מעגל השפע עבודת האדם

'ואספת דגנך' 

נאמר בתורתנו הקדושה על ידי הקדוש ברוך הוא:
"והיה אם שמוע תשמעו את מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום, לאהבה את ה' אלוהיכם ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ונתתי מטר ארצכם בעיתו, יורה ומלקוש, ואספת דגנך תירושך ויצהרך, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת".

בציווי הבורא "ודברתם בם" וכפי שנפסק להלכה אנו מצווים לקרוא קריאת שמע בבוקר ובערב בשכבך ובקומך, ואף לשנן את הדברים ולהעבירם הלאה לדורות הבאים ולמדם אותם את בניכם לדבר בם וכו'.

והנה, מרוב הרגל שגרת הלשון, נעלמים מעיננו פנינים, שכגודל חשיבותם צווינו לשננם מדי יום. אך טבע האדם להתרגל, ולא להביט ולהתבונן במה שהוא מורגל עוד מקטנותו, כפי שלימדו רבו או אביו מילדותו.

מהמילים "ואספת דגנך" חכמינו זיכרונם לברכה למדנו שעל האדם לעשות השתדלות לפרנסתו. ולמרות שבמקור הדברים, קללת האדם "בזיעת אפך תאכל לחם" — בדיעבד, לחמו של האדם מתברך אך ורק בתנאי שהוא פועל למענו, הן במישור הרוחני שהוא "שמוע תשמעו למצוותי וכו' לאהבה וכו'". יש גם התייחסות לדרך שבה אנו מקשיבים למצוות אלו — באהבה.

מה שמחבר את הדברים לפרשת הקללות, שם נאמר "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמכם בעיתם כו' ואם לא וכו' תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה מרוב כל, ועבדת את אויבך".
מדובר באדם שמקיים את המצוות, אך ללא שמחה או אהבה, אלא כמצוות אנשים מלומדה, היינו מכח האינרציה של ההרגל, או ממניעים שאינם עניינים לעצם הציווי כמו אהבת ה' או השמחה במצוותיו שנאמרו להיטיב לנו.

בסופו של דבר, לאחר קבלת השפע, יש לאסוף את הדגן. ואין אדם רשאי לצפות שדגנו יגיע לביתו ללא מעש, כמו שאמרו חז"ל: "וברכתיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה".
יכול יהא יושב בטל? תלמוד לומר "בכל מעשה ידיך אשר תעשה". לך תאסוף את הדגן.

והסיבה לכך היא שכשאדם טורח לקצור את השפע, זו סגירת המעגל שבו הוא נשפע משפע שהושפע על הבורא, בהנחה ואכן הוא עושה את ההשתדלות לשמוע, לאהוב ולשמוח בדרך ה'.

חז"ל אמרו במסכת אבות "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון".
וההסבר לכך הוא שכאשר אדם מבין שהוא מתייגע, ויגיעתו עשויה להיות לריק כל עוד ברכת ה' לא תעשיר אותו, הוא משלב עם אותה יגיעה תלמוד תורה, היינו דביקותו בללמוד מהו רצון הבורא ומה ה' אלוקיו דורש ממנו. הרי שאותו מעגל נסגר, והוא מבין את ערך פעולותיו, והן מקבלות משנה תוקף ומשמעות וביטוי במציאות עולמו והמשך קיומו עלי אדמות.

ונשאלת השאלה מדוע מטבע הלשון שנבחר במשנה הוא "יפה תלמוד תורה וכו'" ולא נאמר גדול, מאושר, טוב וכיו"ב?
כמו שנאמר באבות במשנה אחרת: "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח", מה שמבטא את הצורך גם בהשתדלות וגם בלימוד התורה ושלא שייך לנתק ביניהם. אך כאן לא נאמר כך, אלא "יפה". מהו יפה?

כידוע, יופי הוא ביטוי לעניין חיצוני — אין יופי שאינו נראה. כך שהמילה "יפה" מביעה סופרלטיב המבטא את יופיו של הדבר.
כך שעוד יותר יש לשאול מה עניינו של יופי זה?

ובס"ד חשבתי לפרש על דרך הרמז: "יפה" הוא י-פ-ה. שמו של הבורא חייב להקיף את האדם בפעולות שהוא מבצע במהלך החיים למען אריכות חייו. דוד המלך אומר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואוון".

האות פ' מסמלת את שמונים שנות האדם עלי אדמות, שהם אורך חייו, ורומזים על מלאכתו "עמל ואוון" בנפשו יביא לחמו.

כשאדם ממסגר את שנות חייו ועמלו על רצון הבורא, ומקיף את שנות חייו ועמלו בשמו של הבורא ועשיית רצונו בתלמוד התורה, אז מתקיים בו אותו יופי. המניע לעבודתו הוא רצונו של הבורא, הנרמז באות י' הראשונה, ובריח התיכון — שנות חייו ועמלו למען המשכיותם.

