נשים בבניין בית המקדש ובמצוות תשביתו – וְשִׁנַּנְתֶּם

📖 וְשִׁנַּנְתֶּם – בית מדרש דיגיטלי לאנשי מעשה 📖
פרשת ויקהל – נשים בבנין בית המקדש ובמצוות תשביתו

פרשת ויקהל – מלאכת המשכן (שמות לה, א)
בפרשות הקודמות למדנו על מלאכת עשיית המשכן כפי שציווה ה' למשה. למחרת יום הכיפורים כאשר ירד משה מהר סיני ובידו הלוחות השניים, הוא כינס את העם להורותו את סדר עשיית המשכן וכל כליו כפי שנצטווה.
קדושת השבת (לה, ב-ג)
משה פותח בחובת שמירת השבת, להורות לישראל, כפי שגם הוא נצטווה בפרשת כי-תשא, כי עשיית המשכן אינה דוחה את קדושת השבת ואת איסור המלאכה ביום השביעי.
קריאה למתנדבים (לה, ד-כ)
משה פונה לבני ישראל בקריאה לתרום זהב, כסף, נחושת וכל יתר החומרים הדרושים לעשיית המשכן וכליו. הוא גם פונה לבעלי המלאכה המומחים להתנדב וליטול חלק פעיל בעבודה.
בני ישראל נענים לקריאה (לה, כא-כט)
התורה מתארת את התלהבותם של בני ישראל. גברים , נשים, כולם מתנדבים ומנדבים את כל אשר בביתם למלאכת הקודש.
והנה פסק הרמב"ם פרק א' מהלכות בית הבחירה הלכה יב: "אין בונין את המקדש בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין לא בלילה. ועוסקין בבנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר. ואין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין. ואין בנין ב"ה דוחה יום טוב:
המקור לכך שנשים גם חייבות בבניין המקדש כתב מרן בכסף משנה וזה לשונו: והכל חייבין לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר – דכתיב ויבאו האנשים על הנשים וכתיב ויעשו כל חכמי לב וכתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. המקור הוא הפסוק בפרשתנו.
והשאלה המפורסמת היא שהרמב"ם שכתב לפני כן שאין בנין בית המקדש בלילה, שמקורו בעזרא כפי שכתב מוהרר״י קורקוס ז״ל שבועות דף טו. ובברכות דף ג: אמרו ואעפ״י שאין ראיה לדבר פי׳ דעד צאת הכוכבים יום הוא. זכר לדבר ואנחנו עושים במלאכה וגו׳ מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום למלאכה דמשמע דיום למלאכה היינו מעלות השחר עד צאת הכוכבים,אם כן מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממצוות אלו, ואיך כתב שגם הם חייבות.
והגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר חיים ומלך תירץ.
והקשה רב רחומאי עמיתנו בתורה הרב כמה"ר חיים יהודה אברהם דמתקרי בכור נר"ו (בעל ס' אחי וראש) דאיך כתב הרמב"ם תוך כדי דיבור ב' דינים דקשה לזווגן דמאחר דהלכה רווחת דכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ומ"ע זו דועשו לי מקדש הוא דוקא ביום ולא בלילה למה כתב אחריו דנשים חייבות.
ואני השבתי לו דסיוע בגופם ובממונם לעשות הזמנה לבנין מותר בלילה דקרא קפיד וביום הקים את המשכן והיינו הקמתו דהוא בנין בנוי ובמשכן טוו הנשים אך בבנין גופיה אפילו הזכרים לאו כל יד האדם שוה בו כי אם הבנאים מי שהיה חרש חכם וברור.וכפי מאמרם ז"ל
המשכן לכפרה על העגל א"כ הנשים שלא חטאו בעגל ולכך נתן להן ראשי חדשים מהיכן נתחייבו לסעד בעצמן ובממונן וי"ל לזה דהא מיהא אית להו קרבן יולדת וזבה וכיוצא והוא בית דהכל צריכין אליו ופשוט. עכ"ל.
זאת אומרת גם המקור לחיוב הנשים הוא טכני לחלוטין בכדי שיוכלו להקריב קרבן ומכיוון שיש להם נגיעה לכך הם מחויבות לסייע בכדי שהתוצאה הרצויה תאפשר להם להקריב את הקרבנות הללו, אך פעולת הבניה אינה עליהם.
