תוך כדי דיבור – תקיעת שופר

בדין תוך כדי דיבור בתקיעת שופר, כתב הטור בהלכות ( סימן תקצ"ב ) "ואם שח בין התקיעות שמיושב, או אחר שגמר שמיושב קודם לאותן שמעומד, אין צריך לחזור ולברך. ומיהו יש לגעור במי שמשיח, לא שנא תוקע ולא שנא צבור". והביא הבית יוסף (שם) בשם הראבי"ה שבענין התקיעות מותר להשיח "דדמי לטול ברוך". וכוונתו לדין המבואר בגמרא בברכות דף מ. שדיבור לצורך הברכה אינו נחשב הפסק [עי' ברש"י שם], ואם כן הוא הדין דיבור לצורך התקיעה אינו מהווה הפסק.
ובדרכי משה (שם) כתב בשם המהרי"ל "דאף לדבר בענייני תפילות לא הוי הפסקה".
להלכה פסק השו"ע ( סימן תקצ"א סעיף ז ) "לא ישיח לא התוקע ולא הציבור בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד ואין צריך לומר שלא ישיחו בין ברכה לתקיעות אם לא בענין התקיעות. וכתב הרמ"א: מיהו בענין התקיעות והתפילות אין הפסק, ואם דברים בטלים סח, אין צריך לחזור ולברך".
 והקשה המג"א (שם ס"ק ה) שמדברי השו"ע שאין להשיח בין ברכה לתקיעות אם לא בענין התקיעות, משמע שבענין התקיעות מותר לשוחח לכתחילה, ואילו בהלכות ברכת המזון ( סימן קסז סעיף סעיף ו ) פסק השולחן ערוך "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך: הגה ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו)
ומשום כך מבאר המג"א, שגם דברי השו"ע לעניין תקיעת שופר לא נאמרו לכתחילה אלא בדיעבד. וכותב עוד המג"א: "ופשוט דאם שח בין הברכה לתקיעה מענין תפילה דצריך לחזור ולברך.
 ומה שכתב הרמ"א דהתפילות לא הוי הפסק, היינו בין תקיעה לתקיעה, אבל בין ברכה לתקיעה הוי הפסק וצריך לחזור לברך", עכ"ל.
הט"ז (ס"ק ב) מבאר את דברי הטור שהמשוחח בין התקיעות ראוי לגעור בו, אך אינו צריך לברך בשנית, על פי היסוד [המפורש גם בתוספות בפסחים קטו, א ד"ה מתקיף] שעיקר המצוה ב"תקיעות דמעומד" שהם על סדר הברכות בתפילה, וז"ל: "ולענ"ד נראה לתרץ דזה הוי כמי שלא התחיל עדיין במצוה וכגון שלא אכל עדיין כלל, דהא בשעת הברכה מתכוין על עיקר קיום המצוה שהיא על סדר הברכות, כמו שכתוב בסימן תקפ"ה, למה תוקעין כשהן יושבים וחוזרים ותוקעים בשעת מוסף כדי לערבב את השטן. פירוש, בתקיעה הראשונה מתערבב השטן קודם התפילה כדי שלא יקטרג בשעת התפילה כו'. הרי שעיקר התקיעה היא על סדר הברכות, אלא שהתקיעות של מיושב הם כדי לערבב את השטן בעת קיום המצוה שהיא אחר כך. ונהי שאין צריך לחזור ולברך כיון שעכ"פ התחיל בעשיית מצוה והוצרך לה, מכל מקום כל זמן שהוא לא קיים עדיין העיקר אינו יכול להפסיק – וממשיך – ולא עוד, אלא שבכל מצוה שהוא עוסק ואינו רשאי להיפרד משם עד שיקיים כולה, איסור יש בהפסקתו. ובבדיקת חמץ מצינו גם כן איסור, כמ"ש (סימן תלב סע' א). ואין זה דומה למדבר באמצע הסעודה או בישיבתו בסוכה, דשם אי בעי פסיק והולך לו, משא"כ במקום שלא גמר עדיין המצוה, וכמו הכא שעיקר המצוה עדיין לפניו, פשוט שיש איסור להשיח, ומה לי שיחה שבין התקיעות עצמן של מיושב דוודאי יש איסור שם להפסיק בשיחה ומה לי אחריהם, כל זמן שלא קיים עדיין מה ששייך למצוה הזאת".
 ולאור דבריו, נראה שאין היתר להפסיק באמירת 'יהי רצון' ו'וידוי' בין התקיעות דמיושב, וגם לא לאחר שלושים דמיושב, שהרי כל עוד שעדיין לא קיים את המצוה אסור לו להפסיק בין הברכה לתקיעות.
ולכאורה יש להקשות לפי יסוד המבואר בשם הרב מבריסק הגרי"ז "שומע תרועת עמו ישראל ברחמים" היא החתימה בברכת שופרות בראש השנה, שהתקיעה בעצמה היא מין תפילה, תפילה ללא מילים, כשנגמרות המילים קול השופר, עדיין נשמע. בדרך שערי דמעה שלא ננעלו, שהרי הוא "גנוחי גנח או ילולי יליל" אך שניהם הוא שמע של קול בכי התפילה, ואם תקיעה היא תפילה, אם כן הוידוי והיהי רצון הן הן עניניה של תקיעת שופר? ודמי להבא מים הבא לפתן ואף גביל לתורי שלא נחשב הפסק.