חז"ל אמרו שבשנות הרעב אסור לאדם להביא ילדים לעולם, ועל האדם להתחשב ברצון הבורא ובמצוקת העולם כשעולם במצוקה כזו.
והיינו שהבאת החיים לעולם קשורה בקשר הדוק עם השפע אותו משפיע הבורא. ואריכות החיים של האדם ושפע הם בקטגוריה המקבילה, ולכן שמונים שנה הוא הרומז על מלאכתו של האדם, שלעמל יולד.

והאות ה' מסמלת את אסיפת הדגן — סגירת המעגל בקבלת השפע מאיתו יתברך, עם קשר סיבתי בין הסיבה למסובב ממנו, והבנה שהשפע שהוא כעת אוסף — בגזירתו, וחריצותו אינה הסיבה, אלא תנאי מחויב בכדי להתחבר שוב לבורא. וביתר עומק יש להאיר את הדברים כך:

אדם הראשון שנתקלל "בזיעת אפך תאכל לחם" בעקבות חטאו מאכילת עץ הדעת, בעצם הורחק מגן עדן, ודביקותו ומדרגתו פחתה, למצב שבו הוא מחויב לגשר על אותו חסר וריחוק על ידי התקרבות עצמאית לבורא ולדבקה בו.

ודווקא על ידי יגיעת שניהם — לא רק לעשות את חובת ההשתדלות לצאת ידי חובה, אלא להתייגע הן בתלמוד התורה המביא לעשיית רצון הבורא והן בדרך ארץ מלאכה כדרך כל הארץ. ובאמצעות אותה יגיעה, הרי שאותו ריחוק ופער שנוצר מצטמצם.

בלימוד התורה וביגיעת המלאכה שנעשית במסגרת ולאור התורה ובדרכה, כך האדם מגיע לשלימות, ועוונו, היינו אותו ריחוק שנוצר בעקבות אותו חטא שגרם לקללה — משתכח. הוא אינו נמחק, כי מחר האדם שוב יצטרך לצאת לפועלו עדי ערב, אך לאותו יום הוא משתכח, וכך בצורה מעגלית השפע שוב מושפע עליו.

אך מדוע בכל זאת הדברים מחוברים לעניין היופי "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ"?
ונראה לבאר לאור דברי הגמרא במסכת פסחים דף מט: שם אומר רב ומדריך את תלמידו רב כהנא:

"פשוט נבילתא בשוק ואל תאמר גברא רבה אנא, כהנא אנא".
אם מציעים לך עבודת פינוי נבילה ברשות הרבים, ואתה זקוק לפרנסה — עליך לבצע אותה ואין לך לחשוש על כבודך או כבוד התורה שבך.
"ואל תאמר גברא רבה אנא", ואפי' שאתה כהן ועובד בבית המקדש ומחובר לבורא בחיבור הגבוה ביותר, ואף עוסק בתורה — עדיין חובת המלאכה, ואף הפשוטה ביותר, מוטלת עליך בעצמך.

ואל לך לחשוש לנראות או לאמירת הבריות, שמבטם על אופי המלאכה הינו כדבר עיקרי לכשעצמו ולכן אופי וטיב המלאכה הוא המגדיר מי הפועל את המלאכה ותמונתם עליו.

מכיוון שפעולתך היא רצון הבורא, ו"ואספת דגנך" כתיב — הרי שאתה עוסק במלאכת שמים. ולהיפך, יש לך להוות להם דוגמה בהבנת עומק הפעולה, שלמרות חיצוניותה וזלזול הבריות בה מחמת סרחון הנבילה, יגיעה בה היא משכחת עוון ומשלימה את רצון הבורא להמשך קיום העולם בדרך זו.

חז"ל אמרו "חייב אדם ללמד את בנו אומנות, וכל שלא מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות".
שללא כלים להתקיים בעולם, מדוע החובה הזו דווקא על האב? יש לומר שמי שהביא את האדם לעולם, מחויב גם ללמדו איך להמשיך קיומו עצמאית ולל

מדו ללמד את בנו שלו את הדרך שבה הרמוניית הדברים מביאה לתיקון עולם.

לעומת זאת, אדם שיושב בטל, הבריות מרננות עליו וחושדות אותו בפעולות שאינן כשרות, ודמותו מתמעטת בעיניהם.
הבריות הן "העולם" — זו הסיבה שהביטוי למלאכה שחז"ל בחרו הוא דווקא "דרך ארץ", ולא אמרו "מלאכה". דרך ארץ הוא ביטוי בעל משמעויות שונות: "דרך ארץ קדמה לתורה" היינו התנהגות בנימוסי הארץ כמנהג הבריות; "דרך ארץ" תשמיש המיטה; "וירא את עניינו ואת לחצנו ואת סבלנו" זו פרישות דרך ארץ.

ומדוע דווקא בחרו חז"ל ביטוי זה?
הביטוי "דרך ארץ" מייצג מנהג שהינו דרך כל הארץ, וסוד המשך קיומו.

