מאמרים הלכתיים
שופרות מהדרין יודאיקה Shofarot Mehadrin judaica
י״ב בתמוז ה׳תשפ״ה – 7 ביולי 2025
עם כלביא
תלמוד תורה כנגד כולם
כתב הנשר הגדול רבנו הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה א' וז"ל: נשים ועבדים פטורים מתלמוד תורה אבל קטן אביו חייב ללמדו שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.
הנה בכל התורה כולה, הדין של נשים ועבדים ( שהם בקטגוריה אחת כי חיוב עבד נלמד מאשה וחייב כמותה ) חמור יותר מקטן שהרי קטן אינו בן דעת, אך אשה ועבד בני דעת הם, אלא שמלכתחילה חיובם הוא אך במצוות שאין הזמן גרמן, כאן מגיש הרמב"ם את חריגות הקטן אל מול אשה שאביו חייב ללמדו, כך שהוא חייב ללמוד מקטנותו ולהתחנן בלימוד התורה, זאת אומרת לא שייך לחייב קטן כי אין בו דעת, אך שייך לחייב את אביו ללמדו ולגדלו לתורה "להיות בן דעת".
וכבר מפורסמת מחלוקת רש"י והתוספות במסכת ברכות האם החיוב של דין חינוך חל על הקטן דהיינו הוא חייב בעצמו במצוות דרבנן או שהחיוב אינו אלא על אביו, והוא אינו אלא מסייע לו ומכשיר את האפשרות שאביו יקיים את המצווה של החינוך. ואכמ"ל.
ממשיך הרמב"ם וכותב בהלכה ב': כשם שאדם חייב ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך וכו' ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצווה על כל חכם וחכם בישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו, שנאמר: "ושננתם לבניך" מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידך, שהרי התלמידים קרויין בנים שנאמר: "ויצאו בני הנביאים" ( והכוונה שם מבואר שמדובר על המתלמדים בנבואה, וכמבואר ברמב"ם בהלכות מלכים היאך היו בני הנביאים מלמדים להשראת השכינה ודביקות בהשם עד קבלת הנבואה המיוחלת ) אם כן למה נצטווה על בנו ובן בנו ( הרי הוא חייב גם ללמד כל אחד מישראל כמו תלמידיו ) להקדים בנו לבן בנו, ובן חברו לבן חברו" ע"כ.
ובהלכה ג' ממשיך הרמב"ם לפרט: וחייב לשכור מלמד לבנו וללמדו, ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחינם, מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשות", וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד מביא לידי מעשה, מפני התלמוד מביא לידי המעשה, ואין המעשה מביא לידי תלמוד. עכ"ל.
והנה יש להקשות כמה וכמה קושיות על דבריו.
1. האם אדם חייב לשכור לבן חבירו אדם שילמדו תורה, הנה לכאורה יש להקשות הרי אדם על חיוב מצוות צריך להוציא ממון, וכפי שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר משליש ( ב"ק ט: ) זאת אומרת שעד סכום זה היא חובתו, ואם כן מדוע שלא יתחייב בשכר לשכור לבן חבירו מלמד בכדי לא לבטל את המצווה "ושננתם לבניך" תלמידך?
2. לכאורה דברי הרמב"ם סותרים, כי בתחילת דבריו הוא כותב: שאין חיוב עליו לשכור לו מלמד, ובהמשך הוא כותב שיש חיוב להעמיד מלמד דרדקי בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, אם כן מוכח שיש חיוב על אנשי העיר הזרים לדאוג בשכר לחינוך צעירי הצאן לתורה?
3. עוד יש להקשות על לשון הפסוקים בקריאת שמע אותה אנו קוראים מדי בוקר, בפרשה ראשונה של 'שמע ישראל' אנו מדברים בלשון יחיד, למרות שהיא נאמרת לרבים והיא גם צורך הרבים, "ושננתם לבניך ודברת בם" לעומת זאת בפרשה שניה של קריאת מטבע הלשון הוא רבים, ויש לשאול האם יש לכך משמעות, ואם כן מהי?
4. יש לשאול במצוות תלמוד תורה שהיא כנגד כל תרי"ג מצוות, כמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים לא שמתי, וביאר ר' חיים מוולאזי'ן שהעולם נברא תלוי ועומד בברית סיני שכרת הקב"ה ישראל עבור תורה שבע"פ (כמבואר בגיטין ס : ) כך שכשנאמר "והגית בו יומם ולילה" יש לנו הגות ועסוק בתורה גם ביום וגם בלילה ובכל רגע נתוך אך הוא אינו חובת המצוות בעצמה.
הגיון הלב בקושיה זו הוא מכלל המצוות עשה שנאמר בתלמוד תורה ובזמן בטלה, ואם כן מהוא הגדר במצוות תלמוד תורה?
5. נאמר בפרשת שופטים "והייתה עמו וקרא בה כל ימי חייו" הנה המלך יש לו מצוות מיוחדות כמו לכתוב ספר תורה, ולאחר מכן להניחה על זרועו ולא ימוש ממנה בתמידות, ולהגות בתורה "כל ימי חייו" וכדרשת חכמים שחלקו על על ראב"ע בענין יציאת מצרים, ואם לא שדרשה בן זומא היה לנו הלכה כמותם ש"ימי חייך" – הימים, "כל ימי חייך", ויש להבין מהו גדר חיוב זה, הרי כל אדם מחויב הגות בתורה יומם ולילה, ואיזה מצווה נוספה במצוות "והייתה עמו וקרא בה כל ימי חייו" הרי הוא מחויב ועומד על כך.
הקדמה:
עיר דווינסק לפני כ 100 שנה, ביקר בעל ה'כלי חמדה' תלמידו החריף של האנבי נזר, ואמר, זכתה דווינסק במקביל לשני מאור הדור ששימשו ברבנותה" ואכן מרן ר' מאיר שמחה הכהן זצ"ל היה הרב לכל מקהלות אשכנז ( ליטאים-מתנגדים-תלמידי הגר"א ) שימש בכהונה זו קרוב ל 40 שנה, וחיבר ספרי הגות עמוקים מאוד בכל חלקי התורה, המפורסמים שבהם "אור שמח" "משך חכמה" אישיותו הטביעה חותם נצח על העיר תושביה ועל העולם כולו שזרח מאותה עיירה, מקבילו הרב יוסף רוז'ין זצ"ל בעל הצפנח פעח, היה חד בדרא בידיעת התורה, התמדתה, ואהבתה, אישיותם הייתה שונה אך הם נהגו בשלום ושלווה את צאן מרעיתם בנחת.
קשה לתמצת אנשים כה גדולים ולקפלם בכמה שורות, ובהזדמנות נפרט על כל אחד יותר כי ענקי רוח אלו הם מודל להשראה לחשקת ואהבת התורה, ודביקות במצוות השי"ת.
והנה בספר צפנת פענח כתב במסכת ראש השנה דף יז: מכיוון שדבריו ממש בקצירת האומר נאמרו והערותיו צפונות שיש לפענחם, נביא את הדברים ונקדים את דברי הגמרא במסכת ראש השנה המדברת על סוגי אנשים שתשובה לא מועלת בהם ואין להם חלק לעוה"ב, הם מנותקים מנפשם, רוחם, נשמתם, ומעצמם. והגמרא מוסיפה שם "קרקפתא דלא מנח תפילין" ונחלקו הראשונים האם מדובר כאן על אדם שלעולם לא מניח, או מכיוון שכל יום הוא מצווה בפני עצמה, כך שכשדיבור על ביטולה דיברו גם על ביטול של יום אחד, וכתב על כך מרן הרוגוצ'ובער זצ"ל בגיליון הש"ס שלו על דברי התוספות דיבור המתחיל קרקפתא דלא מנח תפילין, אם עוסק בתורה כמניח תפילין דמי, דאמר במכילתא העוסק בתורה כמניח תפילין" ע"כ התוספות.
ועלי גיליון כותב רבינו וז"ל: ר"ל דעי"ז הוא כמו הס"ד כיוון שאינו יכול לכוון, וכן אמר בירושלמי ברכות ושבת דלכך פטור מתפילה מחמת כוונה שאינו יכול לכוון ועמ"ש בגמרא ברכות דף טז ע"א ע"ש בזה. עכ"ל.
וכעת נבאר את דבריו, הנה דין הירושלמי והמכילתא תמוה מאוד, שהרי נאמר במסכת מועד קטן ( דף ט: )
מאי כל חפציך לא ישוו בה, שכל החפצים לא ישוו למילה אחת של תורה, אך במצווה שהיא יכולה להדחות כגון מצווה עוברת או אינה יכולה להעשות על ידי אחרים במקרה כזה הרי מהות התורה להורות הדרך אשר נהלך בה ואת המעשה אשר נעשה, ואם הירושלמי סובר שאדם שלומד תורה הוא כעוסק במצווה כה חשובה, שהוא נפטר מלהניח תפילין, הרי אם כן יהיה פטור בכל המצוות המעשיות, כי הרי פטרנוהו גם כשיכול לקיים שניהם, והיא מצווה עוברת שהרי אין זמנה בלילה ובשבת?
ועל כך מבאר רבינו בעומק עצום שאין פטור זה נובע מדין "עסק המצווה" אלא מהיות "עסק" כפי שאנו מברכים במצוות תלמוד תורה ( לעסוק בדברי תורה היותם עסקנו ולב משכיל הגות ליבו בתורה תמיד ) ואחד מתנאי החיוב בתפילין-לשון תפילה, וכך אנו מכנים תפילה אחת של ראש, ותפילה אחת של יד, הוא היות דעת האדם מיושבת עליו, וזו הסיבה שצריכות גוף נקי, כי היות האדם משוקץ בצרכיו, הרי שליבו אינו עמו עד שנפנה, ויודע שצרכיו עומדים עליו, כך שאין יישוב דעתו מלא לגמרי, ולכן לא יתפלל כשהוא במצב של היסח הדעת כמבואר בירושלמי המצוין וכן בבלי, ומכיוון שזה פטור שלא קיימת סיבת החיוב בכה"ג ולא חל עליו כלל חיוב מצוות תלמוד תורה הוא הופך להיות אשה ועבד הפטורין לגמרי.
וראייתו היא מהירושלמי ברכות ( פ"א הלכה ב ) ובירושלמי שבת פ"א הלכה ב' ) וז"ל הירושלמי בשני המקומות: "תמן תנינן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה אמר רבי יוסי ק"ש אינה צריכה כוונה, ותפילה צריכה כוונה" קריאת שמע היא אמירה של קבלת עול מלכות שמים, אך תפילה מהותה היא בקשת רחמים, והיא לא שייכת טכנית ללא כוונה, איזוהי עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה, זה אינה אלא גמרא במסכת תענית אלא חזות הכל, ללא לב – אין עבודה, כי זו מהותה החיבור לאלוקות באמצעות הלב.
ובאותה מידה בתפילין מבוררים דברי המכילתא, אין קשר לעוסק במצווה, אלא מדובר באדם שכשהוא לומד תורה, ליבו בל עמו, הוא שקוע בדברי התורה כנתינתן בסיני, כך שטכנית לא חלה עליו מצוות תפילין החלה רק על אלה שאין להם היסח דעת, ותפילין היא לשון תפילה, וכנ"ל.
ומוסיף רבנו לשלוח אותנו למקור נוסף בברכות דף טו"ב שם מבואר שחתן פטור מקריאת שמע, בגלל שטריד טרדה דמצווה, כי אם היא טרדה דרשות הרי בי"ד הכופין על המצוות, מחנכין אותו לא להיות בטרדה עד כדי שאינו יכול לקיים מצוות, אך כאן טרוד בדבר מצווה, ולא ניתן לכופו לא להיות מוטרד מכך, אך לכאורה קשה שמדובר שם על ק"ש ואנו אומרים שבק"ש לא בעי כוונה לפי הירושלמי רק תפילה ובמכילתא תפילין, ונראה לחלק בפשוטו שגם בק"ש בעצמה בטרדת מצווה לא כופין אותו אך בטרדת רשות כופין אותו, ובתפילה ותפילין אפי שמוסח מדבר תורה הרי הוא חייב לבטל בשביל לקיימה, והוא נחשב כדבר הרשות והיה מקום לומר שיכפוהו קמ"ל המכילתא והירושלמי שבמצב כזה שהוא עד כדי כך מוסח מהלימוד אין ענין שיתפלל כי הדעת היא חלק מתנאי החיוב של המצווה, ולפי זה מבואר שאדם שעסק כל חייו בתורה ולא הניח תפילין ולא היה יכול לכוון דעתו, דוגמת בן עזאי שחשקה נפשו בתורה, או ר' שמעון בר יוחאי וחבריו, בוודאי אינם בגדר קרקפתא דלא מנח.
והנה לכל מהלך זה מתנגד לכאורה רבה של דווינסק מקבילו של הגאון הנ"ל רבינו האור שמח, שהיו מכבדים זא"ז למרות שינוי תפיסה כאלה ואחרים שהיו בינהם.
ואלו דברי האור שמח הידועים מאוד על הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה ב.
א. אם כן למה נצטווה על בנו וכו' להקדים וכו' וחייב לשכור מלמד לבנו וכו' אלא בחינם.
מעיר האור שמח, כאן אמורה להתחיל הלכה ג' ( לא כמו שאצלנו מסודר שזה חלק מהלכה ב' ) וממשיך האור שמח, "ולדעתי יתכן דפרשה ראשונה בלשון יחיד נאמרה שהציבור חייבים ללמד בשכר לבני חבריהם, ולכן כל הקהל מחויב לקבוע תלמוד תורה בשכר, לשכור מלמדים, ומייסד לנו האור שמח כלל "שכשמדבר לכלליות האומה מדבר בלשון יחיד משום שהקהל מחויבים לזה מן התורה, ( שמע ישראל היום הזה נהייתה לעם וכו' ) ולכן הפליגו בעונש כל עיר שאין בה ת"ת שמחרימין אותה וכו' ולא מתקנת יהושע בן גמלא לבד. כן נראה [ עי' ב"ב כא. הערת המעתיק ].
