פסח "זמן חומרותינו" הרב משה לנדסמן

רבינו המהר"ל (גבורות השם פרק נא) תמה מדוע אין אוכלים דבש בליל הסדר, לכאורה כפי שאנו אוכלים מרור לזכר והרגשת השעבוד כמו כן היה לנו לאכול דבש לזכר והרגשת חירותנו.

ראש ישיבת טלז הג"ר יוסף לייב בלוך ב'שיעורי דעת', גם מעורר על מנהגנו בסדר ליל פסח אך מזווית אחרת,
שמביאה למסקנה חשובה, ומלמדת יסוד נפלא בבניין נפש האדם.
 וז"ל: "כמו כן עוררתי זה כבר בעניין סדר ליל פסח, שנתקן כולו על כל משפטיו וחוקותיו לזיכרון, להזכיר ולעורר בנו עניין יציאת מצרים, אוכלים בהסיבה זכר לחירות, מרור – בלי הסיבה – זכר ל"וימררו את חייהם, מצה – זכר ללחם עוני וכן זרוע ושאר דברים הנהוגים בלילה ההוא סימנים קלים בלתי כלל, וכל זה נשנה חוזר ונשנה בכל שנה ושנה"

לכאורה המושכל הראשון בראשית המחשבה הוא הפוך.
וכך הוא כותב "הלא לפי דמיוננו לכאורה היה יותר נראה מועיל ויותר מעורר אילו עשו בכל עיר ועיר משתה גדול לכל העם בשירים ונאומים לכבוד היום, עוד יותר מעורר היה, אילו ערכו גם חזיון לתאר את כל ענין יציאת מצרים, ובימינו היה אפשר גם להשתמש בהמצאת הטכניק החדישות שהיה אפשר על ידם לפאר ולהדר את מחזה הנשף ההיסטורי של יציאת מצרים, ולצייר בדיוק את אופני השעבוד שנשתעבדו אבותינו בחומר ובלבנים, כמדומה שבה היו זוכרים ביותר את כל עניין יציאת מצרים, ויותר היו באים לידי התפעלות והתעוררות מאשר על ידי טעימת מרור הסבה וכדומה",

ומעלה ומסיק מתמיהה זו את היסוד העמוק בבניין נפש האדם.
"והנה, כל זה עוררני לחידוש הגדול והוא אולי ההפך מכפי שרגילים לחשוב תמיד אבל כמדומה שהוא הנכון אדרבה אפשר שהתועלת הרצויה היא דווקא על ידי דברים כאלו שאינם מעוררים התפעלות ורק מניחים רשמים דקים, שאז מגיעים הם לנימים הדקות שבנפש האדם ומעוררים אותן"

והוא מרחיב ומעמיק הסבר דבריו:

"כי כשנעשים דברים יותר אפקטיים ויותר ניכרים, אף שבשעת מעשה נדמה שהם עושים רושם גדול על האדם ומביאים אותו לידי התפעלות והתרגשות מרובה אבל באמת אינם פועלים כל כך, שדווקא מחמת הם עושים רושם חיצוני גדול, הם מניעים את הכוחות היותר קטנים שבאדם והרושם מתרחב ומתפשט בכל הכוחות ההם כל כך, עד שאינו מגיע אל הכוחות "

כדי להבין את עומק הדברים, יש להביא ראיה מדבר נוסף שיש במנהג ליל הסדר.

הנה נאמר בתורה (דברים ט"ז ג') "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ועל כך כותב הרמב"ן.  

"וביאר בכאן דברים רבים כי הזכיר במצה שתהיה לחם עוני, להגיד כי ציווה לזכרו שיצאו בחיפזון והיא עוני זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ והנה תרמוז לזה שני דברים וכן אמרו "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארע דמצרים",

ונשאלת השאלה, הכיצד ישמש דבר אחד גם לשעבוד וגם לגאולה במקביל.
וראיתי הסבר נפלא בספר 'התבוננות' הרב נתן רוטמן הסבר נפלא,
 ואלו דבריו:  