לכאורה יש לומר בתקיעת שופר, ללא התעוררות האדם, חסר במצוות שמיעת קול השופר, ולמה הדבר דומה, והוא קול שיר בעלמא, והיה מקום לדמותה, למצוות תשובה ללא כוונה שאף מ"ד מצוות אין צריכות כוונה, בוודאי לא ניתן לשוב ללא כוונה שהיא מהות המצווה, שהרי גם רבי יהודה שאמר "עיצומו של יום מכפר" הוא בגין עיצומו של יום,  וגם כאן התירו לכתחילה את "וידוי" וכו' כי הוא חלק בלתי נפרד מתקיעת שופר, ויש להקביל לדברי הגר"ש שקופ בשערי יושר, בדין ספירה בספק שאין בה מהות של ספירה כשאינה מבוררת, וכך הוא ביאר דין אדם שהסתפק וספר 2 ימים יחד, ולאחר מכן התברר לו היום, שלא עולה לו ספירה כלל וממשיך בלא ברכה את ספירתו, כי מהות הספירה היא בירור יחידה מחבירתה וכשאין מציאות של בירור אינו מספר כלל, והיה מקום לומר כך גם בתקיעת שופר.
אך זה אינו, כי נראה לבאר, שאף שיש לתקיעת שופר הגדרה של פעולת מצווה, מעשה מצווה יבש,  אמנם קרובה לעולם רוחי יותר, הדיבור המבדיל את האדם מן הבהמה, "לשמוע קול שופר" ואף יותר רוחנית, אך בפועל כל זה לא יכול לקרות מבלי "תקיעת השופר" שהיא פעולה ואף יצירה ( חכמה ואינה מלאכה יצאה תקיעת שופר כי היה מקום לומר שהיא מלאכת מחשבת ) אבל ההדרך שהיא נשמעת להשם היא ברחמים כתפילה, ( שומע תרועת עמו ישראל ברחמים, גם ביחס להשם יש שינוי מהתקיעה לשמיעה, כמו שאצלנו עובר מעולם הגשם לעולם הרוח, עולם מעשה התקיעה לעולם רוחני ללא עקימת שפתיים)
 אך מצד ישראל היא אמורה להתבצע "רחמנא אמר תקעו" ולהיפך ככל שאדם מקיים מצוות אלוהיו כעבד קמיה מריה לרוותו נחת זה עצמו מעורר רחמים כתפילה,  לא כן בתפילה יש פניה ישירה מצד המתפלל לבוראו, ללא אמצעיים, ושוני זה מהותי בכדי שלא נחשבו אותו ענין של עסק המצווה שתלוי במה שעסוק האדם שהרי יסודו הוא היסח הדעת.
וזה נראה בסברא, שהרי אין תקיעות מעומד נחשבות "הפסק תפילה" בתוך התפילה, שנדחה כי אם פעולת מצווה שנעשית תוך כדי התפילה.
וכך כותב מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן לו) "ואע"פ שמצות שופר יש בה טעם להתעורר בתשובה, כמ"ש היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. מכל מקום אין זה חשוב מן הענין, כדי להתיר להתוודות כמו גביל לתורי, שהרי אין טעם זה אלא רמז בעלמא, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' תשוב וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' תשובה ה"ד) וז"ל: אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו', ע"ש. ואם כן אין לסמוך ע"ז לעשות מעשה להקל, במקום חשש ברכה לבטלה, על ידי ההפסק שעושה. וכל שכן שאפילו אם היה קצת מן הענין, לא הותר אלא בדיעבד כדין גביל לתורי… ותבט עיני בשו"ת עולת שמואל (סי' פח) והנה במחכ"ת ירד להציל ולא הציל, כי מש"כ דהוי צורך תקיעה, כבר דחינו דבר זה לעיל בדברים נכוחים למבין, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים".

כלומר, ההסבר שהותר לומר 'יהי רצון' ו'ידוי' בין התקיעות, משום שזהו "צורך התקיעות", נדחה משתי סיבות: ראשית, להסתמך על ה"רמז" שענין השופר הוא התעוררות לחזור בתשובה, אין בה די כדי להחשיב דיבורים מענין חזרה בתשובה, כדברים שהם "צורך התקיעות".
שנית, ההיתר להפסיק בדברים שהם צורך התקיעות הם רק בדיעבד, וכדין "גביל לתורא" שהותר רק בדיעבד, אך מהיכן נוכל להתיר להפסיק בדיבור לכתחילה.
