מהו נוי השופר? מהדרין מן המהדרין

התנאה לפניו במצוות
הגמרא במסכת שבת דף קלג: דורשת את הפסוק "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצוות, לולב נאה, אתרוג נאה וכו'.
והנה בסוגיית הגמרא במסכת סוטה נדרש הפסוק זה אלי ואנוהו שהאדם צריך להיות כמותו, מה הוא רחום וכו'
וכך נראה שפסק הרמב"ם להלכה בהלכות דעות. ולהכי כתב שאין חוזר על ציצין שאין מעכבים את המילה בשבת.
וניתן לחדד 2 נקודות מעניינות בדברים דלהלן אך טרם נדגיש את הנקודות.
לפני כמאה וחמישים שנה, הגאון רבי יואב יהושע וינגרטן זצ"ל בעל החלקת יואב מוציא ספר שכולו קושיות קצרות. הנקרא "קבא דקשייתא"
או בתרגומו הארמי – קב קושיות. קב הינו אמת מידה וניתן שמו גם על כלי במידת קב. בספר זה 103 קושיות. כמנין קבא.
בסימן ג' הוא מקשה קושיה עצומה. דברי המשנה במסכת ראש השנה "ציפהו פיו זהב פסול" נפסקו להלכה, ונשאלת השאלה, הלא יש לנו הלכה פסוקה במסכת סוכה דף לז: "כל שלנאותו אינו חוצץ" , ואם כן ציפוי פי השופר בזהב לא אמור להוות חציצה.
ובאופן חריף מתרץ האבני נזר בשו"ת ( אורח חיים סימן תלב ) בהקדמת קושיה עצומה נוספת על דברי הרמב"ן ( דרשת ר"ה ) שהוציא פסק הלכה מחודש מדין "ציפהו פיו זהב" וחידושו, תוקע בשופר ללא מגע בפיו אלא נשיפת הרוח הפיקה את קול השופר הרי שתקיעתו פסולה.
והדברים כמובן אינם מחוורים, מכיוון שדין ציפהו פיו זהב, זהב שחוצץ בין השופר לבין פי התוקע, ולכן פסול. לעומת זאת בנשיפת פיו אין חציצה?
אלא קושיה אחת מתורצת בחברתה, לרמב"ן היתה קשה קושיית החלקת יואב שכל שלנאותו אינו חוצץ, והיינו שהוא הופך להיות מין במינו, מביא האבני נזר רבינו חננאל ( סוכה לז: ) כל שלנאותו אינו חוצץ דהוי לי כמין במינו דאינו חוצץ עכ"ל, ויסוד נוסף של הרמב"ן בעצמו במסכת בכורות ( פ"ג ) שם הוא כותב שלמרות שמין במינו לא חייץ, אך לא נחשב הדבר שנוגע בעצם הדבר אלא כמאן דליתא, וכאוויר הוא. ואם בכל זאת פסלה המשנה דין "פיו מצופה בזהב" הרי לנו שיש דין של "מגע" בין פי התוקע לפי השופר, וכל עוד שאין לנו מגע למרות שאין חציצה הוא פסול. מכאן הוציא הרמב"ן את ההלכה המחודשת שלו בדין תוקע באמצעות אוויר.
בהמשך דבריו, מביא האבני נזר תירוץ נוסף, לאור דברי התוספות במסכת מנחות דף לב: בדין "נוי מצווה בתפילין" חידשו התוספות שאין דין נוי במחופין בעור, וההיגיון נראה ככה, כי מהות הנוי נראותו וכשאין נראות בעת קיום המצווה הרי שהנוי לכשעצמו טרם קיומה אינו כלום.
ולפי"ז בשופר הרי כשפי השופר מצופה זהב אין נוי בעת התקיעה כי התוקע מכניסו לפיו ומסתירו.
אך בדברי התוספות נראה לחלק. מכיוון שדברי התוספות שפתותיהם ברור מיללו שלא שייך נוי בדבר שאין ה"חפצא" של המצווה וגימורו ניכר הנוי, לעומת זאת בשופר הרי לאחר תום התקיעות התוקע מוציאו מפיו ושוב נראה נוי השופר, ואין ראיה לדברי האבני נזר "נוי מצווה שלא בעת קיום המצווה" תפילין אינן עשויות להוצאתם בכל עת, ואין ניכר נוי המצווה לעולם, וזה שנכתבו פרשיותיו הינו זמן ההכנה עוד טרם יצירת "תפילין" לעומת זאת שופר, לאחר זמן ההכנה, למרות שהינו תשמישי מצווה ולא תשמיש קדושה הרי שאין לשוטפו במי רגלים כדברי המשנה, והזמנתו היא גמר עשייתו. וכעת ניכר נוי השופר עוד לפני התקיעות.
