ויש לבאר אולי בשני דרכים.
הדרך הראשונה היא ענין של "שמות בני ישראל הבאים מצרימה" הוא ענין של המשכיות הדורות של יעקב הוא סמל התורה, שכשמעבירים ל"בני ישראל" יש לשנות פעמיים, היינו אחת לאב ואחת לבן, כמו שנאמר "ושננתם לבניך" שינון זה הוא כפל הדבר לימוד האב עם הבן, מורה על המשכיות הדבר, ותרגומו היינו הסבר הענין שלא יהיה דקלום ללא הבנה, ודווקא בחומש השני נרמזה שניות זו, כי היא המורה על המשכיות השינון במידת מסורת הדורות מאב לבן, וכך הם יכולים רדת מצריימה ולשוב ללא שינוי של שמם לבושם ושלא שינוי בבריתם וכמבואר בזוהר הקדוש בפרשה, שלא חטאו ביסודות טהרת משפחתם, ולכן בורכו בפו״ר וישרצו מאוד ותמלא הארץ אותם, מה שלא הובן לפרעה כי מצרים הייתה מוגדרת ערוות הארץ, שלא היו מוכוונים לשבת יצירת העולם אלא למען ספק אנוכיותם וסטו מרצון הבורא משכך במציאות לא מלאה הארץ אותם.
וזה מחבר אותנו לשניות השניה שבה דווקא בפרשות אלו "שובב״ים ת״ת" אלו פרשיות שבהם שבים ונתקנים וחוזרים לשורשם הראשון מנקודת המרחק לנקודת הייחוס הראשונה, ככל שב בהם נאמר "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם" בראשית היא נקודה המוצא שם אין שניות יש ראשית אחת שנוצרה על ידי אל אחד ומדובר על מציאות של האדם הראשון לפני החטא, אך בשמות עם ישראל יורדים מצרימה, היינו ירדו גם בדרגתם הרוחנית וכפי שכתוב שהללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז ואם לא היו נגאלים באותה עת והיו חוצים את נ׳ שערי הטומאה לא היו נגאלים, וזאת מבואר על פי מה שמפרשים חכמי האמת שגלות מצרים לא הייתה גלות פיזית, במצרים לא היו שערים, לא מנעולים ולא שומרי סף, תודעתם הייתה שבויה בעבדות תחת סבלות מצרים, ותעל נאקתם אל האלוקים, נאקה היא יותר מזעקה, היא זעקה פנימית להיגאל ממוסרות העבדות שאחזו בהם אחרי דורות של עבדות, יכולת התפקוד שלהם בחווית חירות לא היתה כלל מוכרת להם, והייתה חייבת להיווצר יש מאין מחדש, ורק משה שגדל בארמונו של פרעה, דרכו סיבב ה' את הגאולה, מאחר שהוא ראה בסבלותם, נתן ליבו ועיניו על אחיו לשאת עמם בעול העבדות שאחז בהם בלי יכולת להרפות, גם פרעה לא שיעבדם בכח, המלחמה מולם הייתה פסיכולוגית לחלוטין, אם עולים בליבם מחשבות חירות, "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שווא ושקר" וסוג העבודה היה בעל אופי שובר רוח ונפש, פרך = עבודת נשים קלה וסיזיפית בעלת ריבוי משימות ניתנה לגברים, ועבודה פיזית קשה הדורשת סיבולת כח גברי ניתן לנשים, וכל זה בפרך – בפה-רך, בשכנועים עד כליאה תודעתית ושביה מנטלית.
ולכן בפרשת שמות דווקא, אנו למדים על השניות, השינון הכפול, שמורה על חזרה למקור לאור לחירות, ולדרך התורה שהייתה המטרה של עם ישראל בצאתכם ממצרים תעבדו את האלוקים על ההר הזה, כי לוחות הברית בהם נאמר "והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" האות ת' אינה שגיאת כתיב כי אם רמז שחריטת הלוחות מורה על המטרה שהיא "חירות" חריטה שחורצת חריש עמוק וחדש בתודעת עם שנשתעבד ויוצא כעת לחיי חירות אמיתיים, כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, כמו שדורשת המשנה במסכת אבות פרק ו.