וזהו כפי שביארנו מכיוון שיסוד דין הפסק הוא מדין היסח הדעת (כמבואר בר"ן בנדרים פ"ז וגם אם זו תקנת חכמים זהו יסודה יש לבאר שרק בפעולות באותו דפוס כמו 'דיבור' הן הפסקה, אך דיבור במקביל לפעולת מצווה) גם אם נחשבת תפילה מצד כוונת האדם, והתעוררותו היא מחשבה, אינה נחשבת הפסק בדיבור, כי מציאות הדיבור היא שעושה את ההפסק ולא החלק הנשמתי שלה המצווה, וביאור העניין, שהיסח הדעת הוא מצד מוגבלות הפיזית של האדם שירדה תורה לסוף דעתו האנושית שתתערבב עליו, התנהגות אנושים תחת מגבלות החומר, ולא במחשבות מופשטות שאינם תחת מגבלות זמן, ופעולות מעשיות, והפעולה לכשעצמה היא יבשה, ויוצאים ידי חובה, בכוונת 'רחמנא אמר תקעו'.
ונראה להוכיח זאת בפשטות שהרי עיקר סוגיות מצוות צריכות כוונה נאמרה בשופר,  דווקא בשומע שלא נתכוון לכוונת מצוות תקיעת שופר, שהיא המינימום מעבר לתוקע לשיר, שיש לו כוונה אחרת במצווה, בראש השנה דף כח. והקבלת הגמרא שם 'כפוהו פרסים ואכל מצה' ו'תוקע לשיר', מורים שמעשה המצווה ללא התעוררות אינו חלק ממצוות התקיעה, לעיכובא.
ואכן כך נהג הגר"א כמובא בספר כתר ראש ( ספר שהעתיק הג"ר יוסף זונדל מסלנט שנכתב על ידי הגר"ח מוולזי'ן עבור בנו מהנהגות הגר"א על ידי תלמידו המובהק )
 שלא נהג לומר את ה'וידוי' ע"ש.
גם על רבי עקיבא איגר ( רבו השני של הגרי"ז מסלנט לאחר פטירת הגר"ח מוולזי'ן )  הנהיג שלא לומר שום 'יהי רצון' עד אחר שתקעו את כל הסדרים
בתשובות והנהגות, והביא שכך נהג הרב מבריסק הגרי"ז סלובייציק זצ"ל.
בפירוש 'קצה המטה' והמנחת אלעזר כתבו טעם נוסף , "שהנה שמענו אחרי שכתוב שם ביה"ר אחר תקיעת תשר"ת "וישוע שר הפנים ושר מט"ט", ובשום מקום לא נמצא שזהו שם שר הפנים רק מט"ט הוא שר הפנים ששמו כשם רבו אבל לא "ישוע", ובסידורים ישנים כסידור השל"ה דפוס אמסטרדם (וכן ראיתי העתק פנקס ישן כתב יד על קלף ישן מביהכ"נ) נמצא "ישעיהו" ביה"ר השני אבל לא "ישוע" שהוא נראה כמו שם שכינו המסיתים להידוע ר"ל".
וכן הובא בספר מנהג ישראל תורה (הלכות ראש השנה אות ח) בשם החתם סופר שיש למנוע מלאמרם מהאי טעמא שיש בהם חשש תערובות השמות.
לעומתם בשו"ת בית אבי (או"ח סימן כה) לימד זכות על הנוסח המודפס במחזורים: "מש"כ לפקפק על שם של השר הפנים ישוע שלא נמצא בשום מקום שם זה לשר הפנים ויש חשש שמיד זדים נתערב כאן שם טמא בקוה"ק, אכן חכם אחד הראה לי מש"כ בספר עטרת יהושע להגה"ק מדז'יקוב פרשת כי תצא שכתב דשבעים שמות יש לו לשר הפנים ואחד מהם הוא ישוע, וממילא נראה דאין כאן בית מיחוש לזה… אבל אי אפשר להטיל דופי על ספרים ישנים שכבר נדפסו ונאמרו מגדולי עולם ורבבות אלפי ישראל מדור דור אשר באו בסוד ה' ליראיו עכ"ל בענין זה". 
מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי ( חלק ה סימן סז ) פסק:
לעניין אמירת דברים אלו, ידענו שהצדיקים המדקדקים האמיתיים לא אמרוהו כלל, ועכ"פ לא ה'יהי רצון המוזכר בהם שמות מלאכים, רק לעמוד בהכנעה אמיתית בקדושה וטהרה ובחרדה מאימת הדין.
הדבר המרתק הוא שבספר בכתר ראש בסי' קד מובא בשם הגר"א כי היה שמח מאוד בעת תקיעת שופר ואמר כי צריך להיות ברוב שמחה וחדווה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו, כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה
דווקא תלמידו של המהר"ם שפירא מלובלין מרן ה'שבט הלוי' שנהג בדרך חסידות הבעש"ט ששמחה היא ערך עליון מציין להיות את דרך תקיעת שופר באימה וחרדת הדין וכו'
 והגר"א מנהיג הדור שהתנגד לתנועת החסידות,  דווקא מציין ברגע זה את העבודה מתוך שמחה וחדווה.
