מי שפרע הוא שזכה

"ואתן לעשיו את הר שעיר – ויעקב ובניו ירדו מצרים"

מדוע נזכר שמו של עשיו דווקא בליל הסדר, עם פתיחת סיפור יציאת מצרים?

מבאר מרן הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל:
במדרש מתואר שכאשר עשיו שב מן השדה וראה את יעקב מבשל נזיד עדשים, סיפר לו יעקב כי סבם, אברהם אבינו, נפטר. בתגובה, הכריז עשיו:
"אין דין ואין דיין, אין עולם הבא ואין תחיית המתים."

תמוה: מה פתאום כופר עשיו בעיקרי האמונה? וכי לא ידע שאין אדם חי לעולם?

מבאר הבית הלוי: בני ביתו של אברהם ידעו כי עם פטירתו עתידה להתחיל הגזֵרה האלוקית של "כי גר יהיה זרעך".
כששמע עשיו שאברהם נפטר, חשש שמא גם עליו תחול גזֵרה זו של גלות ושעבוד. כדי לפטור עצמו – כפר. הוא בחר להתכחש לכל עיקרי האמונה, כדי שיוכל לומר: איני מזרעו הרוחני של אברהם, ועל כן אין הגזֵרה חלה עליי.

וזו לשון הרמב"ם (הלכות מלכים): "זרע אברהם" – אינו מי שנולד ממנו בלבד, אלא מי שמחזיק בדרכו ובדתו הישרה.
עשיו, שבחר לנטוש את דרכו של אברהם, אינו נחשב עוד לזרעו.

לאור זאת, מבאר הגרי"ז את עומק דברי ההגדה:
"ואתן לעשיו את הר שעיר – ויעקב ובניו ירדו מצרים."

כאשר תבואנה אומות העולם ויערערו על זכותו של עם ישראל בארץ, יש להשיב:
ארץ ישראל אינה ניתנת כמתנת חינם.
רק מי שפרע את "שטר השיעבוד" – את גזֵרת "גר יהיה זרעך" – הוא הזכאי לה.
עשיו, שסירב לשאת בעול, קיבל את הר שעיר.
ואילו יעקב ובניו, שירדו מצרים, שועבדו ונרמסו – הם בלבד קנו את הזכות בארץ הקודש.

וזהו גם פשר דברי משה למלך אדום:
"כה אמר אחיך ישראל: אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו…"
רש"י מבאר: אחים אנחנו, ועל שנינו הייתה מוטלת הגזֵרה. ואתה סירבת לפרוע את השטר. אני פרעתי – תן לי לעבור.

כך מתברר בליל הסדר, בו אנו חוגגים את גאולתנו:
זכותנו על הארץ אינה תוצאה של ביולוגיה או ירושה – אלא של אמונה, עמידה בניסיון, ושיעבוד שהוביל לגאולה.

והם הם הדברים.