שו"ת בהלכות פסח ובדיני פסח שחל בערב שבת

א.     שאלה: מתי זמן בדיקת חמץ כשליל י"ד הוא ליל שבת, כמו השנה כשערב פסח חל בשבת?

תשובה: בשונה משנה רגילה בה בדיקת חמץ נעשית אור (ליל) לי"ד, בשנה זו (שליל י"ד חל בליל שבת[6]) נעשית הבדיקה בליל י"ג (ליל שישי), צורת הבדיקה נעשית כבכל שנה ושנה, עם ברכת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ"[7] וכן ביטול חמץ לאחריה כדלהלן.

ב.      שאלה: עד מתי זמן אכילת חמץ בשבת זו?

תשובה: כבכל שנה היתר אכילת חמץ הוא עד תחילת שעה חמישית, וגם והשנה כל יום שישי (י"ג ניסן) מותר החמץ באכילה, ורק בשעה 10:00 לבוקר השבת נאסר החמץ באכילה[8].

ג.       שאלה: מתי הוא זמן ביעור חמץ בשבת זו?

תשובה: ביעור חמץ בשנה זו הוא ביום שישי (י"ג ניסן) בשעה 11:20 ומעיקר הדין כל היום כשר לשריפתו, וכדי שלא יטעו לשנים אחרות לשרוף כל היום, טוב לשרפו אף השנה כשערב פסח חל בשבת, כמו כל שנה אחרת בשעה שישית.

ד.      שאלה: האם מותר לאכול חמץ אחר זמן ביעורו בי"ג בניסן?

תשובה:[9]יש שהחמירו שלא לאכול חמץ אחר זמן ביעורו (וביארו בסברת שיטתם שעיקר זמן ביעור חמץ השנה הוא בערב שבת היינו י"ג ניסן, ולא הותר לשייר אלא חמץ כדי מזון ב' סעודות שהוא עיקר חיוב עונג שבת, אך יותר מכך אסור להותיר, כי יש עליו איסור אכילה), אולם הוראת ההלכה למעשה שלא נאסר החמץ אלא מזמן איסורו בשבת-פסח, ליל י"ד ניסן[10].

ה.      שאלה: כיצד מבערים את החמץ הנותר בשבת זו?

תשובה: אם יש לו גוי יתנו לו[11] ואם לאו יטלטלו וישליכו לבית הכסא[12] (במקום שאין איסור טלטול) ואף החזו"א[13] הסובר דהטלת החמץ לבית הכסא, אחר זמן איסורו לא חשיב כמבוער כיון שעדיין ראוי לאכילת בהמה אחר נקויו, זהו דווקא בבתי הכסא שלהם שנותר החמץ ברשותו, אבל בבתי הכסא שלנו שהחמץ נשטף מכאן, ואינו בידו להשיגו, כולהו מודו דהוי ביעור, וכמו כן, מותר לפורר את החמץ[14] ואף ראוי לעשות כן[15] ואף את הפירורים שנותרו על שולחנו או ברצפת ביתו, יכבד את הבית ויזרקם לבית הכסא כאמור[16] ואם אינו יכול לזרקו לבית הכסא ניתן לזורקו לפח האשפה הציבורי,  ואם גם זאת אינו יכול (כגון שאין עירוב או שאינו מטלטל) אזי יפגום החמץ[17] כגון ע"י שפיכת חומר ניקוי (אקונומיקה וכדומה) וכך ניתן להשליכם לפח האשפה בביתו.
חידוש הלכה ייחודי מצאנו ברש"ש ( פסחים כא: ) שבאכילת האדם מתקיים דין שריפה, וניתן לצאת ידי חובת דעת רבי יהודה ש "אין ביעורו אלא שריפה", עיכול מאכל האדם, הרי הוא כשריפה.
כך לדבריו יוצא לנו חידוש דין מענין, יש ענין לאכול את כל החמץ בשבת, שהרי הוא המועד הקבוע למצוות ביעור, ולא ניתן לשורפו מפני שבת, וכמו שבכל שנה אנו שורפים כשיטת ר"י, יש לנהוג כך גם בשבת זו, וזאת באמצעות אכילת כל החמץ, כך שרצוי שלא נותיר ממנו, ונותר החמץ, באש (מערכת העיכול) ישרפו.

ו.        שאלה: האם ניתן להפקיר את החמץ במקום לבערו בשבת זו?

תשובה: [18] יש אומרים שאם הפקירו קודם זמן[19] ביעורו שוב אין צריך לבערו, אולם מדברי השולחן ערוך נראה דרק אם נאכל ע"י עורבים יצא ידי חובת ביעור, אבל  אם עדיין קיים לפניו עליו לבערו ולא די בהפקירו במקום ביעור.

ז.       שאלה: מתי חלה חובת ביטול חמץ בשבת זו?