ונראה שהיא הנותנת, הגר"א שנהג כנ"ל, ניתן להניח שכוונתו 'ברחמנא אמר תקעו'  הביאו לשמחה של מצווה, כמדויק בלשון כתר ראש, ולהיפך ככל שאדם מבטל דעתו למצוות בוראו ועושה אותו, לא על בסיס טעם המצווה, זה עצמו אמור להביאו לידי שמחה, אך לדברי האר"י ז"ל וההנהגה החסידית לקבל את השיטה לומר וידוי וכו' למרות המצווה הגדולה להיות בשמחה תמיד, במועד הווידוי עצמו הרי כתב רבינו שניאור זלמן זצ"ל בעל התניא להיות עצב ( מעט ) ולא לאחר תום המצווה. ( תניא פרק ז ).
ונראה שהשאלה הזו תלויה בפלוגתת הראשונים במהות תקיעות שופר מהו טעם סדר התקיעות הנהוג כיום: תשר"ת, תש"ת, תר"ת.
 א. האם הדבר נובע בגלל ספק שאין אנו יודעים מהי התרועה האמיתית [שברים ותרועה ביחד או שברים בלבד או תרועה בלבד].
 ב. או שתקנת סדר התקיעות היתה – לקבץ בסדר אחד של תקיעות את כל סוגי התרועות שנהגו לתקוע בהם.
הנה בתלמוד ראש השנה (לד, א) נראה כי סדר התקיעות נובע בגלל ספק מהי התרועה, כמאמר הגמרא: "אתקין ר' אבהו בקיסרי תשר"ת, מספקא ליה אי גנוחי גנח או ילולי יליל". והקשתה הגמרא: "ודילמא ילולי הוא וקא מפסיק שברים בין תרועה ותקיעה" ומיישבת: "דעביד תר"ת".
 ושוב הקשתה הגמרא: "ודילמא גנוחי הוא וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה", ומתרצת: "דהדר עביד תש"ת". ומשמע שכדי להתיר את הספק האם תרועה היא "גנוחי גנח" – שברים, או "ילולי יליל" – תרועה, קבעו חז"ל לתקוע את הסדר: תשר"ת, תש"ת, תר"ת.

וכתב הרמב"ם (הלכות שופר פ"ג ה"ב ה"ג) שסדר התקיעות נובע מספק שנולד ברבות השנים מהי ה"תרועה" שיש לתקוע, וז"ל: "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ולפי רוב הגלויות ואין אנו יודעים איך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים ביניהם בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול או שניהם כאחד, האנחה והיללה שבאה אחריה לכך אנו עושים הכל… נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק".
אולם הרא"ש (שם פרק ד סימן י) והר"ן (שם דף י עמ' א בדפי הרי"ף) כתבו בשם רבינו האי גאון שנשאל: "וכי עד שבא רבי אבהו לא היו ישראל יוצאים ידי תקיעת שופר". וענה רב האי גאון: "אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה, שהרי משניות קדומות הן, אחת אומרת תרועה ג' יבבות ואחת אומרת תרועה ג' שברים, והא אמרינן בהדיא אמר אביי בהא וודאי פליגי. וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל, מהן עושין תרועה יבבות קלות ומהן עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים, ואלו ואלו יוצאין ידי חובתם. כי שברים כבדים תרועה הם, ויבבות קלות תרועה הן, והיה הדבר נראה כחלוקה, אע"פ שאינה חלוקה. וקאמר אביי בהא פליגי,
ולא פלוגתא היא ולא היו מטעים אלו את אלו, אלא מר כי אתריה קתניה ומר כי אתריה קתני, וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה היא וחכמים של הללו כי שברים תרועה היא, וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותו כחלוקה".
 וכדברי רב האי גאון מפורש ברבינו חננאל (ראש השנה לד, א) שכתב: נהגו לתקוע במלכויות תשר"ת ובזכרונות תר"ת ובשופרות תש"ת להודיע שהכל אחד", עכ"ל. כלומר, לדעתם, סדר התקיעות איננו נובע מתוך ספק, אלא כך היתה תקנת רבי אבהו, לקבץ בסדר אחד של תקיעות, את כל סוגי התרועות שנהגו לתקוע בהם, כדי שכל ישראל יהיו עושים מעשה אחד.
הבית יוסף (סימן תקצ) הביא את דברי רב האי גאון, וכתב: "אבל הרמב"ם משמע שאינו סובר כן, אלא ספק בעיקר הדין הוא שנסתפק לנו בתרועה היאך היא שכתב וז"ל תרועה האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים… משמע דספק גמור נסתפק לנו לענין הדין".
מרן הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סימן לו ) כתב לתלות את הדיון הנ"ל, במחלוקת הראשונים האם תש"ת ותר"ת הם לעיכובא,
לפי דעת רב האי גאון וסיעתו, אף בתקיעות תשר"ת יוצאים ידי חובה ואין התקיעות בתש"ת ותר"ת מעכבות מן התורה" ולפי זה מבאר היביא אומר, יש לומר שמותר להפסיק ביניהם בדברי תפילות ותחנונים, אבל לדעת הרמב"ם וסיעתו שהוא ספק ממש, אסור להפסיק בין תשר"ת לתש"ת, דדמי למפסיק בין ברכה למצוה, משום דשמא לא יצא ידי חובתו בתשר"ת.