 עוד יותר מכך יש לדקדק הרי קרן השופר אינה כלל עיקרה של המצווה, שהרי שופר גזול כשר בדיעבד, כי במצוות שמיעת הקול אין דין גזל ואם כן מדוע שנוי מכשיר המצווה יחשב לנוי המצווה, ואם בכל זאת האבני נזר שיש נוי בשופר כשציפהו זהב,  אם כן זה שקיום מצוות תקיעת שופר, שמתקיימת בכלל בשמיעת כל אחד ואחד, בקול לא היה נוי והוא אינו נעלם בתקיעות, ( אולי במקרה של מכשיר שמיעה עם נוי מתקיימת טפי שאז הוא זמן המצווה וקיומה ) ואם תקשני שיש לתקוע בשופר ראוי למצווה, הרי הוא ראוי ועומד, דכל שלנאותו אינו חוצץ, ונויו ניכר, בעת שמיעת הקול, וגם לאחר מכן, והוא אינו פוגם בתקיעת מצווה כלל, כי רק אינו בר חיובא מפקיע שם תקיעת מצווה.  
דומני שאין כוונת האבני נזר להוכיח מתוספות את היסוד שרק בעת קיום המצווה נוי המצווה חשיב נוי דא"כ הרי בשופר הוא אינו מחופה אלא בתקיעות ולאחר מכן נוי המצווה ניכר שוב. בהנחה ששופר מצופה אינו חוצץ כי הוא לנוי, קשה לומר שבמועד קיום המצווה ניכר הנוי, וגם לאחר המצווה בכמה שניות, כי פער הזמן מורה על מהותה של המצווה שהיא אינה בתקיעה אלא בשמיעה, ובשמיעה לא היה נוי כלל על ידי ציפוי הפה, אלא במכשיר המצווה היה נוי, ויהיה לאחר קיום המצווה.
אך בתפילין הוא בגופה של המצווה, והיא מתקיימת אלא בהנחה בזמן שלא יראו פני התפילין ולעולם ריקם נשוב לראות יופים.
ושוב הדרן למהלך הראשון, שלכאורה יש לבאר את דברי הר"ח שכל שלנאותו אינו חוצץ כי הוי מין במינו, הוא אם נאמר שזה אלי ואנווהו הוא הרחבה של כל מצווה ומצווה, ולא אם נימא שהוא מצווה כללית ועצמאית של "הידור מצווה" והאפשרות ליישמה בשאר המצווה מפקיע את השם "המלא" של המצווה הפרטית והופכה כללית, שאין היא קרויה על שם המצווה, ולפי צד זה לכאורה יש לומר שהדר המצווה, כשהוא לנאותו אינו חוצץ כי שם ההידור הוא שם המצווה, במקביל למין במינו שאינו חוצץ, אך אם נאמר שהוא מצווה עצמית ההקבלה למין במינו אינה מבוררת כי מדובר על מצוות שונות לגמרי, מצווה הידור ומצווה אחרת, וי"ל שהיא גופה קמ"ל בכל שלנאותו אינו חוצץ, שאע"פ ששם הידור המצווה עליה, היא אינה מהווה חציצה בגלל עצם היותה אמצעי לההדרת שם אותה מצווה לשמה היא נעשית.
ומטרתה בפועל מקדשת את שמה לשם אותה מצווה ובפועל היא נחשבת למין במינו.
כי חציצת דבר אינה אלא במצווה אחרת ושונה ודבר שני שהיא אינה מגיעה בכדי לשמש את הגוף אותה היא חוצצת. ולמרות ששם ההידור הינו שם עצמאי מבחינת קיום המצווה והגדרתה ההלכתית, אך בתוך אותם גדרות, נאמר שאותו הידור נוי אינו חוצץ, "דהוי כמין במינו" בעלמא, בכ- המשל הרחוק ולא בכ- הדימיון המצוותי.
כל שלנאותו – חג סוכות – מודעת ה'קוישלעך' הקהילתית לרכוש עם הידור – גרמה לחשוב, ולכאורה עם החזקתם הרי שהאגד המהודר אינו ניכר ושוב חלים דברים האבני נזר כבשופר, שמכוסה בפיו. כאן האגד מכוסה בידו. ואם כן הרי הוא חציצה שוב, כי לא אמרינן נוי שלא בעת קיום המצווה שהיא נטילתה.
והאבני נזר אכן מתייחס לדברים שהמצווה היא האגד, והוא ניכר. ואינו ענין ליופי של ה"קוישלעך" עצמו.
ועוד שיש את מצוות ה"נטילה" שתהא כאחד, והיא מתקיימת בהידור כאחד, ולא עצם יופי והדר ה"חפצא" של המצווה. אלא שקיום "מעשה המצווה" יהיה מהודר יותר, והחלקת יואב שואלו, ואם הוא נחשב לאוויר כי מין במינו אינו חוצץ, כי ס"ד שאדם שנוטל לולב עם הפסק אוויר שיצא ידי חובה, בוודאי שלא, ואם כן מדוע יוצא בזה, ועל כך עונה רבינו האבני נזר בחריפות – שאלת נערים היא זו – לא שייך מציאות של נטילת הלולב באוויר, וכאן הוא זה המזיז ונוטל את הלולב, רק שיש הפסק אוויר, ואין בו חציצה כי לנאותו בא.
עי' חבצלת השרון עמוד רנב ואילך עוד יסודות ובירורים לנושא. ודיוק דברי הגרי"ז. קיום "הנוי" ההלכתי שבגינו תקיעת השופר הופכת לתקיעת מצווה יותר. לא יופי שאנו ממציאים שאין לו מקור הלכתי, והוא נוי בעיניים אנושיות פשוטות במבט 'חולין'.