תשובה: כמידי שנה חובת ביטול חלה אחר הבדיקה[20] (למעט החמץ הידוע לו כגון שהותירו לשורפו או לאוכלו שאינו מבטלו[21]), אך בשונה מכל שנה שחוזרים ומבטלים שוב אחר ביעור החמץ (מחשש שנאבד לו מן החמץ הידוע שלא ביטלו אתמול), בשנה זו אינו חוזר ומבטל בבוקר[22] כיון שעדיין מותיר חמץ לשתי סעודות השבת, אלא יעשה את הביטול בבוקר השבת לאחר שסיים אכילת החמץ, ואף מי שטעה ושגריה נקט, כהרגלו מדי שנה וביטל אף אחר שריפת החמץ צריך לחזור ולבטלו שוב בשב"ק[23] כאמור[24].

ח.      שאלה: שכח למכור את החמץ לגוי קודם שבת, האם יכול למכרו בשבת זו?

תשובה: ליתן במתנה שרי לכו"ע[25], (אפילו שאוהבו ויודע שיחזיר לו הגוי לאחר הפסח[26]), וכן אם יש לו מקום אחסון לחמץ, ורוצה למכור המקום לגוי יש מתירים, ( חז"ל לא העמידו גזירתם ( איסור מקח וממכר בשבת )  וזאת בכדי שלא יעבור איסור חמץ) ויש אוסרים[27].

ט.     שאלה: האם מותר להשתמש במצה ללחם משנה או שהמצה מוקצה בשבת זו?

תשובה: הנה רבינו הפרי מגדים הניח ספק זה בצריך עיון, השאלה שמתבקשת היא, האם המצה מוקצה בשבת זו שהרי היא אסורה באכילה[28] בערב פסח שחל בשבת זו,
ועל כל פנים, כתב להכריע הגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל שדווקא בשבת ערב בפסח  שאסורה היא עליו באכילה, אבל בשבתות קודמות שאין איסור בדבר אלא מנהג בעלמא הוא אזי אין המצה מוקצה, והמהרש"ם בשו"ת 'דעת תורה' פסק שאין המצה מוקצה כיון שבכניסת השבת (ביה"ש) לא היה בה איסור אכילה אלא מנהג בעלמא.

י.        שאלה: האם מותר לבשל או לאפות חמץ או לאפות חמץ לשבת זו?

תשובה: אין לבשל לצורך שבת זו תבשילי חמץ, כיון שלא תהא לו דרך להיפטר מהחמץ הנמצא בכלים, שהרי אין יכול לשותפם כיון שהיא טירחה שלא לצורך השבת, אולם אם מכינם בכלים שיכול לזורקם  אחר  שימושם, אזי יכול הוא להכין בהם וכאמור אחר השימוש יזרוק הכלים

יא.  שאלה: שכח להבדיל בקידוש (יקנה"ז) כיצד ישלים ההבדלה?

תשובה: אם כבר התחיל ההגדה לא יפסיק[29] (מפני שנראה כמוסיף על הכוסות) אלא ימתין עד שיבוא לכוס שניה ויאמר עליה ההבדלה (ברכת בורא מאורי האש, וברכת המבדיל, ולבני אשכנז מוסיף בורא  פרי הגפן), ואם עדיין לא התחיל ההגדה, לדעת השו"ע שאין מברכים על כל כוס אזי יטול כוס נוספת ויאמר עליה הבדלה[30], אבל לדעת הרמ"א (תע"ד) דמברכים על כל כוס וכוס אזי אינו יכול להבדיל עתה על הכוס שהרי יצטרך לברך שוב ואסור הדבר מפני שנראה כמוסיף על הכוסות (כדקי"ל בסי' תע"ז ס"ז), ובכהאי גוונא שממתין עם ההבדלה עד לכוס שניה, יאכל את הכרפס בלא הבדלה[31].

יב.  שאלה: שתה הד' כוסות אחת אחרי השניה בלא הפסק הגדה ביניהן האם יצא.

תשובה: לכתחלה וודאי אין לשתות על הד' כוסות אחת אחרי השניה, אולם בדיעבד שעשו כן, י"א שאין צריך לחזור ולשתות שוב וי"א שצריך לחזור ולשתות שוב.

יג.   שאלה: היכן מצינו שיכול להוציא את חבירו בברכת הנהנין בלא שיאכל.

תשובה: בברכת בורא פרי האדמה על הכרפס וכן ברכת המוציא על המצה, אע"ג דאין אדם מוציא בברכת ידי חובה את חבירו בברכת הנהנין כשהוא עצמו אינו אוכל שונה הדין כאן, דהוי ברכת המצוות[32].

יד.  שאלה: דיבור באמצע אמירת ההגדה האם הוי הפסק.

תשובה:[33] לכתחלה יש ליזהר שלא להפסיק בדיבור שלא מעניין הסדר.

שאלה: למי מותר וצריך לאכול מצה ערב פסח.