גם כניסתם לארץ ע״י המנהיג הממשיך להנהיג את העם במועד זה, הייתה כניסה שמבוססת על רוח טהרה של היטהרות מטומאת ארץ העמים, כאשר נאסר בחרם השלל שנלקח מהאומות הכבושות על ידי עם ישראל בהיותו ממון אסור, ועכן שחטא הוקע נגד כל העם למען ישמעו ויראו ולא יוסיפו זדון במעל החרם, אף יהושע בעצמו מורה על רמה של ירידה לעם מצד אחד לראות בסבלותם כמשה שראה את סבל אחיו בשורה הראשונה הרדודה ביותר למרות שתודעתו לא הייתה משועבדת, המנעד העמוק הזה קיים אף אצל תלמידו שלא ימיש מתוך האוהל וגדול שימושה יותר מלימודה, בכניסה לארץ פוגש יהושע ברחב הזונה, לומדי הדף היומי כעת למדו את מסכת זבחים בדף קיז: נאמר שמעת יציאתה ממצרים בגיל עשר ( !!! ) ועד גיל חמישים יושבת רחב בשער עירה ובמשך ארבעים שנה שעם ישראל במדבר היא מזנה עם כל שר ונגיד שאין לך שר ונגיד שלא בא עליה, כפי שנאמר בגמרא ( שם ), מגיעים המרגלים היא מצילה אותם עם חבל חלון ופשתים, ובגיל 50 היא מתגיירת ואומרת "יהא מחול זה ( ארבעים שנות זנות ) בשכר חבל חלון ופשתים" ורש״י מביא את דברי המכילתא שדרכה היה לעלות אל ביתה הפרוץ באמצעות חבל, לחלון, ופשתים, ובאמצעות אלו בעצמם הצילה את המרגלים" ולכן אמרה יהא מחול לי זה בעבור זה.
עם רחב מחליט להקים יהושע בן נון מנהיג עם ישראל, נביא העם, ממשיכו של משה רבינו ע״ה, ואיך הדברים עולים ומסתדרים עם ההגיון הפשוט.
אלא שבסיס העם היה חזרה לדרכי האל, ואמת היא אמת, אשה שמסגולת לאחר 40 שנות זנות לעזוב את הכל ולדבוק בבורא, ובפשטות רחמיו שהאמינה בתום לב שימחל לב, כי הבינה שזה שילדה בת 10 מתגלגלת למעגל זנות, הרי לפני גיל בחירה ודעת היא, כעת המעגל הנסוב הינו מעגל שהיציאה ממנו הינה אך ורק באמצעות הארה אלוקית שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד, ולאחר 40 שנה הבינה שדרך פעולתה בתצורת חבל,חלון, ופשתים, הייתה כל זמן זה מאיתו יתברך בכדי לגאול את עמו ישראל על ידי המרגלים אותם הצילה, וכניסתם לארץ תוכננה עוד מיציאתם ולכן ממועד יציאת מצרים הכניס אותה הבורא לאותו מעגל חסר רחמים, ובוודאי שלא בקלות אמרה זאת, אלא גם הבורא אמור למחול לה על בחירותיה השגויה בהמשך הדרך, אך מכיוון שהבינה שמלכתחילה היא נכנסה לאותו מעמד מיציאת מצרים בכדי לעמוד להם לגואל, הרי שבוודאי "יהא מחול לי" וכשראה יהושע בן נון, השגה כה גבוהה ועמוקה בדרכי האל ופלאותיו, הרי שהאמת תורה דרכה, ואף הוא שתהליך השניות היה מוכר לו, בהיות המנהיג השני בעם ישראל, הרי שהחזרה לצור עולמים, המקור האחד הוא זה שגרם להם להתאחד ללא יכולת פירוד, ולהיפך מכאן למדים על גדולתו של יהושע בן נון, שהאמת מורה לו את דרכה ולא רינוני אינישי, או רעשי הרקע בשוק, והעם השיב לו באותה מידה נאמנה כשראו כי שם השם נקרא עליו, ויראו וחלו מפניו וקיבלו מרותו, עד כניסתם לארץ המובטחת והקדושה, וחלוקתה על ידו לכל השבטים לנחלותיהם, למשפחותם לבית אבותם.