 והכי נמי בין תשר"ת לתש"ת אסור להפסיק בתפלות או בוידוי, לדעת הרמב"ם וסיעתו דכוותייהו נקטינן, והתקיעה האחרונה של תשר"ת האחרון לא חשיבא התחלה, דנימא דרשאי להפסיק בתפלות ובוידוי, כדקי"ל בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, דהא כיון שלא רצו חכמים שתעלה לו לתקיעה דתש"ת, ואיהו נמי לא סמיך אהך תקיעה לתש"ת, דהדר ותקע לתש"ת, וגלי אדעתיה דלא הויא תקיעה לשם מצוה. וקי"ל מצוות צריכות כוונה, משום הכי הוי כדין בין ברכה לתקיעה שאסור להפסיק כלל",  וממשיך מרן, "ועל מנהג האריז"ל להתוודות בין התקיעות (שער הכוונות דף צ' ע"א, הובא בכף החיים סי' תקפד ס"ק ו) "נלע"ד ברור שהאר"י ז"ל נמשך כדרכו בקדש, אחר דברי הזוה"ק (פ' פינחס דף רלא ע"ב) דכולהו צריכי וכולם אמת [כלומר, שיש צורך בכל סוגי התרועות, ואין זה בגלל ספק]. ולכן חשוב כהתחיל במצוה מיד עם תקיעה הראשונה, ומותר להפסיק כששוהה התוקע לפוש, ואין כאן חשש הפסק כלל לדברי הזוה"ק, ומשום הכי עביד עובדא רבינו האר"י ז"ל להפסיק בוידוי, ונשען ע"ד הזוה"ק. משא"כ לדעת הש"ס בבלי דידן דקאמר דהוי ספקא, ממילא אין להפסיק, וכמש"כ. ולפום מאי דכיילי רבנן ומהם מרן בב"י (סי' כה) שכל מקום שהזוהר חולק על הש"ס, נקטינן כהש"ס, וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' פו), וכ"כ המעדני יו"ט (פרק הרואה אות ע"ז) ועוד. אם כן אנן בדידן איבעי לן למיעבד כהש"ס, ובפרט במקום חשש ברכה לבטלה והפסק, ולכן שב ואל תעשה עדיף".
ומתוך כך מכריע להלכה ולמעשה,  "המורם מכל האמור, שאין להתוודות ביום ראש השנה כלל וכל שכן שלא יעורר עצמו לבכיה, אבל רשאי להתוודות בהרהור הלב ולחשוב בעזיבת החטא ולשוב בתשובה, ואם מאליו נתעורר בבכיה בתפילה שפיר דמי. ובאמצע התקיעות מותר להרהר דווקא בווידוי בין הסדרים אבל לא יאמר בפיו וידוי כלל בין התקיעות ואפילו בלחש, שיש בזה איסור מטעם הפסק בין הברכה למצוה, ואפילו בין סדר לסדר, וכן הנהיג רבינו הגאון רעק"א בקהלתו שלא לומר שום יהי רצון או ווידוי בין סדר תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת, וכמו שכתב בספר פסקים ותקנות של ר' עקיבא איגר, עיי"ש".
אך מדגיש מרן בשו"ת יביע אומר ( ח"ג סימן לב ) מכל מקום למודעי אני צריך כי לא עלתה על לבי למחות בחזקה בידי הנוהגים לומר וידוי בלחש כמנהג האריז"ל, כיון שיש להם אילן גדול לסמוך עליו. ועוד שיש להם קצת סמך גם מדברי רב האי גאון ודעימיה. אלא דאודועי מודעינן ליודעי ספר החרדים לדבר ה' שהיותר נכון לחדול ממנהג זה ולהשאר בשב ואל תעשה, שלא להכנס בחשש הפסק בין ברכה למצוה, שעל ידי זה יש חשש ברכה לבטלה ח"ו.
והני מילי איבעי לן למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו. ודברי חכמים בנחת נשמעים, באמירה נעימה, כדרך תלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בהלכה.
על דברי מרן ה'יביע אומר' משיג וחולק מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ולא מקבל את דבריו בנושא,
ומצדיק את המנהג לומר 'יהי רצון' ו'וידוי' בין התקיעות, וביאר מדוע אין בכך הפסק גם אליבא דשיטת הרמב"ם שאנו מסופקים מהי ה"תרועה" האמורה בתורה.