תשובה: כתב החת"ס (בסוף חידושיו על פסחים) ערב פסח שחל בשבת, ואין לו פת לסעודת שבת חייב הוא לאכול מצה, דהרי סעודת שבת חיובה מדאורייתא[34], ואיסור אכילת מצה בליל הסדר אינו אלא איסור דרבנן (כבועל ארוסתו בבית חמיו) הלכך מצוה  דאורייתא דוחה איסור דרבנן (אולם אין היתר זה אמור אלא על סעודה שלישית דבה פליגי אי בעינן פת מדאורייתא), ולפ"ז נמצא דה"ה מי שקם מאוחר בשב"ק ועדיין לא התפלל ועד שמסיים תפלתו הוא כבר זמן איסור אכילת חמץ וצריך הוא עתה לאכול סעודת שבת בפת הרי יש להתירו לאכול מצה, אולם אם יש לו מצה מבושלת עדיף טפי.

טו. שאלה: סעודה שלישית כיצד מקיימים אותה בער"פ שחל בשבת.

תשובה: בשו"ע סי' תמ"ד כתב דמקיימים סעודה שלישית בשבת זו (ערב פסח שחל בשבת) במצה עשירה (שהרי זמנה אחר המנחה שהוא כבר אסור באכילת חמץ), ולמעשה נוהגים בני ספרד לצאת במצה מבושלת[35], אולם לדידן שאין אוכלים מצה עשירה (כנפסק בסי' תס"ב) הלכך כתב הרמ"א לצאת אותה בבשר ודגים, והמשנ"ב כתב דנוהגים לחלק סעודת שבת של  שחרית לשתיים (ויפסיק כחצי שעה ביניהם) וכן כתב הגר"א, ונראה דהשו"ע חש לדעות שאין יוצאים בסעודה שלישית קודם המנחה[36], ואילו המשנ"ב חושש לדעות שאין יוצאים בלא פת, ונראה שהטוב ביותר לצאת כל השיטות שיעשה שתי העצות גם יחלק הסעודה לשתים וגם יאכל אחר המנחה מעט דגים או פירות (עדיף משבעת המינים)[37], אפשרות נוספת ישנה ע"פ דעת הזוה"ק[38] דבשבת זו אין דין אכילת סעודה שלישית אלא יוצאים ידי חובה בדברי תורה.

טז. שאלה: מתי מקיימים את ביעור חמץ, והאם צריך להותיר פת לבערו בשב"ק.

תשובה: ביעור חמץ עושים השנה פעמים, בראשונה מבערים את החמץ יום שיש ערש"ק (י"ג ניסן) והוא בכדי לקיים הביעור כפי שעושים מידי שנה בשנה בשריפה (לצאת גם דעת רבי יהודה), אך כיון  שצריכים להותיר עוד חמץ לצורך ב' סעודות[39] השבת ממילא צריכים לעשות ביעור נוסף והוא ביום השבת קודש לכשיבוא זמן איסור חמץ ע"י זריקתו לבית הכסא או פסילתו מאכילה ע"י שפיכת חומר שפוסלו מאכילה (וכפי שהובא לעיל י"א דכבר מזמן איסור אכילה החמץ מוקצה ואסור בטלטול הלכך יש לבערו קודם זמן איסור אכילתו).

יז.    שאלה: מה טעם הפסק ההגדה אינו מבטל דין קידוש במקום סעודה.

תשובה: הם אמרו והם אמרו, הם אמרו לעשות קידוש במקום סעודה והם אמרו לומר את ההגדה[40], או מפני שבהתעסקותו בהגדה אין זה נחשב הפסק הקידוש, או מפני שעיקר הדין אין הפסק בלא היסח הדעת, וכן מפני שבין כה וכה שותה כל הכוס וחשיב כקידוש במקום סעודה (אף בלא שתיית רביעית נוספת).

יח.  שאלה: כיצד עובר על המצוות ומכסה את המצות שחיובן דאורייתא לצורך קידוש דרבנן.

תשובה: כן איתא בשו"ע מכסין את המצות ומגביה את הכוס, ובשלמא בשבת קודש שמכסה את המצות זהו מפני שהקידוש הוא דאורייתא אלא בפסח שהקידוש ביו"ט אינו דרבנן ומאידך אכילת מצה היא  דאורייתא כיצד א"כ מעבירין על אכילת המצה בשביל קידוש דרבנן[41], וטעם ההיתר יש לחדש שעניין הסדר הוא דאורייתא, כלומר כפי שכל אמירת הקידוש הוא חלק מעשיית הקידוש דאורייתא כמו"כ אמירת ההגדה עד שבא למקום אכילת מצה היא חלק מהסדר הנדרש.

יט.  שאלה: מה מקור המנהג לנשק את המצות.

תשובה: כן הביא המשנ"ב[42] בשם השל"ה ראיתי מבני  העליה שהיו מנשקין את המצות והמרור, וכן הסוכה בכניסתו וביציאתו, וכן ארבעה מינים שבלולב והכל לחיבוב המצוה.

כ.      שאלה: האם מותר להפריז בשולחן עורך (סעודת ליל הסדר).