ונראה לחדד את הדברים לפי חקירת הגאון מרוג'צ'וב זצ"ל הגאון הרוגצ'ובר בספרו צפנת פענח על הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א) מה יסוד מצות בנין בית המקדש, הפעולה או התוצאה, האם המצוה היא לבנות את בית המקדש, כלומר עיקר המצוה הוא עצם מעשה הבניה. או שהמצוה היא לדאוג שבית המקדש יהיה בנוי, ואין כל מצוה מיוחדת בעצם מעשה הבניה.
ולאחר שהאריך בזה הצפנת פענח, מסקנתו [על פי דיוקים בלשון הרמב"ם] שעיקר המצוה הוא לדאוג שבית המקדש יעמוד ואין מצוה מיוחדת בעצם הבניה. וביאר שם שזה היה ההבדל בין המשכן לבית המקדש, כי במשכן כן היתה מצוה בעצם הבניה, ולכן דחתה חנוכת המשכן את השבת. מה שאין כן בבית המקדש שהמצוה היא רק שיעמוד, אין בניינו דוחה שבת.
ונראה להוסיף לפי המבואר בכמה מהראשונים מדוע נשים פטורות במ"ע שהז"ג, נאמר במסכת יומא במשנה "ביתו זו אשתו" וכן רבי יוסי לעולם לא קרה לאשתו אשתו אלא ביתו, והוא בכדי לכבד את האשה שהיא עיקרו של הבית, ועליה אחריות גידול הילדים והבית.
ולפי זה במצווה שיש בהן מצוות עשייה והגבלות יום ולילה וכו', התורה פטרתן כי זמנים מחייבים לא יכולים לחול על העוסק במצווה כאשה שביסודה מוגדרת עוסקת במצוות הבית. לעומת זאת, במצוות שאין הזמן גרמא או או כמו אצלנו התוצאה היא המטרה ולפיכך המעשה הוא אך אמצעי והיכי תימצי לתוצאה, הרי שבוודאי ניתן לעשות זאת בכל זמן, וזה לא על חשבון המצווה בה היא עוסקת. מאותה סיבה בדיוק היא חייבת במצווה שאין הזמן גרמא.
עוד אפשר לתרץ שהסיבה שהבנין ביום הוא כי עבודת לילה אינה מקצועית ויכולה לגרום לטעויות רבות הן בגלל שדרך בני אדם לנום בלילה והן בגלל חשכת הלילה, ומכיוון שזה לא בגלל הזמן בעצמו אלא בגלל ענין טכני הרי שאין "הזמן" גורם לחיוב או פטור אלא אור יום וחושך הלילה, ובכה"ג לא מוגדרת המצווה הזמן גרמא.
והנה בגליוני הש"ס לר' יוסף ענגיל ב"ב ד' כתב בהא דיעץ בבא בן בוטא שריד התנאים האחרון לאחר הריגת כל התנאים על ידי הורדוס, לבנות את בית המקדש, והרי הורדוס היה עבד, ועבד חייב במצוות כאשה, וזהו מקור הרמב"ם לדין חיוב אשה בבניין הבית למרות הפטור הכללי של מ"ע שהז"ג.
ויש לעיין שהרי בבא בן בוטא היה אנוס על פי הדיבור כפי שמבואר לפני כן בגמרא שלא רצה לקללו, ואם כן מי אמר שעצתו הינה חיוב הרי מדובר בתיקון "הוא כיבה אורו של עולם ילך ויבנה אורו של עולם" כפי שאומרת שם הגמרא.
ונראה לבאר שאם באמת הייתה מצווה בפעולה עצמה הרי שבניית בית המקדש על ידי הורדוס הייתה מעכבת שהרי אינו בר חיובא ויש כלל "וקשרתם" וכתבתם" כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה ואינו בר חיובא כלל ואיך יוציא את הרבים ידי חובתן?