היום הוא יום ההילולא של הקדוש הצדיק האדמו״ר רבינו שניאור זלמן מלאדי זצ״ל זיע״א, רבינו נולד אמנם בליטא הקרה הלמדנית שלא נתנה מנוח לכף רגלה של הנשמה החסידית שפיעמה בו, מה שהובילו לבית מדרשו של המגיד ממעזריטש זצ״ל שם כונה "הליטוועק'", ניתן גם לראות מתוך חיבוריו העמוקים את היסודות שחרטו בו יסודותיו הקדושים האלו, אך הוא לא הסתפק בכך נפשו כמהה וצמאה ליותר ממה שסיפקו בבית המדרש, והפך להיות מייסד חסידות חב״ד, ונמנה עם ראשי מנהיגי החסידות.
בספרו התניא, הוא כותב בפרק כז: שיש 2 סוגי נשמות שיורדות לעולם בכדי לעשות נחת לבורא יתברך בעבודתם אותו, האחת דרכה סלולה מעלה, והאחת דרכה תלולה מעלה, וכל עליה מביאה אחריה ירידה, והוא מבאר שכמו שיש שני סוגי טעמים מתוק ומר/חריף הרי שלפני הבורא, חזרתו וקימתו של מי שאין לו סיכוי להגיע לפסגה כי היא אינה קיימת מבחינת מטרת בואו לעולם, וכיבוש פסגות חדשות והשגות אלוקים על ידי הצדיקים הינם בעלי ערך זהה, כי שניהם מקיימים את עבודתם בעולם, והנדרש מהם הוא המאמץ והדרך ולאו דווקא התוצאה שהיא ידועה מראש, כי שמו של הבורא מתעלה ומתקדש על ידי קימת ושיבת השב כמו עין הצדיק שלא ראתה זולת אלוקים מאומה, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר השם ורפאתיו, וכדרשת רב כהנא בגמרא ( ברכות לד: ) וכפי שפסק הרמב״ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ב ) גדולים בעלי תשובה אף מצדיקים גמורים ולכן שם השם הנקרא שלום נסמך קודם לרחוק ולאחר מכן לקרוב, כי התעלות השב הינה בערך יחסי בהווה קרבתו הינה ביחס ישיר למרחק שהיה לו מהבורא, וזה מוחש הן לו עצמו בקושי שהוא עושה, והן לבורא שרווה ממנו נחת רוח בדיוק כמו מהצדיק, כמובן שהצדיק מבחינת שכר, "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו" אך בעולם הזה, יש להעריך את בעלי התשובה מהצדיקים.
לפי ביאור נפלא זה, אפשר ממש להבין מדוע יהושע לא ראה בכך פחיתות מכיוון שזה אינו דומה לנבואת הנביא שממשיל את נישואיו לאשת זנונים היולדת ילדים שתוקים ואסופים, לבגידת עם ישראל, להיפך, מקור עוצמתי בו נשמת האדם, ללא קשר למוצאו, עיסוקו, או היסטוריית חייו, האמת שכעת מקננת בו פורצת החוצה וכובשת את לב מנהיג ישראל בכיבושו את הארץ.
וכמובן שכל זה זה שב ונרמז לו בשופר שממש כמו התשובה שקדמה לבריאה כך גם קרנו של אילו יצחק קדמה לעולם ( עי' פרקי דר״א פרק לא ) וההסבר לכך הוא ששיפור המעשים עליו מורה השופר הינו הדרך בעצמה של כל יצורי אנוש והיצירה קודם הבריאה מורה על כך שהשופר בסמלו זאת הוא אחד היסודות שבלעדיו העולם לא היה יכול לשרוד, ולכן הוא היה חייב להיות קודם לו.