תשובה: כתב הרמ"א[43]  (בשם המהרי"ל) ולא יאכל ולא ישתה יותר מידי, שלא יאכל האפיקומן על אכילה גסה, ובמשנ"ב[44] חילק לשתי דרגות, אם שבע כ"כ ואינו תאב לאכול כלל עד שנפשו קצה באכילה מרוב שובע, אף שדוחק עצמו לאכול אינו יוצא ידי חובתו כלל במצוה זו שאכילה גסה כזו אינה נקראת אכילה כלל, אולם אם אין קצה עליו אכילתו אך אינו תאב לאכול הרי הוא יוצא ידי חובה אך אינה מצוה מן המובחר אלא יותיר עצמו שיהא תאב לאכול עוד מעט, וכדמסיים המשנ"ב אל יהיה אכילת אפיקומן עליו לטורח דעל ידי זה אין מתקיים מצווה מן המובחר.

כא.       שאלה: קטן האם חייב באכילת מצה מדין חינוך.

תשובה: ברמב"ם[45] כתב שקטן שיכול לאכול פת מחנכים אותו ומאכילים אותו כזית מצה, כלומר אף שלא  הגיע להבנת סיפור יציאת מצרים חייב במצה[46] וכתב הגרשז"א[47] שזהו דווקא אם יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס דאפשר שזה לעיקר המצווה, אומנם[48] יכול ליתן השיעור הגדול ביותר (ט' מינוטין)[49].

כב.        שאלה: היכן יש מצוה לדרוס על פירורים.

תשובה: במקום שלשו עיסה למצה אחר זמן איסור חמץ ונפלו פירורים על הריצפה יש אומרים[50] לדרוס על הפירורים קודם שיחמיצו דאם יחמיצו יתחייבו  בשריפה כדין חמץ אחר זמן ביעורו.

כג. שאלה: כיצד יכולים הנוהגים לאכול מצה מבושלת לברך עליה המוציא קודם פסח ועדיין אינה פת.

תשובה: עצם זה שהוא אסור באכילת המצה ערב פסח הרי שמתייחסים לזה כפת, וניחא שתהא ברכתו ברכת המוציא.

כד.שאלה: האם צריך לבדוק בית מדרש.

תשובה: [51]לדעת הגר"ז (הו"ד במשנ"ב) צריך לברך על בדיקת בית המדרש, אולם הערוה"ש כתב שספק הוא הדבר ואין לברך, ועל כן לכתחלה יש לברך קודם על בדיקת ביתו וימשיך בלא הפסק לבדוק את בית המדרש (ברם יש אומרים דשני חיובים שונים הם, ועל נראה שיחזור ויברך בהרהור).

סיום, מודה על העבר וצועק על העתיד שהשם יתברך יביאנו למועדים ורגלים אחרים הבאים עלינו, ונזכה לאכול מן הזבחים והפסחים, ושם נעלה ונראה לפניו לעשות נח"ר ליוצרנו ורצון בוראנו, ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו.

[1] בשם הגאון מווילנא, על מה שהתפלאו רבים במאמר הגמרא הזה וכי הנפטר מתוך דברים אחרים לא זוכרהו ולא מזכירו, וביאר הגאון, שממה נפשך יש בעיה להזכיר את חברו אם ידבר בשבחו, הלא מתוך כך בא לידי גנותו, ואם יזכירהו בגנותו, הלא זה בוודאי עונשו כפול, שיש בזה גם איסור לשון הרע וגם איסור 'לא תשנא וגו'. אבל מתוך דבר הלכה, זוכרהו ומזכירו בדברי ההלכה שאמר, ויהיה שכרו כפל ומכופל, וכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ( מגילה טו.) ואף לאחר מותו דובב שפתי ישנים בקבר.(יבמות צו:) בבחינת צדיקים במיתתם קרויים חיים. (ברכות יח.)

[2] הגאון רבי מאיר אריק היה מיודד עם הגאון רבי יוסף אנגל בעל ה'אתוון דאורייתא', גליוני הש"ס ועוד עשרות ספרים. בהזדמנות מסויימת בא להפרד ממנו ולצאת לדרך, וביקש ממנו שיאמר לו איזה דבר, ע"פ דברי הגמרא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, והוסיף לו את דברי ה'חתם סופר', בכדי שישמיע לו קושיא, ומתוך כך יחשוב חברו עליו לתרץ את קושיתו. ולכן ביקש מאתו שישמיע בפניו איזו קושיא. ענה לו הג"ר יוסף ענגיל על אתר: יש לי קושיא גדולה אליכם, 'קשה עלי פרידתכם'…

[3] כך שיוצא שהקבלת דברי הגמרא "וכן" היא בפעולת הסיום בהלכה, אך המטרה היא הפוכה לחלוטין, וזו הסיבה שמדויק "הלכה" ולא "הלכה פסוקה" כמו שנאמר בעמידה לתפילה.

[4] ואף במשמעות של שְׁנִיּוּת, שהרי נמשלו ד"ת לתאנה, שאדם ממשמש בהם תדיר מפני עריבותם.

