מצה – "לחם האמונה" הבנת דין מניעת אכילה בערב פסח

 שנינו במשנה בפסחים דף צט: את האיסור לאכול בערב הפסח מסמוך למנחה.
 וברשב"ם מבואר שהטעם הוא כדי שיבוא האדם תאב לאכילת המצה, או מחשש אכילה גסה (עיין רשב"ם שם במשנה ובגמ').

הגמרא עומדת על כך שלכאורה ישנו איסור לאכול בכל ערבי שבתות וימים טובים, כדי שיבוא האדם תאב לסעודה, ומיישבת שמשנתנו לשיטת ר' יוסי, הסובר שאין איסור לאכול בערבי שבתות וימים טובים, אך מפאת חיוב מצה מודה.

(והגם שיש מצוות אכילה גם בשבת ויום טוב, חלוקה מצוות אכילת שבת ויום טוב, שיסודה מדין עונג ולכן המצטער באכילתו פטור, ממילא גם אם יבוא לכדי אכילה גסה על ידי אכילתו מערב שבת לא ביטל מצווה, שהרי אינו מתענג כעת באכילתו, לבין מצוות אכילת מצה שמצוות "אכילה" היא. עיין בר"ן ור' דוד במקום).

הגמרא מציעה אפשרות שנייה ליישב את המשנה אף לשיטת ר' יהודה, שחמור יותר ערב פסח, שנאסר כבר מסמוך למנחה. לאחר מכן, הגמרא חוזרת בה לכאורה מכוח ברייתא, שממנה נראה שר' יהודה אוסר בכל ערבי שבתות מסמוך למנחה.

על האפשרות שר' יוסי מודה בערב פסח מקשה הגמרא: הרי שנינו מימרא דר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא, שהלכה כר' יהודה בערב הפסח וכר' יוסי בשאר שבתות וימים טובים, ומזה נראה שנחלק ר' יוסי אף בערב פסח.

הגמרא מיישבת שצריך לומר שמימרא זו נסובה על מחלוקת ב"הפסקה". כלומר, שאפילו אם התחילו בהיתר, לר' יהודה, וקידש עליהם היום, חולקים ר' יהודה ור' יוסי במחלוקת נוספת: האם חייב להפסיק את אכילתו מצד כבוד שבת ודין קידוש במקום סעודה, שמחייב לא רק להעמיד סעודה בשביל הקידוש, אלא גם להקדים קידוש לפני אכילות של שבת, כדי להגדיר אכילות שבת שבאות מצד קדושת היום.

(כך מבאר הר"ן את הסיבה לכך שנאסרת אף טעימה כלשהי לפני קידוש, שלא כשאר איסורי אכילה לפני קיום מצוות).

בזה נאמר שהלכה כר' יהודה בפסח, שחייב להפסיק את אכילתו שהתחיל בה מבעוד יום ולברך ברכת המזון לסלק אכילתו (ועיין בזה צדדים בראשונים בגדר הפסקה – האם על ידי ברכת המזון או סילוק שולחן) ולהתחיל סעודה חדשה של יום טוב, ובשאר ימים טובים ושבתות – כר' יוסי, שאין מחויב להפסיק אלא גומר אכילתו.

להלכה, פוסק השולחן ערוך וכך דעת רוב הראשונים, שהן בפסח והן בשאר שבתות וימים טובים, אם אכל וקידש עליו היום, פורס מפה ומקדש (כדעת ר' יוחנן בשם שמואל).

אך הרשב"ם לא פסק כך, וכן בהשגות הראב"ד על הרי"ף (ונראה שאולי כך למד ברי"ף), שנוקטים שדווקא בשבת ויום טוב פורס מפה ומקדש, אך בערב פסח חמור דינו שמצריך הפסקה גמורה.

הראב"ד מבאר בהשגותיו שם, שכמו שחמור דין האכילה מבערב, כך גם חמור דין ההפסקה.

ועיין בזה בדברות משה, מה שביאר בעניין.

איך שלא יהיה, צריך ביאור במה שהחזיקה הגמרא את דין ההפסקה כחמור יותר בפסח, שהרי העמידה את מימרת ר' יוסי בר חנינא ור' יוחנן דאיירי ב"הפסקה", ופוסקים בפסח כר' יהודה ובשאר ערב שבתות כר' יוסי.

(ולבוא ולדון שמצד חיוב ארבע כוסות, שסדרן הוא: כוס של קידוש, כוס של הגדה, ברכת המזון וכוס של הלל. ואם לא יפסיק כר' יהודה אלא ימשיך אכילתו, ישתנה סדר ארבע כוסות – כמבואר בתוספות שם. אך עדיין לא מספיק מדוע נדרשת הפסקה גמורה, ולא די בפריסת מפה וקידוש).

ולכאורה, יסוד העניין נעוץ בגדר חיוב אכילת המצה, שגדרו דורש "הפסקה".

אולי בביאור העניין, ונידרש פה גם למעט דברי אגדה, נביא מנהג שיסודו בגמרא (פסחים קטו:), של סילוק שולחן לאחר קידוש ולפני אמירת ההגדה, כדי לעורר את התינוקות שישאלו על עקירת השולחן לפני האכילה – בשונה מכל השנה, שלאחר קידוש ניגשים לאכול.

המשנה ברורה מביא את דברי המגן אברהם בשם המהרי"ל (סימן תעג), שבתשובה לבן על עקירת השולחן, אומרים לו שאנו מחויבים לספר ביציאת מצרים לפני אכילת המצה.

(יש שלא נהגו בכך היום, שאוכלים על שולחנות גדולים).

ולכאורה, יסוד העניין אינו מצד דין כללי של איסור אכילה לפני מצוות, בפרט שכאן אכילת מצה גופה מצווה היא, אלא עניין אחר:

מטרת הסיפור היא גם להעמיד את אופן אכילת המצה, וכמו שנדרש "לחם עוני" – שצריך לענות על המצה דברים הרבה, ובהכרח לפני אכילתה, שעונים עליה ומחילים עליה דברים כדי להעמיד את צורת המצה לצורך קיום המצווה בה.

בתוספת ביאור לעניין שאנו באים להעמיד את המצה כלחם האידיאלי, מבואר ברמח"ל (דרך ה', חלק ד', פרק ח'), שזהו הלחם שהיינו צריכים לאכול כל השנה, אלא שאין הדבר שייך, משום שתהליך החימוץ מטעים ומקל על העיכול.

בליל הסדר, אנו באים להעמיד את צורת האכילה הנכונה בתחילת השנה – בעת יציאתנו והפיכתנו לעם ה', שנותן תכלית וכיוון לכל העולם, ואף אכילתו שונה.

כל שינויי הלילה הזה, שעליהם אנו שואלים "מה נשתנה", הם באופני האכילה, כדי לומר שבכל שטחי החיים סדר חדש ושונה יש לנו, לעם ה'.

באותה מידה שראש לכל הקידושים הוא קידוש ליל הסדר, בלילה של בחירתנו לעם ה' – "ורוממנו מכל עם", כך אכילת המצה היא ראש לכל האכילות.

אולי זה יסביר מדוע נדרשת הפסקה גמורה של אכילת החול, שהרי יש כאן התחלה של סדר מיוחד, הנצרך באכילת המצה.

זהו עניינה – להעמיד אופן אחר של אכילה, ובהכרח צריכה היא להיות מובדלת מאכילה של חול, ולכן חמור דין ההפסקה שלה.