האור שמח מתרץ בכך קושיה שהרמב"ם לכאורה סותר את עצמו מיניה וביה, מצד אחד הוא אומר שאין חיוב על כל אדם ללמד בן חברו בשכר, ומאידך הוא כותב שיש חיוב לשכור מלמדים שיהיה בה תלמוד תורה, אם כן החיוב ללמד בן חבירו הוא כן בשכר? ( דומני שהקהילות יעקב העיר זאת )
ובדבריו מיושב, החיוב על כל אחד אחד הוא מה שנאמר בפרשה שניה של שמע, שהיא חיוב על כל אחד ואחד, ושם נאמר בלשון רבים, כי הציווי הוא על על כל הרבים שכל אחד ילמד את בנו והחיוב הזה שמוטל על כל אחד ואחד אינו אלא בחינם, ולא בשכר.
לעומת זאת התורה הוציאה את החיוב בפרשה ראשונה של שמע בלשון יחיד, וכללה את כל הציבור יחד, הוי אומר שיש חיוב לציבור לשכור מלמדים אך הוא אינו מוטל על כל יחיד ויחיד אל בעיר ובציבור הוא חיוב ציבורי ולא פרטי אך בכדי שלא תהיה התחמקות של כל אחד ואחד הוציאה זאת התורה בלשון יחיד לומר לך שאותו חיוב ציבורי מוטל על כל יחיד בדיוק כמו שהוא מחויב ללמד את בנו, וזה מסביר לנו את מה שאנו קוראים כל יום בק"ש ואת שינוי הלשון בין פרשה ראשונה שמע ופרשת והיה אם שמוע.
וממשיך האור שמח – "אעתיק מה שכתבתי בחידושי זה כביר" 1
ואלו דבריו המופלאים, של האור שמח, "ביומא דף יט: השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר "ודברת בם", והנה נראה דרבא אזיל אם קריאת שמע היא דרבנן, ומוקי ודברת בם לדברי תורה, אבל למאי דקיימא לן דעל קריאת שמע קאי אין שייך זה לדרוש "בם" ולא בדברים בטלים" וממשיך האור שמח – ביסוד עמוק שהוא כלל מנחה בכל התורה כולה – "ונראה לי לבאר דבאמת כל המצוות המה שווים, לפחות שבפחותים ולמשה רבינו ע"ה, דתורה אחת יהיה לכם כתיב, וחיוב המצווה גבול יש לה כמו נטילת אתרוג בנענוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאים אותו כל היום וכיוצא בזה, ולכך לא כתבה התורה מידות [ קושיית הראשונים וידוע ביאור המהרח"ו בנושא. כותב השורות ] רק ברמז, דלמשל מידת הנקמה, כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר [ כנחש אינו ת"ח ] ומלך שמחל על כבודו וכו', ולכן אין זה חוק בפרט, שווה לכלל הישראל, רק כל אחד לפי ערכו, רק נקימה בממון זה שווה לכולם, וכן בגאווה וכיוצא בזה, וכן לפנים משורת הדין, וביקור חולים, וקבורה, וכו' והדברים ארוכים בספרי המחקר"
אומר לנו האור שמח, התורה ניתנה לכל עם ישראל, באופן שווה לכל העם, עם הגדרת מצווה ברורה, לעומת מידות שלא נכתבו בתורה מכיוון שהם "מידות" כשמן כן הם, מידה ומשורה, ובכל אדם ובכל מקרה לפני עניינו יש להפעיל את שיקול הדעת, וניתן דוגמא אחת מדבריו, תלמיד חכם שלא נוקם ונוטר כנחש הוא לא ת"ח, זאת אומרת שנקמת הלב אינו אסורה בעצם אלא בהתאם למעמד הפרט, לעומת זאת מצווה היא בעל גבול בפעולה, שמתחילה ונגמרת, והמידתיות שזה באה לידי ביטוי רק בהידור המצווה, ודקדוק שאינו חלק ממנה. ולפי זה מבאר האו"ש את הנושא אצלנו – "ונמצא מצוות תלמוד תורה אשר בוודאי אם יבקש אדם טרף ומזון, בכ"ז אינו נחשב למפריע למצוות ת"ת "ואספת דגנך" כתיב, וכן למשל אדם חלוש מזג, וכן לכל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב תלמוד תורה האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה למצוות תלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים, ולכן אין זה מחוק הבורא לחוק חיוב ת"ת לכל ישראל ונתן תורת כל אחד בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה, לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתית של תלמוד תורה, קריאת שמע בערבית, קריאת שמע בשחרית קיים "והגית בו יומם ולילה" כיוון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית וערבית, כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה, הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה, כל איש לפי ערכו ומהותו, והיא כמו הסר מן המידות המגונות אשר נפרדו זה מזה"
שלא נבוא חלילה הקל ראש במצוות תלמוד שהיא הגדולה מכל המצוות כולם, מוסיף האו"ש "ובודאי צריך להתעצם בה בכל יכולתו, כי כפלה התורה הרבה פעמים ענין לימודה, וצריך האדם להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה, כאשר הרבו לדבר בזה הספרים הקדושים, ולכן אמר "והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות ודבר השווה לכולם, והודעת וכו' ילכו בה וכו' ואת המעשה אשר יעשון" שבזה אינו שווה רק כל אחד לפי מה שהוא אדם, ולכך אמרו בנדרים דף ח ע"א "הא קמ"ל כיוון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית משום הכי חייל עליה שבוע, שזה מה שמחויב ללמוד בכל כוחו, אינו מן החוקים הכוללים סוג הישראלי, ואין זה מצווה פרטית, ולכן חייל עליה שבועה, כמו בשבועה שלא אתכבד בלקון חבירו וכו' ואין נוח לי מה שלמד הר"ן שם דדבר דאתיא מדרשא חייל עליה שבועה, וכמו חצי שיעור, אשר זה םרטי החוקים המצווים על זה כל ישראל בלי הבדל כלל, והבן. ודו"ק.
ובזה יבואר לנו עוד דבר נכון, דזה אם יש מצווה לקיים מבטלין תלמוד תורה כמו לאכול מצה ליטול לולב אפילו לרשב"י ( עי' ירושלמי שבת שם ) וכן לקבוע מזוזה, ולעשות ציצית, אבל להכניס את עצמו לחיוב מצווה תלמוד תורה עדיף. דבאמת לימוד התורה עדיף מכולם, דהיא חביבה על הקב"ה ביותר. וזה ברור.
[ ודע שמצוות תלמוד תורה היא מקרא דושננתם וכמה פסוקים דאילו פסוק "והגית בו יומם ולילה" הוא בדברי קבלה ]
מוכיח האו"ש שק"ש היא רק האופציה ולא מהותית, ומדברי רבינו נראה דהך דקרא קריאת שמע שחרית וערבית הוא לאוו דווקא ק"ש, רק הגדר הוא "קביעת זמן" ביום ובלילה, וזה לשונו: ואפי' עני וכו' חייב לקבוע זמן ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, עכ"ל.
ולשמואל פירשה התורה בעצמה גדר החיוב האמיתי המתייחס לכל בלי הבדל, "ודברתם בם בשכבך ובקומך" בדברי תורה כתיב.
ומוסיף האו"ש דגש בענין כוונת המצווה, "ולענ"ד נראה, דאף למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, מ"מ בעי שיהא יודע בשעת קריאתו שזה הוא דברי תורה ויוצא בה ידי חובת לימודו. ולכל הפחות מה שלומד דברי תורה ( כשלא יוצא י"ח בק"ש ) צריך לדעת ולכן אמר רבא במנחות צט ( אף דסובר שמצוות אין צריכות כוונה ) מצווה למידענהו לעם הארץ, שבזה ידעו שלומדים דברי תורה.
ולענין לצאת בה ידי חובה תלמוד תורה נראה ברור שצריך [ אף דלענין ק"ש מספיק פסוק ראשון לדעת רבים עי' בחינוך ] דצריך לומר חיוב דיני תלמוד תורה ואזהרת לימודה, ובפסוק הראשון לא סגי רק לענין ק"ש, דהוא קבלת עול מלכות שמים סגי בפסוק אחד מן התורה.
ובחידושי למסכת סוכה ( דף כה. ) עמדתי לתמוה לשיטת רש"י דהולכי דבר מצווה פטורים מן המצווה מחיוב סוכה, מי לא מודה רשב"י דמפסיקין תלמוד תורה לעשות סוכה וליטול לולב ולית לי "הלומד ע"מ לעשות נוח לו שנתהפכה לו שלייתו על פניו".
ומתרץ האו"ש – "ונחה דעתי, מדברי הר"י מקורביל בתוספות כתובות יז. דפי' "דשמוש תלמוד תורה גדול יותר מתלמוד תורה" ושמוש זה הבנתו "הבנת טעמי המשנה, וסברתו הנקרא בשם גמרא, וזה לשון רש"י ( ברכות דף מז. ד"ה איזהו " איזהו עם הארץ, שלא שמש תלמידי חכמים, הוא הגמרא התלוי בסברא, שהיו נותנין לדברי המשנה טעם, והיו מתאספים ועוסקין יחד, והיא דרך הגמרא [ ככה לומדים.כ"ה ] והולכין ללמוד תורה, זה שמוש תלמידי חכמים.
ומה נעים לפי זה דברי הירושלמי ( שבת פ"א הלכה ג' ) דקאמר, רשב"י ורבנן, פליגי ראם מפסיקין לק"ש ( מי שתורתו אומנותו )
דבברכות תנא: "יתר מכאן לא הפסיד כאדם הקורא בתורה" מכלל דמעיקרא עדיף, רש"בי כדעתיה, דמשנה עדיפה מגמרא, אם כן בזמנה הוי כמשנה, אבל רבנן סברי מקרא כמשנה, אם כן בזמנו עדיף יותר ממשנה, ע"כ.
ולפי זה האי גמרא עדיף טפי, ואם כן ק"ש דמיא לגמרא, ואין מפסיקין ודו"ק.
ובזה יתפרש לן גמרא מנחות דף צ"ט דר"י משום ר"ש בר יוחאי סבר "ואסור לאומרם בפני עם הארץ" ורבא סבר מצווה לאומרו, וצריך עיון איך יחלוק רבא על תנא? אך לפי זה ניחא, לפי מה שכתבנו בחידושי ליומא יט : שרבא דסבר דצריך כוונה לצאת בה ידי חובה ע"כ, ואם כן בהא פליגי אם נימא דקריאת שמע הוי שינון, אם כן הוה ככל שאר המצות הצריכות כוונה, ולכן רשב"י סבר דקריאת שמע הוי שנון לכך אסור למידענהו לעם הארץ, אבל רבא סבר שמבטלין לק"ש כר"י ואם כן דמיא לכל הני מצוות ובזה מקיים ג"כ עלה והגית בו יומם ולילה, ואם כן כיוון שמצווה היא בעצמותה לצאת ידי חובת מצווה אחרת צריך כוונה, [ וכזה כתב הר"ן והתוספות בברכות יב גבי נתכוון אדעתא דחמרא ובריך אשכרא ע"ש ודו"ק ] ודמי להאי דריש זבחים " "השוחט לשם עולה" וכו' לשם חולין וכו' מ"ט דאתיא בה מינה ומחריב בה, ה"נ הכוונה לצאת בה י"ח ק"ש מגרע גרע כח הת"ת בה ובעי כוונה, ודו"ק.
ונראה דהמכילתא דסברה דקורא בתורה פטור מתפילין סברה דתפילין כתוב "למען תהיה תורת ה' בפיך" אלמא דעיקר מצוותה הוא בגדר שנון, ולכן מי שתורתו אומנותו פטור מתפילין ( ויעוי' בזה דברי הגר"א דברי נועם ) ולפי זה מבטלין תפילין עבור מצווה פרטיית, לכן תני בירושלמי סוף מגילה מזוזה שבלתה אין עושין תפילין, תפילין שבלו עושין מזוזה דמעלין בקודש [ ואין מורידין ] אולם תלמודא דילן סבר מזוזה שבלתה עושין תפילין, תפילין שבלו אין עושין מזוזה במנחות דף לב ע"א לכן סברה דתפילין הוי מצווה פרטיית ולכן חייבים בה אף אם עוסק בתורה ותורתו אומנותו וקדוש יותר ממזוזה וקודם לקנותה אם אין לו רק כדי אחת מהן יעוי"ש. ומה מיושב לפ"ז הא דאמר בירושלמי שבת פרק שמונה שרצים "עור של עוף כותבין עליו מזוזה" משום דמזוזה קדושה טפי קמ"ל רבותא, ובבלי שם אמר רב הונא ( שבת קח ע"א ) כותבין תפילין ע"ג עור של עוף טהור, דרב הונא לטעמיה בירושלמי מגילה, סבר כבבלי דתפילין קדוש יותר קמ"ל רבותא.
וע"פ דברינו אלו ראינו לפרש שמועה דריש המוצא תפילין דשקיל וטרי לרבי יהודה ורבי מאיר דברי דתפילין הוי מ"ע שלא הזמן גרמא, ולילה ושבת זמן תפילין.
ותמוה טובא, אטו מי מודו דכולהו נשי דעלמא לא היו מניחין תפילין לבד ממיכל בת שאול, ועוד דא"כ מאי פריך בגמרא בברכות ( כ ע"ב ) פטורות מן התפילין, פשיטא. ועוד נתקשו בתוספות עיין עליהם והענין בכולו פליאה!