[5] ועיין רש"י שכתב אלא מתוך שמחה – כגון דברי תנחומים של תורה כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לתהלה לדוד שהוא של שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה שומר ה' את כל אוהביו וכגון מקראות הסדורות בתפלת ערבית כי לא יטוש ה' את עמו וכיוצא בהן. כך שהנביאים מוסבים על עיקרה של ההלכה בהלכות תפילה, ואכן בברייתא זו לא נאמר הלכה פסוקה רק שמחה של מצווה, ומדוע לא הקבילה גם הברייתא הזו בעצמה את דינהם בהלכה, ויש לבאר שהיינו אך, כי באמצעות עריבות ושמחת איש במענה פיו שאלות חקוקים על לוח ליבו דברי התורה, וכדברי מרן אור ישראל הגר"י סלנטר: לסבא מקלם תלמידו, לפני פתיחת 'תלמוד התורה' הנודע 'קלם', לאיזה חזון יש לכוון בפתיחת הישיבה, והוא ענה לו: בלשון הפסוק בישעיהו ( ( נז טו ) "כּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים", רק על ידי חדוותא דאורייתא, שהיא בחיבור המעמיק לתורה כנ"ל שאלה ותשובה, ולרוח זו חונכו דורות בני הישיבות.

[6] ואע"ג דעשה דוחה לא תעשה אף בדרבנן, וא"כ צ"ב מה טעם אין בודקין את החמץ בליל שבת שהוא ליל י"ד כבכל שנה ושנה, נהי דאיכא איסור מוקצה בטלטול הנר אולם איכא מצווה  דרבנן לבדוק בזמנו, ותי' האחרונים כיון שאפשר קיים שניהם כלומר להקדים הבדיקה לליל י"ג בעינן לקיים שניהם (ויש לתמוה דהא חזינן דבדיקה קודם ליל י"ד אינה עיקר התקנה שהרי אף בתוך ל' יום היוצא מביתו בעי לבדוק אך בלא ברכה, וא"כ מה טעם חשיב אפשר לקיים שניהם, וי"ל דבשנה זו כך היא תקנת  בדיקת חמץ להיות בליל י"ג, כעין הדלקת נרות חנוכה בערב שבת שהתקנה היא מעיקר הדין לאחר פלג המנחה, אולם זה גופא צ"ב מה טעם הקדימו חכמים את הבדיקה והא בעינן הסמיכה לביעור הנעשה בזמן האחרון כלומר ערש"ק), תי' נוסף איתא בשדי חמד דאיסור טלטול איסור חמור הוא (וצ"ל מפני שקרוב הוא לאיסור דאורייתא של מכבה או מבעיר) ולא אתי עשה דרבנן ודחי ליה ללא תעשה חמור מדרבנן.

[7] ולכאורה צ"ב כיצד ניתן לברך, והלא בדיקה שלא נעשית בזמנה אין מברכים עליה, דכך איתא ברמ"א סי' תל"ו דהמפרש והיוצא בשיירא תוך שלושים יום קודם הפסח צריך לבדוק אך בלא ברכה כיון שאין הברכה אלא על בדיקה הנעשית ליל השריפה, ולא בשאר ימים שקודמים לפסח, אך עתה שהבדיקה נעשית ליל י"ג ולמחרתו ביום י"ג (יום שישי) שורפים הרי בדיקה  זו טעונה ברכה.

[8] ואין גוזרין אטו שאר שנים כדלהלן אות ד'.
ויש העירו (הגרמ"ג) דבמקום שאין מצויין כלבים וממילא אין שימוש במאכלי החמץ, אזי משעה שאסורים באכילה הרי הם מוקצים ולדבריהם צריך להיזהר לבער החמץ כל זמן שעדיין מותר באכילה.

[9] שנינו בברייתא (פסחים י"ג ע"א) דערב פסח שחל בשבת משיירין מזון ב' סעודות, ועי' להלן בביאור דברי הרמב"ם (פ"ג ה"ג מהל' חו"מ) דס"ל שכוונת חז"ל לבאר את כל החמץ ערש"ק ורק מפאת הצורך לאכילת ב' סעודות שבת בפת התירו להותיר פת לצורך ב' סעודות אלו ותו לא, ולפ"ז אין היתר להותיר חמץ נוסף מעל הנצרך למזון ב' סעודות,

ומעתה אתינן לחידוש גדול מאוד דאין היתר לאכול חמץ אחר זמן ביעור חמץ שהרי כאמור לא התירו להותיר אלא הנצרך לו כדי מזון ב' סעודות, ואכן כך כתב בספר חקת הפסח הקצר (סי' כ"ט אות י"ח) ובספר אורחות  חיים הביא שהישועות יעקב (לרבי צבי הירש אורנשטיין זצ"ל) שלח להרה"ק מהר"י מבעלזא זי"ע שיתן להכריז בבתי מדרשות שאסור לאכול חמץ בער"ש אחר הביעור עד סעודת שבת, והשיב לו שלעצמו מוכן להחמיר אבל לא להורות כן לרבים, (ובפסק"ת סי' תמ"ד הע' 57 הביא שיש החמירו בזה מפני הקטנים שיסברו שמותר לאכול חמץ אחר זמן הביעור אף בשנה רגילה.

[10] ומוכח להדיא דכך היא  דעת השו"ע (סי' תמ"ד ס"ג) שכתב לאסור בישול דייסא וכיו"ב לשבת זו מפני חמץ הנדבק בכלים, משמע דווקא מטעם זה אסור אבל בלא לכלוך הכלים, וכגון כלים הנזרקים ליכא איסור להכין חמץ לשבת זו.