האדם הראשון שנברא הוא כנגד עולם ומלואו, ועל כל בני האדם בני התמותה, חלק ממנה עליהם להזיע למען אכול לחמם.

ובכדי לרמוז שאין יוצא מן הכלל, כי הוא יופיו של האדם, תפארתו, ההיפך מכך נראותו אינה מתקבלת בעיני הבריות והוא פורש מדרך כל הארץ — לכן ביטאו זאת חז"ל בלשון זו.
המילה "ארץ" היא רמז לארציות ולקומה נמוכה של העולם, וכשזה "דרך ארץ" הרי שזה ממוסגר בשמו וברצון הבורא — היא היא יופי הבריאה בשלימותה שוב.

אחרת היא חסרה, ושלימות האדם וכן שלימות הבריאה והמשך קיומה הן בפן הרוחני והן בגשמי — לוקות בחסר.

חז"ל אמרו: "גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים".
אחר שאדם מגיע למצב שהוא "נהנה מיגיעו", מדובר ביגיעה שמניבה פירות, ולא בכדי — "למען לא ניגע לריק".

זאת אומרת שמדובר ביגיעה שמניבה פירות. אסיפת הדגן מתקיימת אך ורק אם שמוע תשמעו אל מצוותי. אם כן בהכרח שאדם זה רואה פרי בעמלו.

אך מה שלא ברור הוא מדוע ההנאה נאמרה על היגיעה? יותר נכון היה לומר: גדול הקוצר את פירותיו ומתפרנס ממלאכתו. ומדוע יוחסה המילה הנאה ליגיעה?

אדם שהשכיל להבין שיגיעתו היא שלימות לזיעת אפו, וכן לאותו יגיעת שניהם שמשכחת עוון, הרי שהוא גדול יותר מאדם שירא שמים אך לא מביא לידי ביטוי את אותה יגיעה שמביאה אותו לשלימות הרצויה.

גדולי התנאים והאמוראים, גדולי הדורות, אנשי התורה ואנשי השם — השכילו ועשו מלאכתם עראי ותורתם קבע, ולכן תורתם נתקיימה בידם.

כך שיש להתעמק בשביל להבין ולבאר את דבריהם, ובוודאי שהם לא מדברים על הרבים, אלא על בנו שלו — שהיה דוגמה ליחידים שראויים לכך.

בוצין בוצין מקטפיה ידיע. שמתחילת ברייתו נועדו להיות מעשרה בטלנים שהינם קודש להם ולתורתם, והם נתקדשו קודש קודשים כשבט לוי, שהם חלקו ונחלתו של הבורא ללא מחיצת אותו חטא של אדם הראשון, אך זו אינה "דרך ארץ" — ההנחיה היא לכלל הארץ.

רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו נאמר על דרכם: "אפשר אדם אוסף דגנו, תורה מה תהא עליה?"
אך הכריע אביי: הרבה עשו כן ולא עלתה בידם. והיינו שדרך הרבים היא כמבואר מעלה — הרמוניה של הערכים ומיזוגם, תלמוד תורה עם דרך ארץ.

הסתירה בדברי רבי ישמעאל שמייצג את האנטי-תזה הזו מופיעה גם בגמרא במסכת ברכות, דף לה: בתשובתו לבן דמא אחיינו, לשאלה מה ללמוד בספרים חיצוניים: "אך ורק בין היום ללילה", דהיינו מניעת מוחלטת של השכלה גם למען דרך ארץ.
אך אחיינו שביקש ממנו דרך אישית — מאחר ודודו הכיר ביכולותיו ובאפשרויות הדביקות שלו לתורה בטהרתה — הורה להימנע מכך.

דבריו ודרכו: "הרבה עשו כן ועלתה בידם" — דרך הרבים היא, כאמור, השילוב של תלמוד תורה עם דרך ארץ, מיזוג ערכים זה עם זה.

אך הפחות מוכר הוא דברי רבי שמעון בר יוחאי עצמו, שהובאו במדרש תנחומא, פרשת בשלח פרק כ':
רבי יהושע אומר: "שונה אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית, ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאילו קיים את כל התורה כולה, וקיים והגה בה ביום ובלילה".

מכאן רבי שמעון בן יהושע אומר: לא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן — שללא היה להם צורך לא לימדו מלאכה ולא סחור. כיצד? היה יושב ודורש ולא ידע מהיכן הוא אוכל ושותה, ומהיכן ללבוש ולכסות.
הרי לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם — אוכלי תרומה.

לכן אנו מבינים, שכמו שרבי שמעון בר יוחאי וחבריו לא התפללו מגודל דביקותם בתורה בבורא, כך ההתייחסות היא רק אליו ודומיו.
הרי לא מדובר בהנחיה כללית, כפי שמבואר גם במלאכה המחויבת, גם לדברי רבי שמעון בר יוחאי בעצמו.