם את תפילתנו מתוך לב השב בתשובה, ביטול לרצון השם, ומסירות נפש, וזה מה שמהפך מידת הדין למידת הרחמים, מכח התשובה הגדולה, והקבלה הגדולה של עול מלכות שמים, מתעורר וקבלה על עצמנו לעתיד לבוא, מתעורר זכרון העקידה, מתקבלת תפילתנו כמו הכהן הגדול לפני ולפנים, שהוא משמש כשליח ציבור בתפילתו על כלל ישראל.

שופרות

יד. ברכת השופרות תחילתה על שופר של מתן תורה בקולות וברקים נתגלה לנו הקב"ה למסור לנו את כל סדר החיים ולקדש אותנו כממלכת כהנים וגוי קדוש אחרי שאמרונו נעשה ונשמע, הרי קול השופר בא בכדי לעורר אותנו להכנעה וביטול לרצון השם יתברך. ובסופו אנו מתפללים על הגאולה העתידה "תקע בשופר גדול לחרותנו וכו' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו' ולבית המקדש שיבנה במהרה בימינו.
וביאור הקשר לפי משמעות תוכן הברכה, ומה שכתב השלטי גיבורים שנצפה לגאולה, כי מי שמכיר את בוראו ומבין את תוכנית הבריאה, ותוכנה. הרי שלמות הבריאה היא במלכותו על כל העולם, כשאנו נקיים תרי"ג מצוות עם עבודת הקרבנות, ויסוד ושורש הענין הזה הוא בסיני, בקבלת התורה, ואילו זכינו שלא להכשל בחטא, כבר היה המצב הראוי הזה, אך אחר שנכשלנו, וכעת אנו חוזרים בתשובה הרי עלינו להשתוקק לשלמות של כבוד שמים בעולם, בגאולה העתידה שתשוב מלכותו להיות ניכרת בעולמנו, כך מתחדשת שוב מצב קבלת התורה בפעולה, ומכח תשובתנו והכנענו אנו מעוררים ומתפללים על זה, ותקועים שוב לחזק את ענין הקבלה, בשלישית כך הוי חזקה בתלתא.
טו. בבית יוסף ( סימן תקפ"ב ) כתב הכל בו, ענין אלה השלושה ובכן שאומרים בקדושת ה', ענינם מלכיות זכרונות ושופרות, הראשון הוא ובכן תן פחדך, כלומר ענין מלכות. שממליכין אותו על הכל, וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו. ובכן תן כבוד לעמך הוא לבקש זכרון לטובה. ובכן צדיקים יראו וישמחו הוא מענין השופרות, כי כל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ וכו' עכ"ל.

לפי זה מבואר שגם בשאר תפילות ראש השנה, ערבית, שחרית, ומנחה, וגם בתפילת יום כיפור, אנו מזכירים ג' עניינים יסודיים אלו, בברכת המלך הקדוש, שבהן גנוזה התשובה שלמה בקבלת מלכותו, והשאיפה שנגיע לעולם המתוקן שיהיה מלא כל הארץ כבודו. בקרוב בימינו אכי"ר.