לכן לדעתי נראה עפ"י מה שכתבתי לעיל, בפלוגתא דבבלי וירושלמי אם תפילין הוי שנון וכמו קריאת שמע לרשב"י בירושלמי ריש ברכות, וכל עסק התפילין הוא להזכיר בני האדם לעסוק בתורה, ולפי זה העוסק בתורה פטור מן התפילין כמבואר במכילתא, או שזו מצווה ככל מצוות דעלמא.
ונחזי מצד המושכל אם הוא שנון להזכיר ולהעיר ליבות בני האדם לתורה, היתכן שבלילה יהיה פטור מתפילין, הלא אין רינה של תורה אלא בלילה, ולא איברי ליליא אלא לגרסא, ומכל שכן שבתות וימים טובים, שלא ניתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בהם בד"ת [ ירושלמי סוף אלו קשרים ].
ועוד דדריש הגמרא בקידושין לה. הא דכתיב "למען תהיה תורת השם בפיך" היינו להקיש כל המצווה שבתורה לתפילין, מה תפילין מ"ע שהזמן גרמא היא ונשים פטורות אף כל מ"ע שהזמן גרמא, אבל למאן דסבר דתפילין מ"ע שלא הזמן גרמא [ ומחויבים בה אף בלילה ובשבת ] אם כן הך "למען תהיה תורת השם בפיך היינו לומר שכל עיקרו של תפילין אינו אלא כדי לעסוק בתורה ולכך העוסק בתורה פטור מתפילין כהמכילתא, וא"כ תו איכא למיפטר נשים מתפילין מהך דיליף בירושלמי ומכילתא "למען תהיה תורת השם בפיך" נשים דפטירי מתורה פטירי מתפילין, דעיקרו רק "שנון" והוי כתלמוד תורה, וזה ברור דלרש"י שמעכבין את הנשים מלעשות מצוות דפטורות, ומ"ד אין נשים סומכות רשות היינו משום בל תוסיף, זהו רק במצוות אבל בתלמוד תורה וודאי דלא שייך בל תוסיף, וכיווון דסבר דהוי רק "שנון" ולמען תהיה תורת השם בפיך, אם כן ודאי דנשים רשות אף אם מוחים בנשים לעשות מצוות דפטורות מהן, ואם כן שפיר מוכיח הגמרא דר' מאיר ור' יהודה סברי דלא מ"ע שהזמן גרמא, וא"כ הך למען תהיה תורת השם בפיך היינו דזה "שנון" ועיקרו משום תורה, אם כן נשים רשות, ורשות בידם להניח תפילין והוי להו תכשיט ומותרין להכניס זוג זוג אבל לא מחייבי נשים בתפילין לשום תנא, והוא נכון.
שוב מצאתי מפורש כדברי במדרש שוחר טוב מזמור א' פסוק כ"א "בתורת השם חפצו ר' אליעזר אומר אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע רוצים אנו ליגע בתורה יום ולילה [ והגית בו וכו' אם לא בריתי וכו'. כותב השורות ] אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה קיימו מצוות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה כו' ר"י אמר, מה שאמר ר' אליעזר אינו אלא פרט ללילות שאין מצוות תפילין מתקיימת אלא ביום שנאמר שנאמר "ושמרת את החוקה הזאת כו' מימים ימימה" אמר ר' אליעזר ומה את מתקיימת ובתורתו יהגה יום ולילה? אמר לו ר' יהושע: זו ק"ש שאדם קורא אותה שחרית וערבית מעלה עליו הקב"ה כאילו יגע בתורתו יום ולילה, הרי מפורש דלמאן דאמר תפילין הוי שינון אי אפשר לומר שאינה נוהגת בלילה, כיוון שתלמוד תורה ביום ובלילה וכמו שביארנו בס"ד ובזו פליגי אם תפילין הוי שינון והעוסק בת"ת פטור מן התפילין וזו סברת ר"א, ור' יהושע סבר דזו הוי מצווה בפני עצמה. עכ"ל.
העולה מדברי האור שמח שהסבר דברי המכילתא שבה נאמר שהעוסק בתורה פטור מתפילין הוא דהוי שינון, וכשהוא עסוק בתורה הרי הוא מקיים את מהות המצווה של התפילין, כך שלמרות שהוא התחייב במצוות תפילין הרי שקיימה באמצעות הלימוד, אך לדברי הצפנת פענח, לא חל עליו בכלל חיוב מצוות תפילין שהרי אדם שאינו מיושב בדעתו נאמר ברמב"ם ובפוסקים שמכיוון שתנאי מתנאי החיוב הוא "דעת" והוא ללא "דעת" פנויה לתפילין, הרי שלא חל עליו כלל חיוב מצוות תפילין.
בפשטות היה נראה שכשכתוב במשנה שרשב"י וחבריו לא היו מפסיקין לתפילה אלא לק"ש היה מקום לפרש לדברי המכילתא שתפילה היינו יחידה אחת מתוך זוג התפילין לעומת ק"ש שהופכת ת"ת רק למי שאין תורתו אומנותו אך למי שתורתו אומנותו הרי יש עליו מ"ע של ק"ש כקבלת עול מלכות שמים והיא מ"ע פרטית ולכן היו מפסיקים, וסתם מכילתא הרי היא ר' ישמעאל בר פלוגתא דרשב"י בנושא במנחות דף צ"ט ע"ב וצ"ע.
המחלוקת הזו די משקפת את האישיות המיוחדת שהייתה לכל רב בעיר דווינסק, אישיותו של האור שמח ואישיותו של הרוגצ'ובער זכר צדיקים לברכה,
והנה בהגדרת מצוות תלמוד תורה, כותב בספר אבן האזל ר' איסר זלמן זצ"ל הלכות מלכים (פרק א' הלכה ו-ז) הולך אותה הגדרה, לאחר שהוא שואל מהי המצווה שנוספה למלך בציווי והייתה עמו וקרא בה כל ימי חייו, הוא כותב את הדברים דלהלן, וז"ל הרמב"ם: המלך אסור לשתות דרך שכרות שנאמר "אל למלכים שתו יין", אלא יהיה עוסק בתורה ובצרכי ישראל ביום ובלילה שנאמר "והיתה עמו וקרא בה כל ימי חייו", וכן לא יהא שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטיפשים, שנאמר "אל תתן לנשים חילך" על הסרת ליבו הקפידה תורה שנאמר "ולא יסור לבבו" שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם שנאמר "כל ימי חייו" עכ"ל.
כותב על זה מרן ר' איסר זלמן זצ"ל, אלא יהיה עסוק, יש לדקדק במה שכתב הרמב"ם דין מיוחד במלך שדבקו הכתוב בתורה יותר משאר העפ שנאמר על ימי חייו ולכן חייב לעסוק בתורה יותר משאר העם, וקשה דבהלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה כ' כתב "עד אימת חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך" ומבואר דזה דין בכל ישראל?
ונראה דכאן אנו דנין באיסור המלך לשתות אף שרוצה להתענג בשתיה, ןכם בהלכה ו' שרוצה להיות מצוי אצל אשתו, וזה אינו אלא במלך אבל בהדיוט מותר לו להתענג אף שזה יגרום לביטול תורה בהכרח על ידי השכרות או בעילות נשים, ולהדיוט אינו אסור אלא לבטל את התורה בלי כל סיבה שאז הוא מסיר ליבו מהתורה ועובר על "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", ועוד הרבה פסוקים מחיובי תלמוד תורה ( עליהם עובר רק כשמבטל בלי כל סיבה כנ"ל ) ועיין בספר מעלות התורה ( רבינו אברהם אחי הגר"א ) בתחילתו שמנה יותר משלושים מצוות עשה ומצוות לא תעשה על ביטול תורה עכ"ל.
מבואר מדבריו, שביטול תורה להדיוט אינו כאשר הינו מתענג על תענוגות העולם, ואפי' בדברים שאינו הכרח וצורך קיומה של תורה על זה נאמר ביטולה זוהי קיומה, אלא אפי' מהנאות העולם לשם הנאתן, אך המלך המוזהר למעט תענוג העולם, וכמבואר ברמב"ם אז הוא מבטל את התורה בזמן זה כי לא הותר לו אותו עונג כי אם עסוק בתורה, והאם הגדרה זו זהה לדברי האו"ש, הנה בדברי האו"ש משמע שכלל אין חיוב תלמוד תורה מעבר לק"ש שחרית וערבית, ואפי' ללא כל סיבה, לא ניתן לבטל מה שאינו חייב בו, כך שלכאורה הגדרתו מקילה יותר, לעומת זאת, מדברי האבן האזל משמע שהוא כן חייב להגות בתורה בכל רגע אף מעבר לק"ש שחרית וערבית, אך כאשר מתענג ועושה משהו אחר ולא "מסיר ליבו" לביטול גמור שאינו עושה כלום ממש, אז הוא מוגדר ביטול תורה, זאת אומרת האו"ש מדבר מצד עצם החיוב מתי הוא, והאבן האזל מדבר על מהות הביטול מהו, והנפקא מינה בינהם תהיה כמובן במידה ואדם מבטל ללא כל סיבה, לדברי האו"ש אמנם לא קיים אך לא ביטל תורה כי החיוב של המ"ע לא חל עליו כ"א בשחרית וערבית, ולדברי הא"א ביטל מ"ע, כי החיוב הוא לאורך כל היום כאשר הוא ללא סיבה, זאת אומרת שהכלל בכל בני האדם, ביטול מוחלט מצד האדם, שהרי גם חלוש המזג, או נרפה השכל יכול לקרוא פסוק אחד "אחות לוטן תמנע" או כל פסוק אחר ללא הבנה, ולהדבק בבוראו באמצעות התורה, כי היא חייו, אך כשעושה משהו אחר ואינו מבטל זמנו, הרי שלא חל עליו החיוב של מצוות ת"ת ואינו מבטלה.
אך יש לתמוה על הדברים מדברי הגמרא במו"ק דף ט. שם נאמר:
"אשכחינו דקא רמו קראי אהדדי "כתיב פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו" ( משלי ד' ) [ כלומר שקול מצווה ועיין בהם איזו מצווה גדולה ועשה הגדולה.רש"י. ] וכתיב "אורח חיים פן תפלס" דמשמע כל מצווה שתבוא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה ואל תניח קטנה מפני גדולה.רש"י.] ( משלי ה' ) לא קשיא כאן במצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים [ תפלס פלס מעגל רגלך שתעשה אתה את הגדולה וחבריך את הקטנה. רש"י ] כאן במצווה שא"א לעשותה על ידי אחרים [ אל תפלס אלא מצווה הבאה לידך בין גדולה בין קטנה עשה. רש"י. ]
הדר יתבי וקמיבעי להו, כתיב "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" ( משלי ג' ( [ שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה. רש"י. ] הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב "וכל חפצים לא ישוו בה" דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה, [ כלומר שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל תלמוד תורה ועסוק במצוה. רש"י. ], כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים וכאן במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים. ע"כ.
ונראה מזה שהמקור לכך שאדם יכול לבטל מן התורה בכדי לקיים מצוות הוא מלשון הפסוק וכל חפצים לא ישוו בה אפי' חפצי שמים דהיינו מצוות במצב שיתקיימו על ידי אחרים יש לך להמשיך להגות בתורה, לעומת זאת במצב שהמצווה תבטל כי לא ניתן לקיימם על ידי אחרים, דוגמת שופר, סוכה ולולב, יש לו להפסיק את לימוד התורה, בכדי לקיים את המצוות.
ותוספות מוסיף שאפי' לרשב"י שלא הפסיק לק"ש ותפילה, הפסיק למצוות הנ"ל סוכה ולולב, והוא מביא את הירושלמי בפ"ק דשבת ( פ"א סוף הלכה ב' ) שם נאמר שר"ש לא היה מפסיק לק"ש ותפילה כי תורתו אומנותו לשון הגמרא שם: זה שננו וזה שננו [הוא מלשון "ושננתם" כמ"ש הגהות מהר"ב רנשבורג בשם המהרש"א, וכן הוא בלשון הירושלמי זה שינון וזה שינון], זאת אומרת שק"ש ותפילה שהם מצוות שחוזרת ושבות על עלמך שוב ושוב, ובק"ש מקיימים אף מצוות ושנתתם, ר"ש שהיתה תורתו אומנותו אין ענין להפסיק את הלימוד אך בכל המצוות המעשיות יש להפסיק כי אלה מצוות שלא ניתן לקיימם על ידי אחרים וכנ"ל.
והעיר ר' עקיבא איגר בגיליון הש"ס מהגמרא בשבת בה נאמר דלק"ש מפסיקין והניח בצ"ע.
וצ"ב הרי אם אנו אומרים שכל הגדרת מצוות עשה דלימוד היא במבטלה לגמרי הרי בוודאי שאין קיום מצווה נחשב ביטול זמן והסרת לב, וכן לדברי האו"ש מדוע נצרכנו לפסוק ללמדנו בטלה רק כאשר אין יכולה לקיימה על ידי אחר וכנ"ל, הרי אף בלא זה אינו מבטלה כי החיוב לא חל עליו מלכתחילה, ובוודאי שלא שייך לקרוא לו מבטל תורה, שהוא מקיים מצות השם.
ועוד יש להקשות מעבר לקושיית רע"א בגיליון הרי יש להבין את דברי הירושלמי בעצמו הרי המכילתא פטרה את העוסק בתורה מתפילין, כי זה שינון וזה שינון, ואם נימא שגם ק"ש היא שינון מדוע באמת נאמר בבלי בשבת דף יא: שרשב"י וחבירו היו פוסקין לק"ש ולא לתפילה.