"עם ישראל משעובדים לפרעה במצרים מצפים וממתינים להיגאל, כשננסה לתאר את חלומות הגאולה והשחרור של עבדים שפלים מיד אדוניהם הנוגשים ומענים, שאינם מניחים אותם אף לרגע מן העבודה אשר עבדו בהם בפרך, נמצא בדרך כלל שאדם משועבד נושא את נפשו לחיי רווחה ורחבות ללא צר ולחץ, בדמיון מה שרואה ומכיר אצל אדונו וכך טווה חלומות היאך יהיה היפוך היוצרות שיהיה הוא עצמו אדון לעבדים שישמשוהו ולא יעבוד עוד"

"הסיכון שעומד בעת היציאה ממצרים הוא שתהיה הגאולה הנכספת גאולה מצרית ולא גאולת ישראל, אפשר היה שיצאו ישראל ממצרים מתוך מושגי השעבוד והציפייה של שנות העבדות וביציאה זו היו ממשיכים לאכול מיני מאכל ומשקה ולעדן בדשן נפשם, ואף היו מקבלים תורה ומצוות לתוספת ברכה, אך אז הציר שעליו סובבת כל הגאולה והמטרה שלשמה יצאו לפי דעתם הנמוכה תהיה לפי מושגי מצרים המשעבדים
היופי של כלל ישראל שביום ההיווצרות של העם הם אוכלים לחם פשוט-  לחם עוני, בזה הם אומרים שעל החררה הזאת יצאו אחרי הקב"ה, אותו לחם עוני שאכלוהו בהיותם עבדים במצרים שאוכלים ממנו רק מעט ואי אפשר להוסיף ולאכול עוד, הוא הלחם שאוכלים כעת, אכילה זו מורה שלא יצאנו על דעתנו אלא על דעתו… ביציאה באופן זה הם משאירים את כל החלומות של השחרור לחיי רחבות עם הבכורות המתים של מצרים והולכים אחרי הקב"ה, משכני אחריך נרוצה" עכ"ד.

ובכדי לבאר את הענין,  אקדים עוד נקודה שחייבת בירור.                      

מהי בכלל אותה חירות בה זכינו ביציאתנו ממצרים, הרי דבר השם, ויעד יציאתם ממצרים היה קבלת התורה בהר סיני. כמו שנאמר (שמות ג' י"ב)  "בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" נמצא שיציאתנו מעבדות מצרים כעבדי פרעה הייתה למטרת עבודת השם על הר סיני, אוזן כל אחד מישראל ששמעה בהר סיני "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא עבדי עבדים", כמו שאומר האדון לעבדו עברי שלא הבין זאת והוא מוכן להשתעבד מרצונו לבשר ודם.  
 היאך יכונה 'בן חורין' כמו שאמרו ששנו חכמים בלשון המשנה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות פ"ו מ"ג) וזה עצמו נלמד מהר סיני מלוחות האבן התורה ומצווה וכו' חרוט על הלוחות" אל תקרי חרוט אל חֵרוּת.
איך יתכן לתת לאדם תורה שאומות העולם סירבו קבלה להתחייב עליה, ועם ישראל נכפה עליהם הר כגיגית לאחר אמרם נעשה ונשמע, כפיה, שעבוד, ועבדות – היאך תקרא חירות?
הרי כל אחד מעם ישראל יש עליו מצווה לקרוא קריאת שמע שחרית וערבית בכדי לקבל עליו עול מלכות שמים, ולאחר מכן עול מצוות, "עול" הוא משא כבד עד שלא ניתן שומו  תחת האדם כי אם עליו יען הוא הוא חייב לשאתו מעלה ( שורש עול – עֹל )
כדברי חז"ל לעולם ישים אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשא –  עֹל , להסיט ראשה ימין או שמאל, וקבלת עול הינה ההיפך המוחלט לחופש וחירות, ולא מובן איך הנושא בעול הכבד ביותר עלי אדמות ייקרא בן חורין.  

לשון מרן ה'חזון איש' באגרותיו  ( אגרת קנג' )
"בהזדמנות זו רציתי להגיד לכת"ר כי כמעט כל מה שאני עושה אני אנוס ע"פ הדיבור רבותי למדוני כי בכל תנועה צריך להתייעץ עם חלקי השו"ע ואין אני בן חורין לעשות דבר מבלי עיון בהלכה".
האם לזאת תקרא חירות כשהאדם משועבד וכפוף לחוקים ותנאים בכל צעד ושעל אשר הוא עושה ואינו יכול לנטות ימין ככל העולה על רוחו הרי "אנוס הוא ע"פ הדיבור" ?