אלא בוודאי יש להוכיח מכאן שלמרות שעצתו הייתה אך עצה לא ידע שאכן יעשה זאת, ומכיוון שבסופו של דבר בנה את בית המקדש מפואר ואף שיבחו בניינו חכמים ועשו בו שימוש מוכח שהתוצאה של הבנין היא מהות המצוות ולא מעכבת בנית עבד, כמו כן יש לומר שבבנייה עצמה עסקו יהודים גברים זכרים מחויבים וזה שהוא אישר ומימן את בנייתו בוודאי לא מעכב ולכן אין להוכיח את היסוד של הרוג'צובע'ר מכאן, מלך לא בונה בפועל הוא נותן פקודות ובגלל שהוא רצה לכפר ולתקן את אורו של עולם בוודאי עשה זאת לפי כללי ההלכה שהבנאים היו גברים כך שאין הכרח למקור חיוב נשים מגמרא זו. וצ"ע.
תשביתו – מצווה שהיא תוצאה שלא יהיה חמץ
ובאותו נושא של מצוות בהם שעיקרן התוצאה ולא מעשה המצווה, הקשנו השבוע על המנחת חינוך מצווה ט' היאך כתב שאין חיוב עשרה זהובים בחוטף לחבירו מצוות תשביתו שאור מבתיכם כי התוצאה שלא יהיה חמץ היא העיקר.
הרי בחו"מ סימן שפב' ס"א פסק השו"ע לגבי הורג שור שעומד להיהרג חייב לבעליו עשרה זהובים הגר"א מסביר שגזל את המצווה של "לא תשים דמים בביתך" והרי בוודאי המצווה שם היא התוצאה ולא המעשה, שהרי בוודאי אין חיוב לבנות בית בכדי לקיים את מצוות מעשה או לגרום לשור לנגוח ופשוט.
והנראה לבאר בזה, שבוודאי שגם במצווה שהתוצאה היא החיוב ולא פעולת המצווה בוודאי חייב כי הרי הפעולה שבעקבותיה החמץ היה מגיע לתוצאה הרצויה נגזלה ממנו בעקבות חטיפת חבירו, ולכן בשור המועד, הוא משלם כי החיוב הוא מעשי "להרוג" עדי לא לעבור על הלאו, וכידוע על לאוין אין שכר כל עוד לא הגיע האפשרות לעבור עליו, ולפני כן השור לא היה בן מוות, וכעת צריך למות על ידי הבעלים, והתוצאה הרצויה הייתה מוטלת עליו, לעומת זאת במצוות 'תשביתו' הרי לפני השבתת והשמדת החמץ יש מצוות 'ביטול חמץ' וביטול הרי הופכו להפקר, החיוב של תשביתו הוא על כלל ישראל, רק שלרוב אותו הפקר הוא חמץ בתוך ביתו וכל אדם רוצה לקיים מצוות תשביתו אז משביתו אבל לא שייך לומר שהוא עצמו מחויב על חמץ זה שהרי ברגע שביטלו הוא הפקר וכל אחד יכול לזכות בו, אז חיוב אין כאן ולכן לא שייך לחייב עשרה זהובים כי החמץ כלל לא שלו, לעומת שור שבדיוק להיפך בגלל היותו שלו בשעת נגיחה מוטל על הבעלים חיוב להובילו לב"ד והשור יסקל ובכדי שלכפר לעצמו את "גם בעליו יומת" שדרשו חז"ל שהוא ממון ולא מוות לבעלים, הרי שמוטלת עליו במיוחד כפרתו ולכן הגוזלו מחויב עשרה זהובים, ולמרות שמצוות מעקה אין חיוב בפעולה, כאן יש חיוב בתוצאה הרצויה על ידי הבעלים עצמו אך לא בגלל הפעולה עצמה אלא שהוא יוביל למצווה שהיא התוצאה הרצויה וגם על זה יש חיוב עשרה זהובים.

קובץ קושיות לבני ישיבות לע"נ מרן הרב שך זצ"ל – בין הזמנים פסח "ודברת בם" חלק ו קושיה ז' קושיה על המנחת חינוך. מצ"ב הקובץ לזיכוי הרבים ולהגדיל תורה ולהאדירה.
https://hebrewbooks.org/67358
חקירות והתבוננויות חסידיות בחידושים של הגאון הרוגוצ'ובי 
https://tinyurl.com/4a592mek
הצטרפות לבית מדרש דיגיטלי וְשִׁנַּנְתֶּם
 https://chat.whatsapp.com/C64FjIvfc130hkv4Gv7N2F