והנה בביאור הגמרא בשבת ראיתי למרן הקהילות יעקב במסכת ברכות סימן טו שכתב לברר גדר זה בצורה מהירה מאוד ואלו דבריו:
תנן שבת די"א מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה ומפרש בגמרא שזהו בחברים העוסקים בתורה כגון רשב"י וחביריו שהם מפסיקים לק"ש ולא לתפילה, והטעם פשוט, משום דק"ש דאוריתא ותפילה דרבנן, והנה בעוסקים במצווה אחרת פטורין אפי' מק"ש מטעם דעוסק במצווה פטור מן המצווה, כדאמרי' בשבת ( שם ) גבי עוסקים בקידוש החודש שלא הפסיקו לק"ש, וכמבואר במסכת סוכה דף כה. הולכי לדבר מצווה, ועוסקי בצרכי המת, פטורין מק"ש וכו' ע"ש.
וצ"ב מאי שנא מצות ת"ת שמבטלין בשביל מצוה אחרת, ולא מפטר מטעם עוסק במצווה פטור מן המצווה, והרי תנן ות"ת כנגד כולם, ואמנם ילפינן לה בגמרא מו"ק דף ט. דלמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים מבטלים ת"ת, אבל צריך להבין גדר הדבר,
וכן בעל קרי אסרו בדברי תורה קודם ביטול תקנת עזרא לטבול, ואילו בק"ש נאמר שמהרהר בליבו ולרבינא זהו משום דהרהור כדיבור דמי ומדוע לא התירו להרהר בד"ת לרבי עקיבא בברכות דף כב. שאמר לא יכנוס לבית המדרש כל עיקר אפי' לשמוע ולשתוק [ ויש לעיין שם האם הרהור הותר רק לא חויב עליו ומה שאסר ר' עקיבא הוא להכנס לבית המדרש שחלק מהלימוד בבית המדרש הוא באמצעות שמיעה ושומע כעונה וזהו צורת הלימוד בציבור, כך שהוא לומד תורה בצורה הרגילה ולא נמנע כלל, אך אה"נ אם רוצה להרהר יכול, ואולי אפי' אם ליבו בבטלה מוחלטת אולי יחויב להרהר. וצ"ע. כותב השורות ]
ומבאר הקהילות יעקב, ונראה דהגדר הוא כך, דבכל מצוות חיוביות שבתורה אפי' כשהוא אנוס מלקיים המצווה וליכא עליו טענה או תביעה על ביטולה, מכל מקום חיובא רמיא עליה, וכמו שהוכיח הגרא"ב וסרמן זצ"ל הי"ד מפ"ק דחגיגה דמבואר התם דלמאן דאמר כולם תשלומין דראשון אם היה חיגר ( בפסח ראשון ) ונתפשט בשני פטור מקרבן ראיה, כי לא היה בר חיובא כלל שחיוב עליה לרגל הפקיע את החיגר שאין לו יכולת עליה ברגל, אך אם היה אנוס בראשון ודאי חייב [ עיקר מצות פסח שני נאמרה לאנוס בראשון, אע"פ שהשני תשלומין לראשון לחד מ"ד [ והוא תלוי בחקירה הגדולה האם אונס אינו בר חיוב או שהוא בר חיובא שהתורה פטרתו, כמבואר בספר הגר"י ענגל זצ"ל באתוון דאורייתא כלל יג, וכו' ואכמ"ל ] אבל כגון במצוות צדקה מי שהוא עני ואין לי כלל מה ליתן אינו בגדר "אנוס" אלא הוא "פטור" כי עיקר השיעור במצוות צדקה שהוא כפי יכולתו וכשאין לו ליכא חיוב כלל ליתן, וכן במצוות גמ"ח בגופו מה שאי אפשר לעשות אינו בגדר "אנוס" אלא חסר בתנאי בתנאי המצוה לחייבו, שיעשה כפי יכולתו, וכיוון שהתורה לא נתנה זמן ושיעור קבוע, השיעור הוא כפי יכולתו, ועל הזמן שהוא אנוס מללמוד אין זה בגדר מבטל מצווה באונס, אלא זהו גבול חיובו שהוא עד כמה שאפשר לו, רק פרק אחד שחרית וערבית חיובו קבוע וברור שנאמר "והגית בו יום ולילה" וכשיהיה אנוס מפרק זה נחשב מבטל את המצווה באונס. עי' תוספות מנחות צט דמפרשי בחד פירושא הא דתנא דבי ר' ישמעאל ד"ת לא יהיו עליך כחובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהם" דהיינו שאינו מחויב לבטל עסקי פרנסתו לגמרי, [ אפילו אין פיקוח נפש, במקום פיקו"נ ברור שדוחה כל התורה כולה למעט ג' עבירות ] ואינו רשאי לבטל תלמוד תורה, אלא יפה ת"ת עם ד"א ע"ש.
אם כן זהו עיקר גבול שיעור חיוב דתלמוד תורה, לעסוק בתורה ככל יכולתו.
והנה הא דעוסק במצווה פטור מן המצווה היינו משום דשניהם חיוב עליו ואין דוחין זה את זה, אבל ת"ת ומצווה אחרת הנה מצד המצוה דרמיא עליה שבשבילה הוא מוכרח לבטל ת"ת הרי אם נחייבו לעסוק במצווה ממילא אין עליו שום חיוב של ת"ת במועד זה, לפי מה שנתבאר שבזמן שהוא אנוס לא חל עליו חיוב ת"ת, משא"כ בשאר מצוות, שגם אם ידחו מפני האונס או מפני שעסוק בת"ת מכל מקום חיובא לא פקע, ולכן מבטלין ת"ת בשביל מצווה אחרת, דהחיוב ת"ת אינו יכול לעשות פטור על המצוה, אבל החיוב מצווה עושה פטור על מצות ת"ת כמו שנתבאר.
ובזה מבוארים דברי הגמרא במו"ק דף ט. הנ"ל דאין ת"ת נדחה אלא למצוה שא"א לעשותה על ידי אחרים דכשאפשר לעשות על ידי אחרים כבר אינו מוכרח לבצע זאת ואינו אנוס לבטל את מצוות ת"ת כיוון דליכא "ביטול מצווה" רק שיהיה לאדם העוסק בתורה הפסד "קיום מצווה" בזה אמרינן דאדרבה מצוות ת"ת עדיפא, דת"ת כנגד כולם. [ דהיינו שבשניהם אינו מחויב אלא הוא מביא עצמו לידי קיום מצווה וע"כ נאמר "הוי מחשב שכר מצווה כנגד שכרה ועבירה כנגד הפסדה ]
וממילא מובן מדוע לרבי עקיבא אסור לו אפילו לכנוס לבית המדרש בבעל קרי ואסור הוא בד"ת אפילו בהרהור שתלמוד תורה מ"ע דאורייתא, וק"ש היא מצווה חיובית ולכן חייב להרהר בה, אך בת"ת בכה"ג שהוא אנוס לא חל עליו חיובה מראש כי הביטול הוא מחמת תקנת עזרא, כך שלא חל עליו חיוב כלל, ולכן אין לו ענין להרהר.
זאת אומרת שלכאורה הגענו ל 3 הגדרות שונות בגדר מצוות ת"ת,
האחת לפי הצ"פ השניה לפי האו"ש והשלישית לפי הקהילות יעקב. 1
רק מה שהיה קשה לי, שאם לדעה אחת בירושלמי ק"ש נחשבת שינון, וכך סוברת המכילתא, וגם תפילין הן שינון, מדוע הוצרכו לפטור מצד הלימוד שהוא שינון, הרי התפילין הם שינון בעצמו, והוא עוד דרך לימוד במעשה ההנחה של ק"ש הכתובה בהם. וצ"ע.
וראוי להתבונן, על ענין מצוות תלמוד התורה, שכל חפציך לא ישוו בה, ומעלתה הגדולה אשר היא כנגד כולם, מבלי להקל ראש הפך עוון ביטול תורה לעוון הדור בגלל חומרתה, ואבאר, מאז היות התיישים גדיים, הם מחונכים שבכל רגע יש להגות בתורה, החינוך לזה נובע מסיבות שונות האחת בגלל שהמסגרת החינוכית היא תורנית נטו אין בה כמעט תוכן שאינו תורני אלא חולי, כך הוא בעולם הישיבות ובתלמודי התורה בעולם התורה, כך שהעידוד ללימוד התורה והאזהרה מביטולה הוא כורח הנסיבות שהרי אם אינו עוסק בתורה הוא בוודאי יושב בטל או ישן וכך נוצר מצב שדווקא בגלל החינוך להגות בתורה יומם ולילה, הדבר הופך טכנית כחובה גמורה על האדם, ובוודאי שאדם ראוי שישא על עצמו עול תורה, כשור לעול, וכחמור למשא, הרובץ בין המשפתיים, אך זהו כנשאו ליבו והבינו מדעו שזהו חלומו עלי חלד, אך כשזהו חלום פדגוגי שנובע מסיבות טכניות לחלוטין, הופך הדבר לעול מעיק ושלישי, כך חכמת זקנים נסרחת מאחור, ותשוקתו לחיות את חייו האישיים, בוערת בו כארסו של עכנאי עד עוזבו את מקור מים החיים לחצוב בארות בורות נשברים אשר לא יכילו המים, לעומת זאת, ניתן לראות בעליל שדווקא אנשים שמרצונם החופשי ובבחירה או שהמערכת החינוכית בהם צמחו אפשרה להם עסוק בדרך ארץ, כדרך כל הארץ, והם בחרו להקדיש את חייהם מאהבת התורה לה' ותורתו, הרי שנתקדשו והיו לגדולי הדור, וזו התשובה הברורה על כך שבדורנו כמות הלומדים גדולה מאוד אך כמות הגדולים אינה קרובה ליחס אשר היה בדורות קדם, כך הוא גם בעולי ארץ ישראל אשר הגיעו מגלויות העולם ללמוד תורה בארץ, ושם כל איש ישראל יודע לשמור יהדותו בין האומות אחרת ככל הגוים הוא ואלה שממש גולים למקום תורה למרות האפשרות לעסוק במלאכה ולקבוע עיתים ככל יהודי ששומר מצוות אלוהיו להבדילו מן האומות הרי שעצם נסיעתו וגלותו הקרבתו מניעתו לגדול בתורה, ואהבת העמל וההקרבה נותנת בו אותותיה, הוא שאמרו חז"ל רוצה אדם בקב שלו וכפרש"י מתוך שהוא עמל בהם, חביבה עליו. ותורה שלמדתי באף היא שעמדה לי, והיינו שאת מרכיב ההקרבה האישית שנובעת מאהבת התורה חסר, וכל צורב הופך תקליט פגום כחלק מעדר שכל הפורש ממנו כפורש מן השכינה ואחת דינו כך שתרבותית הוא כפוף למערכת שאינה קשורה ליהדות, היא זו שמנחה אותו, הלחץ החברתי, השידוכים, המה יגידו הוא אלוהיו ושכינה זועקת קלני מראשי קלני מזרועי ואם אב אני איה מוראי, כך נולדת שטחיות שיטתית עדרית, שאין בינה לבין דת האמת של אלוהי אברהם יצחק ויעקב ולא כלום, וכמובן שכבר אמרו חז"ל לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה ומתוך כך מגיע ללשמה, ואכן יש שעושים את המעבר בגיל מבוגר יותר, והרבה ת"ח צמחו ככה, אך כאשר גם בבגרות החניך הוא כפוף לאותו לחץ עדרי חברתי שהוא הפחד האמיתי שמוביל אותו, הדת ואלוקי האמת הופכים משניים, ובוודאי שלא לשמה הוא, וגם בלא לשמה כבר אמרו החכמים שזה רק כשבמטרתו הפנימית הוא מכוון להגיע בסופו של דבר לשמה, אך לא ניתן להגיע למצב של לשמה כאשר לאורך כל חייו רוב החניכים לא בחרו, לא היו מול דלת הבחירה כמעט בין להיות צורבא מרבנן או נהנה מיגיע כפיו, שגדול מירא שמים.
וזה לדעתי ההסבר לדברי הגמרא בברכות גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, הירא שמים אין לנו דרך לדעת אם אכן הוא יר"ש או לא שהרי אדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, אך הנהנה מיגיע כפיו, ועוסק בדרך ארץ כדרכו של עולם, ודעתו מעורבת עם הבריות עם עם הארץ, ובכל זאת הוא לומד תורה, וירא אלוקים, וסר מרע, הרי שאפשרויותיו פתוחות לפניו, הוא נחשף לדרכים שונות, ולאנשים בעלי דעות שונות, והוא למד להעמיק מדוע דרך התורה היא הנכונה, ומודה להשי"ת על הזכות שניתנה בחלקו שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ושלא עשאו גוי, אלא יהודי, ואם יש לו תהיות הוא מחויב ליישבם על ליבו, ולייסר מצפונו במוסר אב בכדי לא לנטוש את תורת האם, כי נקודת המוצא היא שהשם אלוקים אמת נתן את התורה, וזהו יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון, בוודאי שתלמוד תורה כנגד כולם, אך מי שתלמודו אינו חלק ממהותו האישית, וחלק מעולמו הפנימי, הרי שתורתו מהשפה ולחוץ שזוהי תורת דואג האדומי שאין לו חלק לעוה"ב למרות שכל חכמי ישראל היו לפני כקליפת השום, חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין, ההבדל בין חכמה שהיא אך בשכל, לתורה שאדם מחויב להשיב אל ליבו כמו שנאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך" היינו ההטמעה שהיא השלב מעבר לחינוך הנער שהוא להרגילו ולחשוף אותו לדרכיה של התורה בנועם, ולנתיבות השלום שבה, אך אם הנער לא ממשיך לשלב הבא שהוא ההטמעה האישית שלו, הרי שהוא נתקע בין המשפתיים,
וזו אחת הסיבות לנשירה מבתי המדרש, לפיכך נברא האדם יחידי צריך אדם לומר בשבילי נברא העולם, הקב"ה ברא כל אדם ייחודי, עם כשרונות גאוניים, ונשמה אלוהית חלק אלוה ממעל שיש לה שליחות שלאף אחד בעולם אין יכולת למלא אותה, והנה הוא מוצא את עצמו בגיל המעצב ביותר בחייו יחד עם מאות ואלפי בני תשחורת כמותו העושים בדיוק את אותו הדבר כמותו, ולומדים בדיוק אותו הדבר כמותו, ואת אותם תכנים, האינבדואליות מתה, ונשמתו זועקת לשמים, בשביל מה נברא העולם בשבילי באותו מידה היה יכול להבראות בשביל חברי, הוא גם מבין את הסוגיה לעומקה יותר ממני, ואף נולד עם מידות תרומיות, ועדיו לגדולות, ומה אני וחיי עלי אדמות, ויתרה מכך לאחר נישואיו שמתאפשרת לו בחירה אינדבדואלית של אשה ( כביכול לפי בחירתו האישית- מה' אשה לאיש דרך השדכנית והדעות הקדומות שמובילות אותו לבחירותיו ) אנו נחשפים מחדש לחזון העצמות היבשות, בני אדם יבשים שאהבתם לשינה, ולבטלה, היא מעבר לכל, וללמוד חייבים או צריך, אך אהבת התורה נעדרת, התשוקה לא תגיע ללא אהבה, ואין אהבה שורה במקום שאין בחירה, ואין בחירה במקום שאין אפשרות בחירה, אלא עדר בתוך תיבת נוח שמצילתו ממבול העולם, ומאידך אם הבורא הוריד נשמה זו בימים אלו, הרי כבר ר' יוחנן אמר "ייתיה ולא יחמיניה" שאינו רוצה להיות בדור ימות המשיח, מחמת רוב הקושי והניסיון הרוחני שיהיו בו, ואם הבורא הוריד את הנשמה שלו לכאן, הרי שיש באפשרותו להתמודד או שהיא אמורה להתמודד עם משהו, ולא לשבת מאחורי סורג ובריח ולפרוש מהחיים.