אך מוסיף החזו"א "העונג היחידי לי הוא לעשות רצון קוני ואין לי צער יותר גמור מכשלון העוון".
 מחד  "אנוס ע"פ הדיבור", ומאידך גיסא "העונג היחידי לי וכו'" שתי ערכים המכחישים זה את זה.

אלא נראה בביאור הדברים,
 שעונג האדם הוא לעשות רצון עצמו אך דא עקא, מהו רצונו?
 או ליתר דיוק מיהו בעל הרצון,
 מי קובע מה הרצון הרצוי?
 ונעמיק את הסבר הקושי הרי יש סתירה מובנית בנפשו של האדם,  מחד הוא רוצה רוחניות, לעבוד את ה', להתפלל, ללמוד תורה, לקיים מצוות, להימנע מעבירות, אך לא ניתן להתעלם מכך שנפשו של האדם מתאווה לגשמיות, והתענג על מעדני העולם, כמו כן כל אדם אוהב חופש ומרחב פעולה בלתי מוגבל, להיות נטול עול, וחולם היות חופשי בציפייה להיות מאושר, אדם שבידו לעשות ככל העולה על רוחו ורצונו הוא לכאורה מאושר החופש של האנושות, ובן חורין כהגדרתו.  
אך באמת אין כאן שני רצונות של האדם כי האדם הוא אחד ולו רצון אחד ומיהו האדם זהו הנמשך לעולם, זוהי "נשמה שנתתה בי" נשמת האדם היא מהותו של האדם, והגוף אינו אלא מלבושה, אמנם למלבוש זה, יש צרכים ורצונות, אך צרכיו ורצונותיו אינם נובעים מהחלק "האדם" שבו.  רק מחלק "הלבוש" שבו.
 לפיכך הפועל בשרירות ליבו, כחשקו ותאוות ליבו בהתאם להשפעה זו, אינו פועל את רצונו שלו, ונשמתו נשדדת בביתו על ידי ביתו הוא גופו,  שהרי אינו פועל את רצונו ( העליון של נשמתו )  שלו,  אלא רצון הגוף זה אינו האדם, וכנ"ל.

ונראה להוכיח דברים אלו מדברי המדרש שמספר על הלל שרחץ את גופו במרחץ, והיה קורא הפסוק "גומל נפשו איש חסד" (ויקרא רבה פ' בהר פ' ל"ד).
הנה הלל הרגיש כי גופו זה אינו הוא אלא אחר, וכאשר מטפל בגופו עושה הוא חסד, בזה שגומל עם אחרים חסד, בוודאי שאדם צריך לטפל בגופו שהרי הוא מלבוש האדם,  נרתיק הנשמה, ואף נרתיק ס"ת טעון כבוד, אך יזהר שלא יהפוך הוא למטפל בלבוש ועוד טיפול יתר, מהאדם נשמתו.
 וכדברי רבינו הרמח"ל במסילת ישרים (בביאור מידת הזהירות פרק ב) "כי האדם אשר משקיע בגופו הרי הוא משרת של יצרו, שהרי היצר רוצה את עבודת הגוף בכדי למנוע את עבודת האדם (וכתב שם המסל"י כי היצר מסית האדם מלחשוב ולהתבונן בכדי שלא יגיע לידי דברים אלו)
וביאור עומק הענין הוא כי אדם אשר משקיע בגופו בעצם אינו עושה את רצונו שלו, הרי הוא עובד לאחר, שהרי הולכו בשרירות הלב, עבד יצריו הוא,  ובזה מבוארים דברים התנא שהבאנו לעיל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" כי כל מטרת התורה היא לבטל את רצונותיו של גוף האדם, בלא תורה גוף האדם שולט על האדם, סוס מושל ברוכבו ללא רמה טובע במצולות רצונות הגוף, טובל בתענוגות האפשר, ועבר לחלומות אין סופיים, שהנפש לא תמלא מהם לעולם,
לעומת זאת באמצעות הגבלות התורה על גוף האדם הן המונעות את השתלטות מלבושו-הגוף על האדם-נשמתו, דווקא מגבלות אלו הן הן,  המשחררים את האדם ממוסרות תאוות גופו, וכבלי יצרו, התורה היא העושה את האדם בן חורין לעשות את רצונו שלו העולה על רוחו של האדם, כך שדברי חז"ל יכונו באור "חרות על הלוחות" אל תקרי חרוט אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