הגרי"ש אלישיב, שתשובתו לגר"ע יוסף הודפסה בשו"ת יביע אומר (חלק ג סימן לב) וכך כתב: "הגם שגם אנו לא נוהגים להפסיק בשום דבר בין הסדרים, מכל מקום נראה, שמאחר שהמג"א הביא את דברי השל"ה, ולא העיר על זה בכלל, וגם הגאון יעב"ץ בסידורו כתב כן, והובא בשעה"צ (סי' תקצב ס"ק טו) וסיים, וע"כ במקום שנוהגים כן אין למחות בידם, משמע דס"ל שאין סתירה מהגמרא דידן למנהג האר"י ז"ל, ומה שעשה כתורה וכמצוה, עשה גם לפי תורת הנגלה. כי הנה אף שמדברי הרמב"ם משמע דספק גמור הוא, ודלא כרב האי גאון, מכל מקום בקרית ספר (הלכות שופר פ"ג) כתב וז"ל: ובסימן תשר"ת היה נראה לאמר שיוצא בו ידי ספק מדאורייתא, דההפסקה נראה דהויא מדרבנן. אלא שאפשר שעל ההפסקה גם כן חיישינן מדאורייתא, ולא נפיק ידי חובה, דכתיב והעברת תעבירו כו', משמע בלא הפסק שום תקיעה אחרת בינתים, והכא כיון שהפסיק וכו', ולא יצא י"ח מהתורה, והא דאמרי' שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, שאני הכא שהפסיק בתקיעה אחרת לשם מצוה כמ"ש הרמב"ן ז"ל ע"כ. נמצא שלפי הצד הראשון של הקרית ספר כיון שתקע תשר"ת יצא ידי חובה מהתורה, ולא הוי כסח בין ברכה למצוה, שהרי מהתורה יצא ידי חובה בתשר"ת". עוד מביא הגרי"ש את מה שכתב הריטב"א בחידושיו בסוף ראש השנה: "הלכך כל שהתחיל לתקוע תקיעה אחת רשאי לשוח, ומיהו אם שח בין ברכה לתקיעה חוזר ומברך", והוכיח הגרי"ש מדבריו: "אלמא דאם תקע אפילו קול אחד כבר התחיל במצוה מקרי, ומשום שאחר תקנת רבי אבהו לתקוע את כולם הרי הוא מחוייב מצד תקנת חז"ל בכולן, ואין כאן הפסק בין ברכה למצוה, ולכן ההפסקה בוידוי בין סדר לסדר שהוא צורך תפילה, יש לומר דלכו"ע לא הוי הפסק". כלומר, הגרי"ש מוכיח כי כבר לאחר התקיעה הראשונה נחשב שהתחיל את מצות התקיעה, ומעתה אין לדון את אמירת ה'יהי רצון' וה'וידוי' כהפסק בין ברכה למצוה, שאסור, אלא כהפסק לאחר שהתחיל בקיום המצוה, שאינו מעכב. ולכן מכריע הרב אלישיב, שלא כדעת היביע אומר: "ומן המפורסמות הוא כי רבבות אלפי ישראל הנמנים על קהל החסידים נוהגים לומר היהי רצון הנדפס במחזורים בין כל סדר וסדר, וגם המשנה ברורה בשער הציון כתב שאין למחות בידם, וכבר הורה זקן זצ"ל, ולכן אף כי זה משום דשב ואל תעשה עדיף, וכל אלה המחזיקים במנהגי הגר"א נוהגים לא להפסיק בשום דבר בין הסדרים, וגם אני בתוכם, מכל מקום להנוהגים להפסיק ביהי רצון או בווידוים נראה שאין למחות לא ביד חזקה ולא בקול דממה דקה".
גם רבי יוחנן סופר, גאב"ד ערלוי "טעם נכון ומרווח להתיר לומר היהי רצון בלי שום פקפוק, דכיון דאחר שבירך על כל הסדרים ותקע סדר תשר"ת לשם מצות תקיעת שופר, אפילו אי האמת דלא יצא יד"ח בתשר"ת, מכל מקום הוא עשה כמו שמחוייב על פי תקנת חכמים, והוי כמו שהתחיל בעשיית המצוה ושוב לא הוי אמירת היהי רצון הפסק". ( קובץ "האהל" סימן יד )
העולה מן האמור, טעם מנהג האומרים 'יהי רצון' ו'וידוי' בין התקיעות, היא שמאחר והתחילו לתקוע בשופר, נחשב כאילו התחיל את קיום המצווה, ושוב אין הדיבור נחשב כהפסק בין הברכה למצווה, המחייב לחזור ולברך, אלא נחשב להפסק בין התקיעות מענייני התפילה, אינו מצריך לברך פעם נוספת.

 אך לכאורה קשה על דבריהם שכן גם לשיטתם ההיתר להפסיק בדיבור בעסוק בענין המצווה, הוא בדיעבד ואין זה היתר לכתחילה, כמבואר בדברי השו"ע והמג"א לעיל, שההיתר להשיח בין ברכה לתקיעות לא נאמר לכתחילה אלא רק בדיעבד, וכאן הם מתירים את אמירת ה'יהי רצון' לכתחילה.
אך נראה שמנהג ישראל הפך עם השנים את מהות המצווה לכזו שללא הווידוי ליבם בל עמם ולא יודעים למה לכוון דעתם, נמשל כבהמות נדמו, שדיבור מבדיל האדם אינו, ומותר האדם אין מלבד הנשמה הטהורה, ווידוי הפה ומחשבת התעוררות הלב הפכו להיות חלק מהמצווה, וירדו לסוף דעתם, שללא הפסקה זו, תהפוך מצוות תקיעת שופר, למצוות חלולה כמו שפופרת השופר, ואנשים יעסקו בכוונת ערבוב השטן, ומצוות השם לא תתקיים כראוי לה, ויש להחשיב מצב זה לאחר שהונהג כבר, דיעבד, והמשכו לכתחילה כשעת הדחק, ודיעבד דמי, וכך נדון.