[11] משנ"ב תמ"ד ס"ק כ"א, ואם אין לו דרכים אחרות אזי יבטלנו ויכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט ומבערו, שו"ע תמ"ד ס"ה.

[12] תמ"ד ס"ק כ"א.

[13] סי' קט"ז סקט"ז.

[14] דקי"ל איןן טוחן אחר טוחן.

[16] אומנם השו"ע תמ"ד ס"ד כתב "ינער המפה שאכלו  בה"

[17] דזריקתו לפח כמות שהוא אינה מועילה כפי שכתב המשנ"ב סי' תמ"ב סק"י, דפת שעיפשה ולא נפסלה לאכילת כלב עדיין חייב לבערה, ורק בנפסלה שאינה ראויה לאכילת כלב הרי היא כעפרא בעלמא.

[18] בשו"ע תמ"ה ס"ג כתב "קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם, ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים לא יניחנו שם אלא יבערנו", אולם המשנ"ב הביא דהאחרונים חולקים על השו"ע וסוברים דאם הפקירו וזרקו למקום הפקר קודם זמן האיסור שוב  אין עליו חובת ביעור (כדאיתא בסי' תל"ג) אלא (שכתב הגר"ז) דאפילו אם הניחו במקום המופקר לכל צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור כל זמן שלא זכה בו.

[19] אבל אחר זמן ביעורו כבר אינו שלו ועשאו הכתוב כאילו הן שלו להצריכו לבערו, משנ"ב תמ"ה ס"ק ט"ז.

[20] תל"ד ס"ב.

[21] שם, סק"ז.

[22] תמ"ד סק"י.

[23] שם ס"ק כ"ב.

[24] ולדעת האול"צ (ח"ג פ"ז תשובה ט"ז ד"ה והנה כל זה) נוסח הביטול בשב"ק יהיה בלא תיבות "ולהוי הפקר" כיון שאסור להפקיר בשבת, אלא יחשבנו בליבו, אולם לפ"ד השו"ע (תמ"ד ס"ד) שהחמץ הנותר לו בשבת אחר סעודתו (קודם שהגיע זמן איסורו) יכול ליתנו לגוי, ובמשנ"ב (ס"ק ט"ז) כתב דאפילו במתנה גמורה שרי דהוי צורך מצווה ע"כ, וכן ממה שהביא המשנ"ב (סק"כ) דמי שלא מכר לגוי את חמצו יכול להקנות לו את מקומו, ואפילו יש התירו לעשות עמו מקח גמור (שירא ליתן לו במתנה) מטעם שאינו אלא להינצל מאיסור חמץ שרינן כל אלו, וא"כ מוכח דאף לומר לשון "ולהוי הפקר" שרי.

[25] שו"ע תמ"ד ס"ד.

[26] שם, משנ"ב סק"כ בשם האחרונים.

[27] הגר"ז סי' תמ"ח אות ט"ז, וכן הניח  הפמג"ד דין זה בצ"ע ועי"ע שעה"צ ס"ק י"א, דסברי דאף בשביל להינצל מחמץ לא התירו (בסי' ש"ו ס"ו) מקח וממכר בשבת.

[28]  ויש להעיר הלא סוף כל סוף המצה ניתנת לשימוש לצורך לחם משנה ומדוע אין בזה לבד היתר שימוש, ואם תאמר דכיון שאסורה באכילה ממילא אינו יכול לשמש כלחם משנה, אלא דאם כך הוא, מדוע נקטו האחרונים בעיית מוקצה, והא בלאו הכי אינו ראוי ללחם משנה מפאת שאסור באכילה, ועל כן נראה דכיון שאינו אלא מנהג בעלמא ראוי הוא ללחם משנה, והנידון הוא מוקצה בלבד, ודמי לדין אתרוג והדס, דאתרוג לא נאסר (מעיקר הדין) בהרחה שהרי עיקרו עומד לאכילה והקצאתו היא מעיקרו, משא"כ הדס שעיקרו עומד להרחה הרי דממנו הוא מוקצה, כמו"כ עיקר המצה אינו עומד אלא לאכילה ולא ללחם משנה.

[29] שו"ע תע"ג ס"א.

[30] שם משנ"ב סק"ג

[31] בבה"ל (שם) ד"ה עד שהתחיל, הביא כן מדברי הגר"ז שאם התחיל ההגדה אפילו את הכרפס יאכל בלא הבדלה, אומנם תמה הבה"ל דהא הוספה על הכוסות ע"י ברכה אינו מוזכר בכל הפוסקים כי אם בדברי הראבי"ה (סי' תקכ"ה) ואילו מפשטות הטור (סי' תע"ג) נראה דהרא"ש לא חש לזה, וא"כ כיצד נדחה האיסור לאכול קודם הבדלה דאיסור גמור הוא לכו"ע בשביל האיסור שלא לשתות בין הכוסות (ובפרט שאפשר דהראבי"ה גופא מודה הכא דמיירי בכוס הבדלה דאין כאן נראה מוסיף על הכוסות) ונותר בצ"ע לדינא, אמנם שמעתי הוכחה נפלאה לדברי הגר"ז מהא דפסק המשנ"ב (או"ח סי' רצ"ו ס"ג) דמי שאין  לו אלא כוס יין אחד וצריך לעשות עליו הבדלה וברכת המזון, אזי עדיף שיאכל בלא הבדלה ולא יפסיד את הכוס מברכת המזון, הרי לן דאע"ג שאיסור גמור הוא לאכול קודם הבדלה, אבל היכא שהאכילה נצרכת למצווה מותרת היא אף קודם ההבדלה.