בכדי לסבר את אוזנינו, משל למלך שערך תחרות ציור בממלכתו, ומוטיב הציור היה לשדר שלווה, רוגע, ומנוחה, הציור אשר ימחיש בצורה הטובה ביותר את אווירת השלווה והרוגע בממלכתו, הוא שהמלך יחפוץ ביקרו, וכזוכה בתואר הצייר הטוב בממלכה, יזכה בפרס המלך.
 והנה שלחו מכל קצוות הממלכה ציורים רבים שיאות המלך מהם וישפוט האם הם המשדרים את אות האומנות המצופה.
אך רק שניים מהם שבו את עין המלך, המלך שיתף בציורים אלו את חבר יועציו, והם לא די שהגיבו בפליאה רבתי על הציור שהוא אחד משני המנצחים הסופיים, וביותר גברה פליאתם כשציור זה שהיה לטעמם רחוק מאותו אות אומנותי שאמור לשדר את "שלווה בארמונותייך"  והמלך העמידו מנצח במקום הראשון, בציור שזכה למקום השני נראים הרים מחופים בדשא ירוק ומרענן, באמצע נתרווח לו מעין רחב ידים בו משתקפת השמש האביבית והנעימה, כולו אומר מנוחה שלווה ורוגע, ואילו התמונה אשר זכתה למקום הראשון נראים בה הרים מלאים קוצים ודרדרים, המעיין מחופה בקרח, גשם זלעפות יורד, ומפל גועש וקוצף זורם לו בחוסר שקט, לכאורה תמונה זו משדרת אפרוריות חוסר שקט חוסר רוגע, נראה רחוק משלווה ומנוחת הנפש, וכיצד זכה ציור כה שחור להיות במקום הראשון בתחרות הציור השלו ביותר?

בראותו המלך את תמיהתם, הסביר להם, הביטו לעומק בתמונה המנצחת תראו בצידה בסמוך למפל הגועש, ישנו סלע ובנקיק הסלע עומדת ציפור העוסקת בבניית הקן ברוגע ובשלווה כביכול עומדת היא עתה באווירת הציור הזוכה במקום השני, עם הרים ירוקים ושמש זוהרת, אמר להם המלך לזאת תקרא שלווה, לזאת תקרה מנוחת הנפש, לזאת תקרא רוגע, כי אם סבורים אתם שכדי להגיע לשלווה צריכים אנו את ההרים הירוקים ואת האגם הכחלחל, אזי זו אינה שלווה כלל וכלל, אלו הם ההרים והאגם אך לא האדם עצמו השלו.
משום שאבן בוחן האדם היא היכולת להיות בשלווה, דווקא במקום ללא תנאי סיוע לשלווה זו, היותו שלוו במקום סער וגעש, בשלווה זו האדם בהכרח קנה קנין עצמי בנפשו במידת שלוות הנפש, אדם השולט בעצמו ואין כל גל מטביעו, ואין כל רוח מצויה מכופפת אותו, רק הוא בעל החופש האמיתי, ולהיפך אדם ההולך בשרירות ליבו אחר תאוותיו, ועושה   העולה על רוחו, הינו עבד המשועבד לגופו, כך שבסיכומו של דבר, הוא מפספס את היעד, כי מעשיו הם היפך מרצונו האמיתי שהיה רוצה לעשות, כך ש

נאמר בפסוק ( בראשית ללל) "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול" אתמהא,
והלא אם מנוחה טובה היא בעיניו מדוע נטל על עצמו יששכר לסבול, אלא כמבואר, אדרבה, מנוחה אמיתית זהו אחד שאינו נתון לאדנותו של אחר, כך נשאר בשלוותו בין אם יהיה כך ובין אם יהיה אחרת, ואף אם הוא יסבול הוא נותר במנוחתו ובמרגועו זאת ידע יששכר, ידע הוא שהמנוחה היא הדבר הטוב ביותר ובכדי להיות במנוחה, המרגיל עצמו שלא להיות תלוי בדבר אחר, ואף אם צריך לסבול עדיין הוא במנוחתו לזאת תקרא מנוחה זו היא שלווה אמיתית.