ולכאורה נראה להביא ראיה ליסוד זה, מספר מנהגי המהרי"ל (הלכות שופר סימן יג) שכתב: "אמר מהר"י סגל דלהכי מאריכין בתקיעה אחרונה, ונקראת תקיעה גדולה, למען ישמעו העם וידעו שסיימו הקולות, ויאמרו אשרי העם יודעי תרועה. והראיה בפסוק במשוך היובל המה יעלו בהר (שמות יט, יג). נמצא שמשיכת הקול סימן סילוק השכינה ורשאין לעלות בהר, הכי נמי לא שנא".
ומרן בשולחן ערוך (או"ח סימן תקצו) פסק: "אחר התפילה מריעין תרועה גדולה בלא תקיעה". ומביא המשנה ברורה (ס"ק א) בשם המטה אפרים: "כדי לערבב השטן שלא יקטרג עליהם אחר התפילה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאינם יראים מאימת הדין. אבל אין אנו נוהגין כן רק בסיום תקיעה אחרונה של השלמת מאה קולות, כמו שנבאר לקמיה, המקריא אומר תקיעה גדולה, והתוקע מאריך בה יותר משאר תקיעות".
ומבואר שתוקעים תקיעה גדולה רק בסוף סדר התקיעות דמעומד, לאחר השלמת כל המאה קולות.
אך יש לא מעט, מקומות שנהגו לתקוע תקיעה גדולה גם בסוף סדר תקיעות דמיושב, כפי שנדפס בסידורים ובמחזורים ( נוסח אשכנז )
ובשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סימן סה) מסביר שהמקור למנהג זה הוא דברי המהרי"ל  "שהוא רבן של כל בני אשכנז בפרט במנהגי התפילות והתקיעות והפיוטים בר"ה, מפיו אנו חיין, והוא הביא עוד זה למנהג קבוע בימיו, ובוודאי היה עוד לפניו מעולם וכן הביא הגאון מהר"י עמדין ז"ל בסידור שלו, על כן בוודאי איכא משום אל תיטוש תורת אמך, וחלילה לגרוע ולשנות".
ויש מקום לדון ולהקביל את דין "תקיעה גדולה" לוידוי ובקשות תוך כדי התקיעות, וביותר למנהג אשכנז הרי שיש 'מקריא' והקראתו "תקיעה גדולה" הינה הפסק בדיבור,
אך נראה לדחות, שאינו דומה, כי עצם התקיעה, היא למנהג זה היא חלק מהתקיעות שלמרות שיש לדון בסברא שדווקא בגלל הדימיון לתקיעות הוא הפסק, כמו דיבור אחר לאחר ברכה, אך מכיוון שיסודו כנ"ל הוא היסח הדעת אין חשש זה, וגם אמירת המקריא "תקיעה גדולה" גם לאחר תקיעות דמיושב, צורך התקיעה, שאם לא כן,הרי כבר לאחר הברכה כשמקריאו "תקיעה" לכתחילה הוא מפסיק, כי צורך תקיעה הוא, ואם כן לא גרע בעוסקו בתוך המצווה וכמו שפרס במפתו על שולחן ערוך (סימן תקפה סע' ד) רבינו משה, הרמ"א: "נוהגין לקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה כדי שלא יטעה", ולפי זה פשיטא שצריך להקריא לתוקע "תקיעה גדולה" כדי שלא יטעה, שהוא נחשב צורך מהותי ועיקרי בתקיעה.
עוד היה נראה לדמות להלכה אחרת בחג השופרות ראש השנה.
כתב הרמ"א (או"ח סי' תקפג סע' א) "ויש נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש ואומרים תתחדש עלינו שנה מתוקה, וכן נוהגין".

ונחלקו האחרונים אימתי אומרים את נוסח ה'יהי רצון' בעת אכילת הסימנים בראש השנה, כדברי דברי המג"א (שם ס"ק ב) וז"ל: "משמע שאוכל תחילה ואחר כך אומר שלא להפסיק, כמו שכתוב (סי' קסז סע' ו). ובמעגלי צדק כתב שאומר תחילה ואחר כך אוכל, וצריך לומר דס"ל דלא חשיב הפסק, וכיוצא בזה כתב הב"ח (סי' תרה) בשם התשב"ץ לומר זה חליפתי כו' בין ברכה לשחיטה, דזה מקרי צורך שחיטה. וכן בסוכה, מברכין בין ברכה להמוציא. ומכל מקום נראה לי דלכתחילה יש לאכול קודם האמירה דאין זה צורך כל כך. ועוד דגם לצורך אין להפסיק לכתחילה כמו שכתב בהלכות בציעת הפת (סי' קסז סע' ו בהג"ה)"  (ציטטנו את הרמ"א למעלה, בסימן קס"ז שהפסקה מותרת רק בדיעבד.)
 הפסקה בדיבור בין הברכה והאכילה מענין הדבר שמברכים עליו, מותרת.