[32] שו"ע תפ"ד משנ"ב סק"ד.

[33] מדברי המשנ"ב (סי' תע"ג סק"ד) נראה שאסור להפסיק באמצע ההגדה (ולכך השוכח הבדלה לא ישלימה באמצע ההגדה, אלא רק לכשיגיע לכוס שני) ועי' בשעה"צ שם (סק"ט) שהביא בזה דעת הרמב"ן במלחמות (פסחים קי"ז ע"ב) דמשמזגו לו כוס כוס שני והתחיל  במצוותו לשאול ולדרוש ביציאת מצרים אינו רשאי להפסיק ע"כ הרי דאסור להפסיק, ותמה שם בשעה"צ על החוק יעקב שכתב שלא מצא לדברי הלבוש והגר"א שהם מקור לדברי המשנ"ב שאסור להפסיק באמצע ההגדה.

[34] בגמ' שבת (קי"ז ע"ב) איתא ת"ר כמה סעודות  חייב אדם לאכול בשבת, שלש, רבי חדקא אומר ארבע, אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצוהו בשדה" רבי חידקא סבר  הני תלתא "היום" לבר מאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא ע"כ (ופסק השו"ע או"ח סי' רצ"א ס"א כדעת חכמים דג' סעודות חייב לסעוד בשבת אחת בלילה  ושתים ביום)

[35] וכפי שכתב המגן אברהם (תמ"ד סק"ב) בשם המהרי"ל, ובאמת תימה הוא מה טעם השו"ע עצמו לא הביא עיצה זו, והא איהו גופא כותב (בסי' תס"א ס"ד) שאין יוצאין ידי חובת מצה במצה מבושלת, וכדכתב המשנ"ב (שם סק"כ) דאע"ג שישאר עליה תואר לחם וגם יש בכל פתיתה ופתיתה כזית אך נתבטל ממנה טעם מצה, וא"כ מדוע לא הביא  זאת השו"ע כאפשרות לצאת ידי חובת סעודה שלישית, ואפשר דס"ל כפי שהביא השעה"צ (תמ"ד סק"א) אחר דברי החיי אדם שנוהגים לצאת במצה מבושלת לסעודה שלישית, הביא את דברי המג"א שאין נוהגין כן, וכן הביא ביאור הגר"א דלדעת הרמב"ם אין לאכול מצה עשירה וכן מצה מבושלת אפילו קודם שעה עשירית, אלא דלדעת המשנ"ב (סי' תע"א סק"כ) שרי לאכול מצה מבושלת כיון שאין יוצאים בה ידי חבת מצה בליל הסדר וא"כ מדוע לא הובא זאת כאפשרות לסעודה שלישית, ואפשר דנהי שכתב השו"ע שאין יוצאים בה ידי חובת מצה בליל הסדר אך זהו דווקא לחומרא, אולם לאידך גיסא החומרא היא להתייחס לזה כמצה ולא לאוכלה ביום י"ד.

[36] כנפסק בשו"ע או"ח סי' רצ"א ס"ב משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית ע"כ והיא  מדברי התוספתא דשבת (קי"ח ע"א ד"ה במנחה מצילין מזון  סעודה אחת) "מכאן משמע דזמן  אכילה  שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה, דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתיים".

[37] שיטת המאירי (פסחים י"ג ע"א) וז"ל ולענין מה  שצמצמו בשיעור זה לשתי סעודות ולא  הוזכרה סעודה שלישית, מפני שסעודה שלישית אינה אלא במנחה, ודחויה היא ביום זה מתות איסור מצה לדעתנו וכו' ומה שאנו צריכים לכך הוא לדעתנו שאין דנין סעודה שלישית אלא בדבר הטעון המוציא וברכת המזון רצה לומר בפת ע"כ וכן הזכיר בביאור הגר"א (או"ח סי' תמ"ד) מדברי הזוה"ק (פרשת אמור), וכן הזכיר הבאר היטב (סק"ב) וז"ל "של"ה הקו' בשם הזוהר כתב שרשב"י היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית (ועכ"פ הגר"א גופא מכריע כדעת המג"א וכפי שהביא דבריו במשנה ברורה לחלק סעודת שחרית לשתים), וכן הביא הערוה"ש (תמ"ד סק"ו) בביאור טעמו של רשב"י שיצא ידי חובה בדברי תורה, משום שאין חובה בשבת זו לסעודה שלישית ודימה זאת ליוה"כ דוודאי אין בה דין  סעודה שלישית, ה"ה בשבת שחלה בערב פסח.