הסנגוריה הגדולה שיש ללמד על כך הוא שטעם הלימוד הגישמא'ק הישיבתי משאיר את החברים מחוברים, וגם זה הוא בגלל המרחב המחשבתי המאפשר עומק אישי, והרהורי לב אישיים, ואינדבדואליות, אחרת נמשל כרובוטים נדמו, ומותר האדם מן הבהמה אין, אין בדברי בכדי לתת לגיטימציה למערכת פדגוגית פרוצה ללא כל גבול חלילה, אך במערכת התורנית חייבת להיות אופציה של 'עולם לפני התורה' ולא שאין עולם מלבד התורה, התורה אמנם הייתה קיימת לפני בריאת העולם תתקע"ד דורות אך היא הייתה אמון ושעשועי הבורא, לא לבני האדם, לבני האדם הקב"ה ברא עולם, ולאחר מכן הנחילנו תורתו, ולאדם שאין אנושיות, והוא לא בן דעת שמבין שיש עולם, לא בטוח שהוא חייב בלימודה וקיומה, והרי הוא כעוור ההולך באפילתו, כי הוכה בסנוורי תאורת פרוג'קטור תורת אור, עד שאינו רואה מסביבו את סביבותיו את העולם, את משפחתו, וגם כאשר הוא רואה אותם, הרי שהוא רואה את עצמו, כי הכל נובע מהחלק האנוכי שבו הוא חייב לבלוט בעדרו להיות איל זכר כפוף לתורה יותר מהשאר, אך אז הוא הופך בולט בהעדרו, כי העדר האישיות הפנימית העצמית שלו בולט יותר ויותר, עד שבהעדר לחץ ומסגרת כזו או אחרת כל פיתוי וכל רוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, בדורנו אנו, דור שהוסר הנזר והורמה העטרה, והיצר וחילותיו מפנים כנגד כל אחד ואחת את כל תחמושת יום הדין הגדול והנורא הקרב ובא, שומה עלינו, להטמיע לצאצאינו, וצאצאים, באמצעות חוויה טובה, שהשי"ת שברא את העולם, נתן תורה, וכל דרכיה נועם, ולחוות איתם חווית טובות הן גשמיות והן רוחניות והן חוויות משולבות, וכולן באהבה ולפי דרכם ועולם של הנערים, בכדי שיבינו שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, ואחרי הבנה הזו, תבוא חוויה אישית, ולאחר מכן תוולד אהבה אישית בין הלומד לתורה ונותנה, שתלך ותבער כאש תמיד אשר תוקד על מזבח הקרבת הרצונות שהוא מקריב, כאהבה המקלקלת את שורת השכל, אך מובילה לעומק הנאה, הן בעולם הזה, וכמובן בעוה"ב ברוחניות וגשמיות, והאפשרות לגדול להיות גאון ותפארת לעם ישראל ועשות נחת רוח ליוצרו, עד פטירתו בשם טוב מן העולם.
הרמב"ם בהלכות אישות פרק טו הלכה ב כתב: "האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה. ומאימתי האיש מתחייב במצווה זו מבן שבע עשרה ( עי' במגיד משנה גירסאות שונות והסבר התאמת הדברים לדברי התנא בן 18 לחופה ) וכיוון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצוות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה, והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה, הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה" וממשיך בהלכה ג' "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ( תמיד הוא משהו עם ותק לא רגע לפני גיל 20 הוא מחליט שחשקה נפשו, ולא משהו של תחושה אלא של פעילות רציפה והיסטורית ) ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עוון ( יש לדיין שהוא ממש היתר שאין בידו כלל עוון וכבר נבאר את הדברים ) והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים ( שאינו בחיוב פו"ר ) שמא יבוא לידי הרהור" עכ"ל.
והנה המהרי"ט בתשובותיו נשאל על אדם שנשבע לא לישא אשה עד גיל מסוים, הא חלה שבועתו, שהרי הוא מושבע ועומד מהר סיני לאחר גיל עשרים ומבטל עשה כנזכר ברמב"ם, ונשבע לבטל המצוה לא חלה שבועתו כלל, ואלו דבריו, בשאלות ותשובות מהרי"ט חלק יו"ד סימן מז וז"ל: נשאלתי על מי שאירס בת קטנה והוא כבן שלושים והיא כבת שש או שבע ונשבע שלא לקדש שום בת ישראל עליה בחייה אי הו"ל נשבע לבטל את המצווה ( נדרים טז א ) שצריך להמתין לה עד שתגיע לפירקה שתהא ראויה להריון. תשובה. איברא דודאי ביטול מצווה איכא משעברו עליו עשרים שנה כדאמרינן בפ"ק דקידושין "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה וכו' וכתב הרמב"ם בפט"ו מאישות ה"ב כיוון שעברו עליו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ויש לפקפק שמא לא אמרו שאין שבועה חלה על ביטול מצוה אלא כשהמצוה מתבטלת לגמרי וכו' אבל זה הואיל ולבסוף הוא נושא אשה, ומקיים מצוות פו"ר לא מיקרי ביטול, וכי תימא הא אמרינן בשבועות ( דף כה: ) "לא הנחתי תפילין היום מי איתא בלא אניח, אלמא אם אמר שלא אניח תפילין היום מיקרי ביטול מצווה, אע"ג שלא מבטל מצוות תפילין לגמרי" ומתרץ המהרי"ט "איכא למימר התם ביטול מצווה איקרי, שהרי כל יומא ויומא איתא למצוה, ואפילו אם יניח היום חייב להניח למחר, אבל מצות פריה ורביה אחת היא כל ימי חייו ומשקיימה נפטר ממנה, הילכך כל שמתעצל בה שיהוי מצווה הוא לא ביטול שהרי אם עשאה לבסוף קיים את המצווה וכו' ומיהו מאחר שהוא מצווה מעתה הרי הוא מבטל את קיום המצוה כמו שמוכיח מלשון הרמב"ם שכתב: הרי זה עובר ומבטל מצות עשה ( והרי מדובר על אחרי גיל 20 ומיודענו עשוי להנשא בשנים הבאות, ועדיין קרי לי הרמב"ם ביטול מ"ע.
ולפי מסקנתו הו"ל נשבע לבטל את המצוה ( וכן הוא שם להלן ) בדבריו שאם נשבע שלא לישא אשה אפילו שנה אחר גיל עשרים הו"ל נשבע לבטל את המצוה, ולא חיילא עכ"ל המהרי"ט.
ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב שסיבה הפטור של מי שנפשו חשקה בתורה היא "העוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"ש בת"ת" הרי לאור דברי הגמרא במו"ק דף ט: שהובאה לעיל, שהקשתה סתירה בין הפסוקים "היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב "חפצים לא ישוו בה" ומסקנת הגמרא: כאן במצוה שיכולה להיעשות על ידי אחרים, כאן במצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, בזה בטל מן התורה, כי מהות לימודה הוא יישומה, וכעת מצווה באה לידו היאך יחמיצנה, לעומת זאת, כשיכולה להיעשות על ידי אחרים, משאיר את האחרים לעסוק בה, וממשיך את לימוד התורה שלו.
ולאור דברים אלו מאוד תמוהים דברי רבינו הרמב"ם שכתב שהסיבה שחשקה נפשו פטור הוא מדין עוסק במצווה, הרי מבואר שאין דין כזה בתלמוד תורה, שהרי פריה ורביה לא ניתן לקיים על ידי אחרים, [ורק שליחות בקידושין ניתן לבצע, ולענ"ד בגלל שהתנא רבותא אשמעינן שאפילו בקידושין שהוא דבר של ייחוד את פעולת חלות הקידושין ניתן לייחס לאחר על ידי דין שליחות דשלוחו של אדם כמותו,] אך בעצם פו"ר הרי בוודאי שלא ניתן לקיימה על ידי אחר, ( ואין לשאול האם עקר לא מקיים בהכניסו יתום לתוך ביתו שהוא כאילו ילדו והנה הוא מקיים פו"ר על ידי אחרים- כי בוודאי הוא רק כאילו ואינו ממש ובוודאי שלא יוכל אדם לפטור עצמו באימוץ כשאין לו מניעת חשקת התורה, שאז הוא עוסק במצווה וכנ"ל ברמב"ם, ואם כן תמוה מה כ"ש בתלמוד תורה, הלא גרע תלמוד תורה שבו לא חלק כלל עוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי למדנו שכשא"א לקיימה על ידי אחרים הוא אמור ליבטל מלימוד התורה בכדי לקיימה? כן הקשה מרן הגאון הקדוש ר' אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד.
והוא מבאר בקובץ שיעורים ח"ב סימן יט את הדברים כך: הרי הרמב"ם לא מדבר על אדם שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי רק בהלכה ג' אך בהלכה ב' הוא מדבר על איחור המצווה מעבר לגיל עשרים שנה, ואם כן זה שהוא בעצמו בעתיד יקיים את המצווה נחשב הדבר לאפשר לקיימה על ידי אחרים, ולכן במצב כזה אין המצוה דוחה את תלמוד התורה, ולכן שייך לומר "העוסק במצוה ( תלמוד התורה ) פטור מן המצווה ( פו"ר דיחויה לפרק זמן למרות ביטול קיום המצווה ברגע זה קיומה העתידי הופך את הדבר ליכול להיעשות על ידי אחר ולכן ת"ת קודם ) כך מבאר ר' אלחנן.
וקשה על זה אם זה מדוע בגלל נצרך הרמב"ם לטעם של עוסק במצווה פטור מן המצווה, תיפו"ל שניתן לקיימה על ידי אחרים ובכה"ג חפצים לא ישוו בה אפי' חפצי שמים ותלמוד גדול שלא נדחה מפני מצוה זו, ולא בגלל שהוא עסוק במצוה פטור מן המצוה.
והיה מקום לומר, שזה עצמו חידוש שמקבילים באותו אדם פרקי זמן שונים, לבני אדם שונים, כי הסיבה שאדם אחר כשהעוסק בתורה רואה שהוא טורח בעשיית אותו מצווה הרי שיש לו לסמוך ע"כ שהוא יקיימה ואין לו סיבה ליבטל כרגע הזה מן התורה, אך באותו אדם הרי אין לדעת אם בעתיד יזדמן לו לשאת אשה, שהרי יש לנו הכלל שנושאים אשה גם בחולו של מועד, כדברי הגמרא במו"ק שמבארת "שמא יקדמנו אחר ברחמים" כך שחייבים אנו אף לטעם של עוסק במצווה, אך צריך להבין הרי הכלל של עוסק במצווה לא נאמר כשיכול לקיים שניהם אם כן שיבצע את מצוותו ותוך כדי יהגה בתורה, ואיזו מניעה יש בכך, עוד יש להקשות לדברי האו"ש האבן האזל ועוד הרי יוצא ידי חובת ת"ת בק"ש שחרית וערבית אם כן לא חלה עליו כלל מצוות תלמוד תורה כשעוסק בצרכיו וחלק מזה הוא לישא אשה, ואם כן התורה כלל לא נדחית במצב כזזה, והנה מצינו לרש"י בסוכה דף כה. שכתב על דברי המשנה "הולכי דרכים וכו' פטורים מן הסוכה" הולכי דרכים: פרש"י ההולכים לבית רבן. והנה משמע מכאן שתלמוד דוחה מצווה, ויש לתמוה הרי אפילו התורה בעצמה במצב כזה לא פוטרת את האדם לקיים את המצווה ק"ו ההליכה ללומדה, והאו"ש נדחק שבשימושה של תורה גדול הוא מלימודה, ואכן ת"ת של שימוש ת"ח כדברי רש"י בברכות דף מז שהוא "הבנת טעמי ההלכה וסברתה הנקרא תלמוד" דוחה כל מצווה אפילו עוברת,
וזהו שאמר "עם שונים אל תתערב" היינו אל תשנה את ההלכה במשנה גרידא שהרי בכך לא תפטר משאר מצות, והעוסק בלימוד התורה בשמושה של תורה, פטור מכן המצוות, ותמוה הדבר אטו מי שתורתו אומנותו פטור מתרי"ג מצוות, הרי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, והוא מהות לימוד התורה.