 ובכלל זה, הפסקה בדיבור לצרכי הסעודה, ואפילו אמר שיביאו לפניו צלחת ושאר כלי הסעודה אין זה הפסק (פמ"ג סי' קסז אשל אברהם ס"ק יז).
ולפי זה נקט המעגלי צדק שאפשר לומר את ה'יהי רצון' שלפני אכילת הסימנים בר"ה בין הברכה לאכילה, ואין זה נחשב כהפסק, משום שזהו צורך האכילה.
אך המג"א פליג עליו, וס"ל שאמירת ה'יהי רצון' אינה נחשבת כצורך כל כך, ולכן יש לחשוש שהיא מהווה הפסק בין הברכה והאכילה. ועוד מקשה המג"א מדברי הרמ"א  בעצמו ( סימן קס"ז ס"ו ) שכתב לסייג מפורשות את פסק מרן להפסיק בדיבור בין הברכה והאכילה מצרכי הסעודה נאמר רק בדיעבד, ואם כן לכתחילה אין להפסיק בדיבור בין הברכה והאכילה גם בעניינים שהם מצרכי הסעודה, ולכן יש לומר את ה'יהי רצון' רק לאחר האכילה.
הגר"א (שם) כתב, שמקור דברי הרמ"א בגמרא (ברכות מ, א) "טול ברוך אין צריך לברך", משמע שהלכה זו היא בדיעבד ולא לכתחילה, ומשמע שאין חולק בדבר, וגם מרן מודה בזה לרמ"א ).

ואכן המשנ"ב (שם ס"ק ד) כדברי המג"א "יאמר הבקשה אחר האכילה מפני שאסור להפסיק בין הברכה והאכילה".
וכן דעת המטה אפרים (סימן תקפג) ש"אין להפסיק בין ברכת המוציא לאכילה באמירת יהי רצון, אלא תחילה יש לו לאכול הפרוסה ואחר כך יאמר היהי רצון, ובערוך השלחן (סי' תקפג סע' ב) כתב: "פשוט הוא שטועם ואחר כך אומר היהי רצון ולא יפסיק בין הברכה והאכילה, או יאמר היהי רצון קודם הברכה".
מקור מענין הביא הגרצ"פ פרנק בשם חותנו האדר"ת בספרו 'מקראי קודש' שהטעם לאמירת ה'יהי רצון' בתפוח אחרי הברכה מבואר על פי דברי הגמרא (ברכות לא, א) שצריך לסדר שבחו ואחר כך יתפלל, ולכן קודם יברך ואחר כן יאמר ה'יהי רצון'. ומטעם זה, כשאומרים "לחיים" על שתיית יין או יי"ש, צריך לברך ולטעום ואחר כך לומר כן.
 וכן פסק בשו"ת יחוה דעת (שם) שיש להקדים שבחו של הקב"ה, דהיינו הברכה, קודם לשאלת צרכי האדם, דהיינו אמירת ה'יהי רצון'.
מנהג השדי חמד היה צאת ידי כולם "ואני נוהג מזה זמן רב לברך על איזה פרי שאין אומרים עליו יהי רצון ולכוין על הפרי שנאמר עליו היהי רצון, ואוכל מעט מהפרי שבירכתי עליו, ואחר כך אומר היהי רצון ואוכל הפרי של היהי רצון".
אולם בספר שערי הלכה ומנהג (ראש השנה עמ' קצט) הביא שהאדמו"רים הרש"ב והריי"צ מליובאוויטש נהגו לומר את ה'יהי רצון' בין הברכה לאכילת התפוח בדבש.
וזאת למרות פסק בעל התניא שפסק בשו"ע הרב כדעת המג"א,
ביאר הרבי ר' מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, שכנראה חזר בו ממה שפסק בשו"ע, כדמוכח ממנהג האדמו"רים. והטעם למנהגם "כי יש להקדים את היהי רצון לאכילה כדי שיהיה היהי רצון סמוך לאכילת הפרי, ותהיה הפתיחה דברכת בורא פרי העץ שייכת גם אליו… ובפרט לברכת התפוח מתוק המשמש סימן לבקשת היה"ר גופא, ויתווסף כוחו ותוקפו, דכיון שאין בידינו להוסיף ברכות שלא נזכרו בש"ס ובגאונים, עכ"פ הסמיכו היה"ר לברכה, שיהיה לו מעין תוקף ברכה. וכיון דאי אפשר בענין אחר הוי כדיעבד".
ונראה לפי המבואר למעלה, כשיש מנהג הוא כדיעבד, כי המנהג מורה על פעולה שנעשתה בעבר, כדיעבד בהווה, ולפי זה יש לומר שניתן לכתחילה לעשות פעולה, וזו משמעות עומק המושג מנהג ישראל תורה, היינו גם כשיש פסק הלכה כמו של השו"ע הרב, פעולתיו בפועל, ומנהגי חב"ד שנשמרו באדיקות רבה, דורות מורה לנו אחרת, הוא קובע את ההלכה, "תורה הוא".
וכמבואר בבא בתרא ( דף קל: )  בנושא הלכה והלכה למעשה, או תורת אמת או אמת לאמיתה, בדרך הפנימית.