[38] איתא בזוה"ק (פר' אמור דף צ"ד, צ"ה) ששאל רבי אלעזר את רשב"י אביו כיצד מקיימים סעודה שלישית בפת בערב פסח שחל להיות בערב שבת, הרי מצה אסור לאכול וחמץ כבר מהבוקר אסור לאכול, ואמר רשב"י לבנו שאמנם יש צורך בסעודה שלישית, ויש בה מעלה מיוחדת, עכ"ז "בערב פסח שחל בשבת נדחית סעודת מלך", כי א"א לקיימה עם פת, ובלי פת זה לא סעודה, וכלשונו "נהמא לא אשתכח משש שעות ולמעלה דסידורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סידורא". והובא שם "אמר רבי אבא הכי עביד ר"ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר דא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי", היינו, זו היא סעודת המלך שיבא לאכול אצלי. ומזה נלמד שלדעת רשב"י אין חיוב באכילת סעודה שלישית בשבת זו, והיא נדחית, כי לדעת רשב"י עיקר הסעודה זה בפת (והו"ד במג"א תמ"ד סק"ב).

[39] והאם ישייר מעט יותר ממזון ב' סעודות המצוצמם בכדי שיוותר לו לקיים ביעור בשבת נראה לדון מדברי הרמב"ם (פ"ג הל' חו"מ ה"ג) שכתב דאם חל י"ד בשבת מבער הכל לפני שבת ומשייר מזון כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומה שנשאר כופה עליו כלי ע"כ, וכבר תמה הרע"א (בהגהותיו לשו"ע) מה טעם ס"ל להרמב"ם דהוי מוקצה והא ראוי ליתנו לבהמתו, וכתב בתשו"ה (כרך ה' סימן קט"ז) דנראה  דס"ל להרמב"ם דבערב פסח שחל בשבת לא התירו החמץ אלא לאכילת אדם הצריך לו לסעודות  השבת ולא לשאר הנאות, ומה דתניא ע"פ שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת וכו' ומשיירין מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד' שעות, בדווקא הוא שצריך לבער הכל לפני השבת ולהותיר כדי מזון ב' סעודות בלבד, אבל לא התירו לשייר לצורך בהמתו מפני שכוונת כוונת לעשות את הביעור כולו בערב שבת, ומפני הדוחק לצורך אכילת שבת התירו כדי מזון שתי סעודות, ולזאת בגמר ד' שעות שכבר אסור לאדם באכילה ממילא אסור לכל שימוש והוי מוקצה.

[40] מנח"ש סי' י"ח או"ב.

[41] בשדי חמד (מערכת יום הכיפורים סי' א'  אות י') במי שאינו יכול לצום אלא צום אחד, או צום גדליה או צום יוה"כ האם נאמר דאין מעבירין על המצוות ויצום את צום גדליה אע"פ שמחמת כן יפסיד את צום יום הכיפורים, או שמא אין מצווה  דאורייתא נדחית מפני אין מעבירין של מצווה דרבנן.

[42] תע"ז סק"ה.

[43] תע"ז ס"א.

[44] שם סק"ו.

[45] פ"ו מה' חמץ ומצה ה"י.

[46] כן ביאר הגר"נ קרליץ, חוט שני פסח פי"ז ס"ק י"ג.

[47] הל"ש פסח פ"ט דבר הלכה אות פ"ז.

[48] שם אות פ"ו ושש"כ פנ"ד הע' ק"ל.

[49] וממ"ש הרמ"א בסי' תע"א ס"ב "וקטן שאינו  יודע שמספרין בלילה מיציאת מצרים מותר להאכילו (מצה), אין להוכיח שאין לו מצוות אכילת מצה בלילה ולזאת התירוהו באכילה מצה כל היום, דאף אי נימא דיש לו מצוות אכילת, אך כיון שאיסור אכילה מצה ביום י"ד אינו אלא איסור אזי קטן זה  עדיין לא בא לכלל האיסור.

[50] סי' ת"ס סק"ט.

[51] לדעת הגר"ז (הו"ד במשנ"ב תל"ג ס"ק מ"ג) אף בתי כנסיות ומדרשות בעינן לבדוק עם ברכה, אבל הערוה"ש מסיק דכיון שיסוד  הבדיקה  הוא מפני בל יראה שאין שייך בהקדש הלכך אין לברך על הבדיקה (ונוהגים לצאת מן הספק שמברך בביתו על הבדיקה ואחר שמסיים בדיקה בבית ממשיך בדיקתו בבית הכנסת על סמך ברכה שבירך בביתו, ועצה זו מובאת בדעת תורה למהרש"ם סי' תל"ד, אולם העי' בתשו"ה כרך א' סי' רפ"ז דשמא שני חיובים שונים הם מה שבודק בביתו הוא חיוב אחד ומה שבודק בביתו הוא מדין חובת הציבור ושמא אין  ברכה של זו פוטרת את זו).

להורדת PDF ערב פסח שחל בשבת וְשִׁנַּנְתֶּם