אך נראה שהקושיה האחרונה מתורצת בראשונה, כי עצם החידוש שגם באדם עצמו בפרקי זמן שונים נחשב הדבר "אפשר לקיימה ע"י אחרים" אינו מספיק בגלל גורם הזמן שיכול להוות מכשול שמא יחמיצנה, וכמאמר חז"ל בפסחים דף ד. מצוה הבא לידך אל תחמיצנה, לא היינו משווים זאת אלמא סיבת עיסוקו בתורה כעת, ואולי אפילו בשימושה של תורה, כנ"ל באו"ש, כך שלמען יישוב דעתו, והבנת הלב שנזקקת ביותר בשימושה, הרי שנישואי יחתמו את הגולל על האפשרות שליבו יתרחב לסברות וטעמי התורה, כי גירסתא דינקותא הדומה לדיו כתובה על נייר חלק, כדברי אלישע בן אבויה, אין לה תחליף, כך שיש לומר שהסיבה שמצוות ת"ת נדחית היא כי ניתן לקיימה בעתיד, אך כאן שמדובר על ימי הייסוד ויסודות הלימוד שאין להם תחליף הרי שתלמוד תורה כנגד כולם מכריע את הכף, כי חשש ביטול המצווה של נישואיו עומד בכף המאזנים עם חשש ביטולה של תורה היינו הבנת יסודותיה טעמיה וגירסת ינקותה ועריבותה הנקנית דווקא בימי חורפו של האדם, כדברי רבינו הקדוש שאמר "אנא דגדילנא מחבראי דחזיתיה לר"מ מאחוריה" עי' עירובין יג: ולמרות שרבי בזמן ר"מ היה אך צורבא מרבנן, ולא בהכרח שימש את ר' מאיר שאפילו חבירו לא יכלו לעמוד על סוף דעתו וזו הסיבה שלא נפסקה ההלכה כמותו, אך עצם ראייתו מאחוריו, בגיל מעצב הוא אות לחיי חכמה של מחבר המשנה ומעתיקה רבינו הקדוש.
ואולי זה הכוונה "צורבא מרבנן" צורב היינו כאב, ואכן "אף תורתי עמדה לי" תורה שלמדתי באף היא שעמדה לי, כי ההתחלות קשות הן, ובגבורת האדם על קשייו הרי שעמלו יוצר יחס גומלין של נתינה המולידה אהבה שמולידה עוד נתינה והשקעה בתורה כמעגל שלא נגמר, כי רוצה אדם בקב שלו כנ"ל, והעמל והיגיעה בתחילת הדרך אך הם שלו אישית, כל השאר הוא לכולם מורשה קהילת יעקב כל הרוצה לבוא "ליטול" כתרה של תורה המונחת בקרן זווית יבוא ויטול, אך לא כל אחד מתייגע בכדי לזכות להנחילה ולרשת אותה באופן אישי, זה תלוי במידת החיבור של האדם עם תורתו שלו, וזהו שאמרו חז"ל בע"ז דף יט. "ובתורתו" יהגה יומם ולילה, לאחר יגיעת האדם, התורה הופכת חלק ממנו, ונקראת על שמו, אך זה רק ש"כי אם בתורת ה' חפצו" והוא "יהגה בה יומם ולילה" ולא פוטר עצמו בק"ש ערבית ושחרית כמובן.
ודבר זה הוא קיומה של התורה באופן אסטרטגי לטווח הארוך, וביטול לימוד זה הוא ביטול אסטרטגי ועל כך כבר כתבו הפוסקים שבדבר שמהותו ביטול שיביא עוד ביטול תורה, לדוגמא מושב ליצים, או חלילה שיחות אפיקורסות וחילול התורה, האדם הפשוט שאינו נידון גם לפי הנ"ל באו"ש על התענגו על שיחת חולין, שאין לו ציווי "וקרא בה כל ימי חייו" הרי שכאן מכיוון שאינו בכלל דברי היתר, שהרי זה יביאהו לידי עוון של ביטול תורה, וביטול קיומה, הרי שבזה הוא נידון על ביטולה גם בעצם השיחה, וכן מצאתי בשו"ת אז נדברו על שמיעת רדיו ותוכניות אפיקורסות שמחללות את השם, מעבר לדברי המינות וכפירה שמחללים את קדושת נשמת האדם, הרי שהוא נידון במועד זה על ביטול התורה, שהרי זה יביאהו לידי ביטול תורה, כך שלפי זה ביטול תורה אינו רק נידון על הרגעים האלה האם הם הלכו למטרה נעלה או לא, אלא האדם הם יביאו לידי קיומה של תורה או ביטולה, ולפי זה יש לבאר כנ"ל ברמב"ם. וצ"ע.
ויש להעיר מדוע הוצרך הרמב"ם לטעם "כל שכן בתלמוד תורה" הרי בלאוו הכי הרי עוסק הוא במצווה, ולדברי הרמב"ם פטור הוא מן המצווה, ומעבר לפטור זה אין יותר, אז למאי נ"מ לכ"ש זה, והאם הוא בא לידי ביטוי מעשי?
ונראה לבאר, באמצעות התבוננות במצב שבו יש לאדם שתי מצוות והוא צריך לבטל את התורה בכדי לקיים מצווה עוברת, האם מצוות ת"ת לא חלה עליו מלכתחילה, או שהיא חלה רק מכיוון שלתמודו יכול לחזור ולמצווה עוברת שלא ניתן לקיימה על אחרים תאבד, ולכן בלית ברירה אומרים לו לעשות אותה, אך לא פקע חיוב ת"ת ממנו, ועדיין חייל עליה, ולכן במצב שאין וודאות לכך שהוא אכן ישא את אותה אשה אלא רק השתדלות כגון ראותה קודם שיקדשנה בקיימו מצוות חז"ל שאסרו קדשה קודם לכן משום ואהבת לרעך כמוך שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ( כמובא בקידושין מא. ) במידה וסירב להפגש האם והמשיך ללמוד תורה, האם קיים חובתו או שאיסור בידו שהרי לאחר שפטרתו תורה והפקיעה את חיובו במצב כזה, הרי שביטל מצוות ההשתדלות לישא אשה, שהם מכלול הפעולות הנדרשות מהאדם בכדי לקיים את מצוות פו"ר.
ונראה לבאר לפי דברי התוספות במסכת ב"ב דף יג. ובגיטין דף לח: שהגדירו את מצוות פו"ר מצווה רבה, ויש לכך השלכה הלכתית, שזו הסיבה שהיה צריך הרמב"ם לכ"ש שלמרות שפו"ר היא מצווה רבה וכן לא תוהו בראה, אך ת"ת הוא כנגד כולם וכולל מצווה זו, ולכן הוא פטור כי עוסק הוא בת"ת.
והנה על מה שכתב הרמב"ם "וכל שכן בתלמוד תורה" מקשה ר' אלחנן זצ"ל, אם תלמוד תורה כנגד כולם, מדוע להלכה ולמעשה כל אדם מבטל אותה לשאת אשה, ולכל מצווה אחרת? וכנזכר למעלה במסכת מו"ק.
ומבאר ר' אלחנן כך: "נראה שמה שצריך לבטל מת"ת בשביל קיום מצווה, אין הכוונה שמצות ת"ת נדחית שהרי תלמוד תורה כנגד כולם ( כמבואר בצד הראשון בחקירה, שהמצוה קיימת רק טכנית במצב אדם חייב לבצע את אשר יאבד, אלא ביאור הענין, שכמו שאדם לבטל מת"ת מפני דרך ארץ וכל עניני האדם ההכרחיים, וההסבר לכך, שמצות תלמוד תורה לא חלה על האדם אלא בשעה שפנוי ובטל מעשיית צרכיו, שהרי הפסוק אומר "ואספת דגנך" ( (ברכות לה: מחלוקת האם עשו כן ועלתה בידם?
או עשו כן ולא עלתה בידם?)
אבל בשעה שהוא צריך לעשות מלאכתו אז אינו מחויב כלל בת"ת, אם הוא עסוק במצוה זה לא גרוע יותר מעסקי וצרכי האדם האישיים שבמועדם לא נחשב לו עוון ביטולה אלא הוא לא חל מלכתילה, וכמבואר למעלה, בשם האו"ש, האבן האזל, ר' אלחנן זצ"ל.
אך במצב שאפשר לקיימה על ידי אחרים, ואין אילוץ לבטל מן התורה, המצוה לא נפקעה ממנו, ולכן הוא מחויב בת"ת ומחדש ר' אלחנן "וכן אם אפשר לו לקיימה לאחר זמן לא פקעה ממנו מצות ת"ת וכיוון שחיוב המצוה עדיין עליו, לכן הוא פטור מן המצוה האחרת "וכל שכן הוא דמצות ת"ת בשעה שהוא מחויב בה אינה נדחית מפני שום מצוה שהרי ת"ת כנגד כולם" עכ"ד.
והנה יש להתבונן בשני דברים הדבר הראשון בחקירת הנושא של עוסק במצוה פטור מן המצוה, וידועה מחלוקת התוספות והר"ן במסכת ב"ק נו: האם זהו רק שאי אפשר לקיים שניהם או גם ביכול לקיים שניהם, תוספות נקטו כדבר פשוט שזהו רק במצב של מצוה עוברת אחרת אדם יפטר מכל המצווה על ידי תפילין בראשו וציצית בבגדו, ע"ש.
וכאן נראה פשוט לרבינו שהוא דחיה, אך אצלנו במצב שהוא עוסק במצוה פו"ר הרי שלא חל עליו מצות ת"ת כלל, רק כשנפשו חשקה בתורה, ורק "דוחה" את מועד קיומה, אך לא "מבטלה" ונחשב הדבר אפשר לקיימה על יד אחרים, אז החיוב של ת"ת הוא שמאפשר לו "לא לקיימה כעת" כי היא לא תתבטל.
מהלך עם מנעד עומק מחשבתי עמוק, בו ממצב ש" לא חלה עליו כלל מצות ת"ת" למצב שאסור לו לבטל אותה כי היא דוחה את כל המצות כולם". ודו"ק.
ואין להקשות על כך אם מצות פו"ר נחשבת בגלל אפשרות קיום עתידית "יכולה להתקיים על ידי אחר" אם כן מדוע הוצרך הרמב"ם לטעם "העוסק במצווה פטור מן המצוה וכ"ש בתלמוד תורה כנגד כולם" הרי חל הפטור הרגיל של "מצוה שיכולה להיעשות על ידי אחרים לא בטלה וממשיך לעסוק בתורה?
ונראה לישב, דסלקא דעתך אמינא "מצות פו"ר שאני" דמצוה רבה היא כנ"ל, כי היא מהות קיום העולם, ולא תוהו בראה לשבת יצרה, אך ברור שפסוק זה נאמר שלא בהקשר תרי"ג מצוות שחוקים גמורים הם מאת הבורא ולא דרשינן טעמא דקרא ( עי' סנהדרין כא. ) רק בגלל שמצוה זו קיומו של עולם היא, וכנ"ל, קמ"ל עסוק במצוה פטור "וכל שכן בת"ת" שדורש טעם ולב לדעת ולהבין, ולשקוד על דלתותיה יומם ולילה, וריחיים בצווארו ויעסוק בתורה, כדברי הגמרא בקידושין.
ויש להקשות על כך, שהרי דרשו חז"ל על בועז ממנו אנו למדים
"תנא דבי ר' ישמעאל נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקונותו היו לו בנים בילדותו, יהיו לו בנים בזקונתו,
שנאמר " לבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה מהם יכשר"
והיינו ציוו חכמים להזדרז במצות המביאה לידי קיומו של עולם, ואותה בוודאי הוא מבטל כעת בגלל התורה, שבמצב שלא ניתן לעשות על ידי אחר, כי גם אם נחשיב את מה שהוא יקיים מאוחר יותר הרי את ההקדמה הוא בוודאי הפסיד, ואם כן שוב לא חלה עליו מצוות ת"ת וכנ"ל דלא גרע מעשיית כל צרכיו, ופרנסת אנשי ביתו, וכאן הרי זה שהוא מקדים היא בדיוק הסיבה של מהות הציווי שלא יהיה מצב שלא יהיה לו בן ת"ח וכנ"ל.
ותירצו האחרונים שמצוות "אל תנח ידיך" מוטל עליו רק כאשר נכבדות ידובר בו והוא בפרק האיש מקדש בדרך לאשה הנקנית לו. אך זה שנפשו חשקה בתורה, ועוסק בה בתמידות ללא דברי פנאי והוואי, שאסף רוח, במצב כזה לא חל עליו החיוב באופן מיידי כי אם על עצמו לטווח הארוך, והחיוב חלק ממצות פו"ר שחלה עליו, דהיינו אחרי שניתן לדחותה כמבאר ברמב"ם נחשב הדבר לאפשר לקיימה על ידי אחר, ולכן לא נפקע ממנו גם חיוב
וכן הוא בצורה מפורשת בשאלות ותשובות הרשב"א ( ח"ד סימן צא )
וז"ל: שאלת, מי שנשבע שלא ישא אשה עד זמן ידוע מי מדמינן לה לההוא ירושלמי ( שבועות פ"ג הלכה ד' ) שבועה שלא אוכל מצה וכו' וה"נ כיוון שלא נשבע שלא ישא לעולם, אלא עד זמן ידוע אין זה נשבע לבטל את המצוה? תשובה. שבועה היא חלה דאין זה נשבע לבטל את המצוה דאפשר לקיים זה וזה. ולא זו בלבד, שאין זמנה בהול כמילה ביום הח' אם נשבע שלא ימול בבוקר עד ארבע וחמש שעות או שנשבע שלא יאכל מצה שעה ראשונה של לילה מקיים שבועתו ומשתהה עד זמן שנשבע וכ"ש בזה שאין זמנה בהול.עכ"ל.