עבדים המה המכורים, האחד מכור לטיפה המרה, השני לשאיפה הממלאה, השלישי למעט כבוד, איש איש ושלשאלותיו איש איש ושעיבודיו, אפשר שאדם יצטרך להם, אבל אם אינו יכול בלעדיהם הרי הוא עבד הוא נשלט בידיהם, מכור הוא לחומר, יבדוק עצמו לעיתים האם יכול בלעדיהם, בזאת יבחן עצמו האם הוא בעלים עליהם או שמא הם שולטים עליו ומנהלים את חייו, אדרבה חג חומרותינו לא בכדי משקף את חג חירותנו לאור הפסוק  "ויט שכמו לסבול" רוצים אנו להראות שאנו עושים את רצוננו האמיתי, הרצון הרוחני, אנו לא חוששים מריבוי החומרות והאיסורים, ועוד כהנה וכהנה, אנו לא כפופים לחומריות, בני חורי אנן.

הנה התנא באבות ( פ"ו מ"ד ) שנה,  "פת במלח תאכל ובמים במשורה תשתה ועל הארץ תישן" ולא מצינו מי שעושה זאת.
 אולם מבארים רז"ל דאין הדרישה שכך יעשה בפועל אלא שיהיה במצב שיכולותיו יעמדו לו שבהעדרם לא הענין לא ידיר שינה מעיניו, משגרת חייו והרגליו הטובים, ביכולת זו ניתן לזכות לגדלות אמיתית.

וכל זה נרמז במצה, לו היינו יוצאים ממצרים בלא המצה היה מקום לטעות ולחשוב שאנו עתה בגאולת מצרים עם מושגים של מצרים, במקום להיות עבדים ולהיות כפופים תחת אחר, האחר יהיה כפוף לנו, זוהי גאולת מצרים, אך אין זו גאולת ישראל, בגאולת מצרים יכולים להמשיך לאכול ולהתענג אך אין זו חירות אמיתית אין זו גאולת הנפש, גאולה אמיתית היא זו שאינה תלויה בדבר היא זו המסתפקת במעט, היא זו שאין הגשמיות תופסת בה מקום (מעבר לחיות בלבד) זו היא גאולת ישראל לזאת מייעד הקב"ה את בני ישראל להיות ממלכת כהנים להיות מלכים אמיתיים שאינם תלויים בדבר.

 ר' אייזיק שר היה אומר, מהי מלכותו של שלמה המלך שנותר מלך אף אחר שאיבד את מלכותו "הרי אין מלך בלא עם" מלך שתלוי באחרים אינו מלך בלעדי עמו, ממלכתו, הרי אין זה מלך במהותו בנקודה הפנימית שבו,  הוא אינו אלא שליט על נתיניו, מי  מלך ייקרא?  השולט ביצרו, הוא המלך האמיתי, הוא המלך שאינו תלוי באחר להיות מלך וכך נותר במלכותו לעולם ועד,

וזהו עול מצוות, דווקא עול זה המונח על הבהמה שלא תסיט ראשה ימין ושמאל הוא מביא את האדם לחירות אמיתית.

'היינו שלא להיות משועבד לבחינת גשמיות, לאהוב או לפחד מאירועי  גשמיות, כגון לירא ולפחד מאיזה אדם שמא ירע לו, או לצפות לתשועת בן אדם חס ושלום. וגם שלא להיות משועבד לתאוות גשמיות שלו, אלא יהיה בבחינת חירות, ויהיה שליט על טבעו לשבר תאוותיו הגשמיות, ואחר כך יוכל להכניס אור קדושה גם במדרגות התחתונות (בת עין פ' וישב).