וקשה לי על כך תרתי, האחד הלא הגמרא אומרת שמא יקדמנו אחר, והרי הוא תלוי בפגעי הזמן הנותנים בו אותותיו ולא בהכרח יכשר לקיים המצוה שלא בילדותו, ואם כן יש אבדן שאין השיבו, ועוד יש לתמוה, הרי במהלך השנה אדם לא חייב במצה, היא חלה עליו בליל פסח, ולכן מיגו שחל על מהלך השנה חל גם על פסח, והוכיח מזה הרשב"א שאמרינן שהשבועה חלה במהלך השנה, כי מדובר על שבועה עד פסח, והוא ברור כי כעת כל יום בפני עצמו הוא ולכן חלה כעת השבועה, משא"כ במצות פו"ר הרי אותו חיוב של חל עליו כבר עכשיו, ולא מדובר בחיוב אחר, וא"כ אין כאן מיגו, ואין שום הכרח למצוה אחת המוטלת עליו וחובתה כבר מעתה מוטלת עליו. וצ"ע.
ויותר מכך, הרי הרמב"ם נתן מועד בו אדם עובר על מ"ע והוא גיל 20 כנ"ל. ולדברי הרשב"א הרי לא ביטל עדיין את המצוה אלא שלא קיימה עדיין, וחלה שבועה על 'זמן' כשהרמב"ם מגדיר את מעבר ה'זמן' מעבר לגיל 20 ביטול מצוה, ומעבר על מ"ע.
ועוד יש לתמוה לדברי הרמב"ם אם הוא ביטל מ"ע איזה מ"ע זו פו"ר ואם יום למחרת התחתן האם נפקע ממנו ביטולה, ואיך זה עובד.
ונראה לבאר בדברי הרמב"ם שלא מדובר על ביטול מ"ע של פו"ר, אלא על ביטולה בהידור, ולמרות שהיא מתקיימת גם לאחר מכן, אך קדימת הזמן יוצרת מצווה רבה, מכיוון שבגיל זה הבורא תכנן את מערכי רמ"ח אברי אדם בהתאמה לנישואין, ויש להוכיח כן שהרי אם הוא חוב ככל החובות הרי שבגיל 13 היה אמור להתחייב בכך ככל המצוות, ומוכח מזה שהמצוה אמנם חלה עליו, אך אינה מובחת כל עוד לא תתקיים בשלימותה, הן מבחינת מטרתה "לשבת יצרה" ומערכת הרביה של האדם לא בהכרח מפותחת דיה בוודאי לא אצל כולם בכדי להביא ילדים לעולם, וכן מבחינת דעת האדם שאינה מפותחת דייה, בכדי לראות חיים עם האשה אשר אהב, כל ימי חייו, והפרט הזה חשוב כי הוא חלק ממצות "אל תנח ידך" שהרי אם יסודות ביתו מעורערים בגלל שרק בגיל 13 ניתנה בו דעת, ויצרו הטוב, הרי שמשלב זה הוא אמור לבנות את תודעתו, דעתו, לאישיות הראויה לנהל בית בישראל לפי דרך התורה והיהדות עם אשה בדרך שתחזיק ללא ערעורי יתר, ובעיות שנובעות מחוסר התפתחות פיזי נפשי מנטלי, ואמדו חז"ל את דעתו של אדם, ואמרו בן 17-18 לחופה, זה השלב השני שבו הוא יכול כבר לעשות השתדלות מעשית בכדי לקבל החלטה ראויה והרת גורל כמו לחיות לצד אדם אחר – אשה – כל חייו, אך שנתיים הם פרק זמן ראוי ומספיק לשלב זה, ולכן אם הוא מזניח בשנתיים אלו את ההשתדלות הזו, אז ביטל מ"ע, אך במידה והוא עשה את המוטל עליו, ולא מצא את האשה אשר אהב, בוודאי לא ביטל את המצווה, ולמרות שאת מטרתה פספס שהרי בסופו של דבר לא נשא אשה, אך אם מדובר על מטרות הרי שהתוצאה היא לשבת יצרה וזה יכול להתקיים גם לאחר גיל זה, ועדיין יכול לקיימה בזמן מאוחר יותר, וכעת לדברי הרשב"א, הנה מצד אחד הרמב"ם מדבר על ביטול מ"ע, אך זה וודאי לא קשור לרשב"א שדיבר על מצות פו"ר כי מדובר גם על אדם מעל גיל 20 וזה ודאי נכון, אחרת כל תירוצו הוא רק לאדם בגיל 19 שמיגו שחלה השבועה לפני מועד החיוב דהיינו עד גיל 20 וכו' ואם מדובר על המצוה עצמה, שפיר דימה הרשב"א למצה, כי מטרת המצווה אמנם מוטלת עליו אך כל עוד עושה את ההשתדלות שלו מגיל הראוי לכך 18 בצורה אמיתית וכנה הרי שמצד "מצוה מן המובחר" של הזמן בוודאי לא ביטל, וכמו כן אולי מדובר שכבר עבר מועד זה, אלא שמצד המטרה של המצוה, שהוא פו"ר וזה ודאי לא מתבטל עד שאין לו יותר אפשרות לקיימה, וזה ודאי לא מוטל עליו כעת דווקא, והראיה לכך שהיא שרק בגיל 20 ביטל המצוה, וכנ"ל כי מדובר על אותה מצווה מובחרת, ועל אותה מצוה לעשות את אותה השתדלות, והמצוה הזו עליה לא דיבר הרשב"א כלל. והוא נכון לענ"ד בס"ד.
כמו כן יש להעיר שהמהרי"ט שהובא בתחילת דברי ר' אלחנן זצ"ל מדבר על אדם שנשבע לפני גיל 20 לשאת לאחר גיל 20 כך שמדובר על ביטול המצוה הזו, והרשב"א מתיחס לעצם ביטול המצוה שכל עוד שיש לו אפשרות לקיימה היא אינה מגודרת בזמן, ולכן זה חל על הזמן כל עוד הוא יכול לקיימה יותר מאוחר, וחלה לפרק זמן זה דומיא דמצה, ובזה מיושבת קושייתנו, שהרי אותה מצווה ממש דומה למצה, על כל אדם יש חוב לדאוג לקנות מצה, אדם בוודאי לא יכול לפטור את עצמו בכך שכעת ערב פסח, ואין עליו חובת מצה, ובפסח עצמו לומר שהוא אנוס מלקנותה, שהרי אותה חובת מצוה של ליל פסח, מחייבתו לעשות את כל ההשתדלויות בכדי שיהיה לו את האפשרות לקיים את המצוה בליל פסח, וכעת נדון על אותה פעולה של רכישת מצה, האם היא המצוה בעצם בוודאי שלא, האם היא מחויבת כמו המצוה בעצם בוודאי שכן אחרת אין שום אפשרות לחייב אף אדם באף מצווה, ולכן השווה הרשב"א את מצות פו"ר כי כל עוד לא מבטלה לגמרי כמו שמעקר את עצמו, ויש לו אפשרות לקיים את המצוה לא מבטלה וכל עוד לא מבטלה יש עליו "רק" את החובה לדאוג שבעתיד הוא יקיים את המצוה, ודבר זה נכון הוא.
מקשה ר' אלחנן זצ"ל, על הרמב"ם פט"ו מאישות הלכה ג': מי שנפשו חשקה בתורה תמיד ושוגה בה כבן עזאי ודבק בה כל ימי חייו, ולא נשא אשה אין בידו עוון. ע"כ.
וקשה כיוון שכאן מדובר על ביטול המצוה לגמרי ולא לענין איחור גרידא אם כן מאי שנא פו"ר משאר המצות שאי אפשר לעשותן על ידי אחרים שצריך לבטל את תלמוד התורה בכדי לקיים את המצוה.
ומתרץ ר' אלחנן כך: ונראה דבכה"ג אינו פפטור ממצות פו"ר אלא דנחשב כאנוס בביטולה, וכלשון הרמב"ם "אין בידו עוון" והיינו דבן עזאי היה דבוק כל כך בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר, ודוגמא לזה בזבחים דף קב ע"ב "אמר רב הא מילתא גמירנא מר' שמעון בן אליעזר בבית הכסא וכו' ופריק מי שרי בבית הכסא ומשני לאונסו שאני, ועי' בזה בבית יוסף או"ח סימן פה ד"ה וכתב רבינו מנוח ) בשם הירושלמי. עכ"ל.
וקשה, הרי שם מדובר על מחשבה שעולה על דעתו ואינו יכול להסיח דעתו ממנה, והרי אמרו חז"ל "שלושה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום וכו' הרהור עבירה ( ב"ב קס"ד ע"ב ) כי מחשבת האדם ומאורעותיו אינה בידו לגמרי בכדי לשלוט במה לא יחשוב, ולהיפך אמרו החכמים לשקוע במחשבה אחרת כי אין המוח יכול להכיל מחשבה מקבילה למחשבת החיוב, וכדברי הרמב"ם שכתב "יסיח דעתו לדברי תורה כי אין הרהורי עבירה אלא בלב הפנוי מן החכמה" ע"ש. משא"כ כאן אנו מדברים על מחשבה חיובים שתופסת את מוחו של אדם 24/7 עד שהוא לא מסוגל כלל להרהר בדבר אחר, וזה שונה.
שנית המחצית השקל אכן הביא סברא דומה באה"ע סימן א'.
אך מקור מענין ניתן להביא לבן עזאי, בכל זאת לבטל מצוה הנחשבת מצוה רבה, אינה דבר זה מה בכך שניתן לבטלה, בסוכה מצינו פטור של מצטער בגלל מהות המצוה "בסוכות תשבו שבעת ימים" תשבו כעין תדורו כמובן שלא מדובר באנוס אלא בפטור מיוחד שפוגם ב "כעין תדורו" ניתן לומר בנישואי אשה, אדם חייב להיות בן דעת, הראיה לכך מעבר לכך שהמצוה בעצמה נדחתה הן על ידי חז"ל והן על ידי הרמב"ם שרק בגיל 20 מבטל את המצוה הזו, הוא שאשה שבינה יתרה ניתנה בה, מצפה שבן הדעת ישא אותה, וישלים את דעתה הקלה, בחיבור שלם של חכמה-בינה היוצרת דעת, אך מי שמהותו לא שייכת כל חכמתו, בינתו, ודעתו, וכן תשוקתו וחשקתו, בתורה הרי שלא יכול לפנות את ליבו, והייתי אף אומר שהוא אסור לישא אשה, מצד "ואהבת לרעך כמוך" שהרי אהבתו וחשקתו בתורה, בהכרח תפגע בהמשך הדרך ב"ואהבת לרעך כמוך" וכמאמר חז"ל הנ"ל, כך שיוצא שמצות פו"ר אמנם יש לה מטרה, אך היא אינה מקדשת את האמצעיים, כי הדרך לא פחות חשובה, ולפי זה מיושב מדוע לא בחר בן עזאי לאמץ ילד, או לגדל יתום בתוך ביתו, א' כי אנוס רחמנא פטריה אז לא חלה עליו כלל המצווה, ב. כי אם אינו יכול להסיח דעתו לנישואי אשה, היאך יסיח דעתו לחנך קטן ילד בתוך ביתו, וכיוון שהוא היה מנותק ממערכת זו, הרי שלא חלה עליו מצווה זו.
והמקור לכך הוא מהתורה בעצמה שהרי משה רבינו פירש מן האשה, והבורא הסכים על ידו שהרי מרים ואהרון נענשו על כך שדיברו עליו, וכמאמר הכתוב "מדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט" ונשאלת השאלה, הלא ככל הידוע לנו, למשה היה בנים גרשום ואליעזר, הרי עדיין לא קיים מצוות פו"ר, וגם אם קיימה הרי "אל תנח ידך יש בכל מצב" ויותר מכך, היאך יעלה על ליבנו שמשה גדול הנביאים, עשה משהו שהוא אנוכי וחלילה פגע באשתו, הרי אפי' להקפיד לראותה את הכלה טרם נישואין החמירו חז"ל שלא יהיה מצב שתתגנה עליו, ויגרשנה בגלל מה שאמר ר' עקיבא בסוף גיטין "אפי' הקדיחה תבשילו או מצא בה דבר מגונה" ולאו דווקא דבר ערווה, אלא התשובה לכך שמשה רבינו בנישואיו אכן היה ככל האדם, אך לאחר שהתעלה ונדבק בשכינה, לא היה שייך אצלו לא רק זיווג אל עצם נישואיו, וה לא בגלל חסרונו אלא מעלתו שהסביבה לא יכולה הייתה להכילה אותה, ולא היה שייך בגשמיות הוא הופשט לגמרי מכל ענין גשמי, כך שמדובר על פגיעה במהות מצוות הנישואין, ובוודאי שלא היה שייך פו"ר בו, ולהיפך בגלל שהבין עד כמה זה בלתי הפיך, פרש מאשתו בכדי שתוכל לחיות את חייה בצורה אנושית וטבעית כדרך כל הארץ, ונראה מזה יסוד, שמצות פו"ר ונישואי אשה לא נאמרה כאשר מישהו אחר נפגע כי אין הצדקה להגדיל את כמות האנשים בעולם, על חשבון איכות חיים של מישהו אחר, זה משה רבינו, כנ"ל בן עזאי.