חידוש מצינו במדרש ( מדרש רבה פרשת בחוקותי ל"ה) "תורה קרויה אבן ויצר הרע קרוי אבן יבוא אבן ויגבר על האבן, ולכאורה לא הן ולא שכרן, שלא האבן יצר הרע, ולא נזדקק לאבן תורה הנלחמת בו.
וכך גם הגמרא בקידושין לא: "אם אבן הוא נימוח אם פטיש הוא מתפוצץ" והקשו כנ"ל, מדוע ברא הקב"ה את התורה תבלין ועשה יצר שהאדם אינו יכול לו, אפוכי מטרתא למה לו לאבינו שבשמיים ( קושיית האחרונים שם )
ומיישב העץ יוסף על הכתוב,  (איוב לה ז) "אם צדקת מה תיתן לו או מה מידך תיקח", ומדוע בכל זאת ניתנו מצוות בין אדם למקום.
 שאם לא ילמד אדם עצמו לגבולות גדרים וסייגים אזי, איש את רעהו חיים בלעו, כלומר רעיון המצוות בין אדם למקום לאלף את האדם לוותר על רצונותיו ותאוותיו, והוא הבסיס למצוות בין אדם לחברו, למטרת קיום העולם בין איש לרעהו.

כך היא שלוות הנפש, התולה שלוותו בסביבה אין זו שלווה אמיתית, שהרי בהעדרה אינו שלו, אשר על כן דווקא המצה מסמלת את הגאולה, דווקא ההסתפקות בלחם עוני בעת החירות, היא מגלה את החירות האמיתית,

מובן מעתה מה טעם לא עושים מחזות אור קוליות, כי אדרבה כל אלו כל התפאורה מאבדת את הפנימיות, הופכת היא להיות תלותית בסביבה המוארת, ומאבדת את התוכן האמיתי, את ההרגשה של החירות, תלויה היא בכל מיני אמצעיים וכלי עזר, דווקא התזכורת השקטה היא זו שנוגעת בנימי הנפש הדקים,

זהו שכתב המהר"ל מה טעם אין אוכלים דבש בליל הסדר כי אז נאבד את כל החירות האמיתית, אנו נתלה את החירות בטעם המתוק של הדבש, אין זו חירות אלא תלותיות, כך שבהעדר מתיקות הדבש נחפש את החירות, אדרבה חירות אמיתית אינה תלויה בדבר היא משוחררת מכל בדל של גשמיות.

בנערותינו השתוקקנו לפסטורליות הקרויה בעולם התורה "אווירה", אך אדרבה דווקא בתוך ההמולה, פעמים זו המולה שבבית, פעמים המולת הסביבה, דווקא בה ניתן להשיג את השלווה הגדולה ביותר דווקא במקום שאין לך את החיצוניות, את הפסטורליות, את השלווה המדומה, אזי עובד אתה על השלווה הפנימית  …חירות אמיתית.

כתב רמח"ל במסילת ישרים
פרק ב': בביאור מדת הזהירות   🔗

הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. כי אולם חסרון השמירה מפני העורון הטבעי או מפני העורון הרצוני דהיינו סתימת העינים בבחירה וחפץ, אחד הוא. והנה ירמיהו היה מתאונן על רוע בני דורו מפני היותם נגועים בנגע המדה הזאת, שהיו מעלימים עיניהם ממעשיהם בלי שישימו לב לראות מה הם: הלהעשות אם להעזב? ואמר עליהם (ירמיה ח): אין איש נחם על רעתו לאמר וגו' כלה שב במרוצתם כסוס שוטף במלחמה. והיינו, שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה.

ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה): תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה.

הוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי א): שימו לבבכם על דרכיכם. ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו'): אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הנצל כצבי מיד וגו‘. וחכמינו ז"ל אמרו (מועד קטן ה): כל השם ארחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא. ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכחו להנצל אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי היצר הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב (תהלים לז): צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה’ לא יעזבנו וגו'. אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך הוא עוזרו וניצול מן היצר הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקדוש ברוך הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו. והוא כענין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לג): כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. והוא מה שאמרו (אבות ג): אם אין אני לי מי לי.