וידועים דברי גדול בעלי המוסר אור ישראל מסלנט זצ"ל לגבי חומרות על חשבון אחרים, או רוחניות על חשבון אחרים, והיסוד הזה מתבהר כאן ביותר, כי המצוות של בין אדם לחבירו ובין אדם למקום ניתנו בשתי הלוחות במקביל ללמדנו שכמו שלא תתכן מצוה שבין אדם לחבירו שתתבצע על חשבון רצון ה' כי הוא הוא היסוד לציוי ואתה והוא מחויבים בכבודו והוא פשוט, כך להיפך אין מצוה שבין אדם למקום ( בוודאי לא פו"ר שנועה לתקן את יישובו של עולם זאת אומרת היא ציווי ביטוח חיי העולם והמשך הטבת הבורא לברואיו ) שפוגעת באדם אחר בתוך כדי הפעולה, ומזה למד רבינו לחומרות כי כשאדם מחמיר "אהבת החומרה" מקלקלת את השורה, ועשוי להתהוות עיוות בהנהגתו, אך המצוות בעינן עומדות כי כך הם לא יפגעו לעולם באחר, רק ירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו.
והנה בלעם כשבא לקלל את עם ישראל הפך הקב"ה את דבריו לברכה, ואמר "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה"
פירש רש"י: הן עם כלביא יקום וגו'. כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי ( יתגבר כארי לעבודת יוצרו שיהא הוא מעורר השחר – וגיבור כארי וכו' נאמר על בסיס דברים אלו ) לחטוף המצות ללבוש ציצית, לקרוא את שמע, ולהניח תפילין, וכו' עכ"ל.
ונראה שלא בכדי נמשלו ישראל ללביא ולארי, הלביא בן הלביאה והאריה, יש בו את התשוקה לגדול להיות אריה, כי האריה למרות גבורתו ומלכותו, לפעמים עצל הוא הוא לצוד טרפו, והלביאה על מה נקרא בנה לביא היא הטורפת אך האריה הוא הראשון לאוכלו כי על גבורתו אין עוררין, ולכן מצד אחד נמשלו כלביא אשר יש בו את אותו תשוקה לטרף, ומאידך יש בהם גבורת ארי, כך היא שלימות הגבורת של עם ישראל, ועל כך מלאך אמר אמן כפירש"י שבעל כורחו המלאך אמר, הן-אמן.
אך נראה ביותר מכך, לא בכדי נאמרו כאן דוגמאות הציצית, תפילין, וק"ש, ציצית כידוע היא כנגד כל המצוות כולם, ציצית=600 ו 13 קשריה הן כנגד 613 המצוות, של כל התורה כולה, ולפי המבואר מעלה, הלא גם ק"ש שינון היא, כך שמכוונת היא כללית לכל התורה כולה, וכן תפילין, צורת שינון היא כך שמכוונת היא כנגד כל התורה כולה, כך שלמען לימוד התורה וזכירת מצוותיה, דהיינו שינונה, "וראיתם אותו ( את פתיל התכלת ) וזכרתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם וכו' זוהי מהות השינון, זכירת המצוות על מנת לעשות, ומנין לנו שהרי כתוב "וזכרתם את כל מצוות ה' – ועשיתם אותם" וכמו שביאר מרן הקהילות יעקב ( ברכות סימן טו ) את דברי הירושלמי פ"ק דשבת שם הובאה מחלוקת משולשת מדוע רשב"י וחבריו היו מפסיקים לק"ש ולא לתפילה,
תפילה דרבנן היא, תפילה ללא כוונה כגוף בלא נשמה, ובק"ש החובה היא פסוק ראשון ואין בו היסח הדעת מהלימוד, והסבר נוסף ק"ש שינון היא, וזה שינון מול שינון.
והקשה על כך הירושלמי, וכי לית ליה לרשב"י "הלומד ע"מ שלא לקיים נוח לו שלא נברא וכו' וע"ש בתירוצו.
והקשה הקהילות יעקב, מדוע נזקק הירושלמי לבסס את קושיתו על האמירה "הלומד ע"מ לא לקיים נוח לו שלא נברא" הלא מכיוון שמדובר במצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, הכלל אומר שיש לבטל את הלימוד, כי מצוותו מוטלת עליו, וכמו שביאר באופן נפלא הסטייפלער זצ"ל, שברגע שיש מצוה על האדם או כל הכרח אחר הרי שהוא לא מחויב במצוות תלמוד תורה, כי גדר המצוה היא עסוק בה "ככל יכולתו" וכשמצווה מוטלת עליו, אין עליו מצוות ת"ת ולכן למרות שת"ת כנגד כולם, לא דוחה מצות ת"ת את שאר המצות מדין עוסק במצוה פטור מן המצוה, כי אין עליו ציוי לעסוק בתורה מעבר לגבול היכולת שלו כמו בעניני חול כך בענייני שמיא כשמוטלת עליו מצוה, לא כן כשאפשר לקיימה על ידי אחרים, הרי שאינו מעבר לגבול היכולות שלו כי אין המצווה מכריחה אותו לקיימה, ולכן נאסר עליו להפסיק את לימודו כי בהיות שכעת עוסק הוא בתלמוד התורה, עליו הוא מצוה כעת, שוב אמרינן תלמוד תורה כנגד כולם, ואם כן כעת יש עליו מצות תפילה, הרי שלא חלה עליו כלל מצות ת"ת וגם ללא האמירה "נוח לו שלא נברא" יש קושיה על רשב"י שלא קיים את חובתו, וביאר שם מרן זצ"ל יסוד אדיר, שקיום המצות אינו חיצוני ללימוד התורה, אלא בהיות האדם לומד תורה שלא ע"מ לקיים, לימודו פגום וחסר, ולכן למרות שיש לומר שבתפילה לרשב"י גדרה כמו ת"ת שחיובו היא אך לפי יכולתו, כמו שנאמר שבהלכה שמי שבא מן הדרך ומוסחת דעתו פטור מתפילה 3 ימים, והיינו שיישוב דעתו הוא תנאי מקדים לסיבת החיוב, אך כאשר הוא לומד תורה, תורה כזו שאינה נלמדת ע"מ לקיימה, תורה חסרה היא, שהרי "נוח לו שלא נברא" ביאור הדבר, הרי תינוק יושב ונר על ראשו ומלאך מלמדו את כל התורה כולה כדאיתא במסכת נידה דף ל: ואם כן מבחינת לימוד התורה, הרי כל אחד נשמתו הכילה את כל התורה כולה, ותפקידו בעולם המעשה הוא לקיים את מצוות התורה, וכן לזכור את התורה, ששכחו המלאך בכדי שיוציא מן הכוח את הפועל את התורה שלמד, ובעולם המעשה, "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות השם ועשיתם אותם וכו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וכו' " זכירת הלימוד היא למען העשיה, וזהו חלק אינטגרלי מלימוד התורה, ולכן הובא ברש"י קודם תפילין וק"ש, ציצית. כי בדברים אלו ניכרים ישראל בגבורתם, בקימתם שחרית, וניתן להוסיף ע"ד הרמז לבי"א ראשי תיבות – ל'מען ב'ית י'ה'ו'ה א'לו'הנו, כאן רמז על השכמת עם ישראל לבתי כנסיות הלא המה בית השם אלוקינו. ודווקא בלביא רמז זאת ללמדנו, שיש לחנך את צעירי הדור להרגילם בהשכמת בית ה' אלוהינו, למען כי יזקינו לא יסורו מדרך זו. ( ועי' בכלי יקר ביאור נוסף לקושיה זו מדוע נקט רש"י 3 מצוות אלו בדווקא )
והנה מילותיו של בלעם מאוד מזכירות את ברכת יעקב ליהודה וההקבלות רבות הן,
בבראשית ( מט ט ) גור אריה יהודה מטרף בני עלית, כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו" וגו' והמשך ( שם פסוק יא ) אוסרי לגפן עירו ולשורקה בני אתונו כבס ביין לבושו ודם ענבים סותו" הלא היהודים נקראו על שם יהודה, הדימיון הוא הן בכך שמשלום לגור אריה, לביא, ולאריה, הם בכך שהוזכרה "דם חללים ישתה" אל מול "דם ענבים סותו", והנה בפרשת השבוע בהעלותך אנו למדים על אנשים שהיו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לקיים קרבן פסח, וביקשו ממשה לאפשר להם להביא פסח שני?
ובאמת נשאלת השאלה מדוע דווקא בקרבן הפסח כאבו "למה נגרע" הרי אונס שייך בעוד כמה מצוות שנצטוו, ונראה שקרבן פסח הוא קרבן ייחודי ומיוחד, מעבר לכך שהוא נאכל למנויו בלבד, הרי שיש על ביטול מצוות כרת, והוא המצוות עשה השניה בתורה שעליה יש כרת הראשונה היא ברית מילה, ואותם אנשים, הבינו שאם יש על קרבן זה כרת הרי שהוא מהותי מאד, כי הוא מחובר לנשמת עם ישראל, שיצאו ממצרים מעבדות לחירות והוא המשך קיום נשמתם הנצחית, והמבטלו הרי שכרת את עצמו, ולכן למרות שהיו אנוסים לא רצו להפסיד את ערכה העצום, וכזכור לנו על 2 מצוות אלו נאמר "ואומר לך בדמייך חיי" דם פסח ודם מילה, כך שלא בכדי אחז בלעם בסטרא אחרא דיעקב אבינו אמר "וגם חללים ישתה" היינו שגבורת ישראל היא בהיותם מקפידים על דמייך חיי הנ"ל, כי קרבן הפסח הוא הפכם לעם בן חורין ביציאתם ממצרים ע"מ לעבוד את האלוקים על הר סיני, שם נצטוו על הדם השני שהוא דם מילה, שהיא הברית שמנציחה את קיומם לנצח, כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, ובלעם שרצה לקלקל בדם – הפכה קללתו ברכה, ע"ד זה ניתן לרמוז כי "לבי"א" עם המילה עצמה הוא גם 44 שהוא גימטריא דם, לרמוז על אותו דם כי הדם הוא הנפש והוא רומז לנצח הנפש ישראל, בהיותם שומרי משמרת הקודש עם סגולה שמפרסם את שמו של האל הגדול הגיבור והנורא בעולם, הפלא הגדול שכל הדברים האלו קורים גם הלכה למעשה, מבצע "עם כלביא" פרץ בפרשת בהעלותך, שם מסופר על אותם אנשים שהגיעו למשה, וכנ"ל, לאחר אלפיים שנות גלות, מעבר לכל אחיזה במציאות, באופן דמיוני לחלוטין, עם קטן, נרדף מוכה שהיה מטרה להשמדה, פרעות, ושואה, בדרך לא דרך, מגיע לארץ ישראל, וחי בה את חייו, רוב האימפריות הגדולות בעולם, כרומי, יוון, אדום, פרס, בבל, נשמדו ואבד זכרם, רק אותה אומה ללא צבא או מדינה במשך 2000 שנה, שורדת, ולא רק, אף חוזרת לבסס ריבונות בארץ ישראל, מבלי להכנס לביקורת על הדרכים העקלקלות והשקפות ומבטים שונים על החיים במדינת ישראל, הרי שלא ניתן להתעלם מכך והוא בבחינת נס ופלא, כשאין לנו נביא או חולם חלום שיוכיח את האמונה בגאולת השם, ונוכחותו בעולם, הרי שעובדות אלו זועקות עם ישראל חי.
ונפלאים ואקטואליים דברי האור החיים הקדוש על ברכת בלעם וז"ל: ואומרו כלביא פירוש קימתו הראשונה אינו כשאר העולם, כי להיותו חסר התלמדות המלחמה לא יעשה גבורות, אלא כלביא יקום ויעשה נפלאות, כמו שכן היה שהגם שמעודו היה שבוי בבית הבור מעונה בסבל אנוש אעפ"כ כצאתו את העיר הפליא עשות בסיחון ועוג על דרך אומרם "שלושה כל זמן שמזקינין מוסיפין כח, ארי וכו' והוא אומרו יתנשא שהוא מתנשא ורם בכוח שהגם שיעברו עליו כמה מלחמות לא מפני זה יהיו נחלשים אלא הולכים ומתגברים.
עוד ירצה [ ביאור נוסף ] שמלבד כוח אשר עשה ה' בהם עוד יהיה בעיני כל האומות במדרגה גדולה לפחד מהם כאמרו ( יהושע ב ) "וגם נמוגו "וכו' והוא אומרו כלביא יקום זה בערך גבורתו, ( ערכו האמיתי ) ובערך מה שיהיה נחשב בעיני העולם, כארי יתנשא פירוש, יותר ממה שהוא יהיו מנושאים בעיני העולם" עכ"ל.
ספורנו, מוסיף כלביא יקום: להלחם עם מי שלא נלחם בהם כלל.
לומדי הדף היומי בכל העולם לומדים בדיוק באותו יום את דף מ"ד ( דם-בדמייך חיי דם פסח ומילה כנ"ל ) במסכת שבועות, הלא הוא הרמז על השבועה שנשבע השם לאבותינו, כי לא תשכח מפי זרעו וזרע זרעו עד עולם, כך שההבטחה של נצחיות עמנו היא בהכרח קשורה להיותם ממלכת כהנים וגוי קדוש אור לגוים, וכמו שאמר רב סעדיה גאון "אין אומתינו אומה אלא בתורותיה" כי זהו סוד נצח ישראל שלא ישקר, ומכאן מודעה רבה לאורייתא, להתחזק ולחזק את לימוד התורה הקדושה בארץ הקודש, בכדי שהחוט המשולש הלא הוא התורה, העם, והארץ, לא ינתקו מוסרותיהם, כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה, ועל ידי זה, אהבתו לא תסור ממנו לעולם.
והדברים נפלאים, בתזמון מושלם, מדינת ישראל תוקפת את ראש הנחש בציר הרשע העולמי נכון להיום, המדינה שמאיימת תכופות להשמיד את עם היהודים, ויוצאת למבצע "עם כלביא", שנזכה שה' ילחם לנו ואנחנו נחריש, ושהקב"ה יחזיר את כל חיילנו בשלום, ונזכה לראות בשוב השם את שיבת ציון, לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
