תקיעת שופר – התו השמיני

 תקיעת השופר 

דוד המלך אומר בתהילים ( לג ג ) תהילים פרק לג: 
א רַנְּנוּ צַדִּיקִים, בַּיהוָה; לַיְשָׁרִים, נָאוָה תְהִלָּה.
ב הוֹדוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר; בְּנֵבֶל עָשׂוֹר, זַמְּרוּ-לוֹ.
ג שִׁירוּ-לוֹ, שִׁיר חָדָשׁ; הֵיטִיבוּ נַגֵּן, בִּתְרוּעָה.
ד כִּי-יָשָׁר דְּבַר-יְהוָה; וְכָל-מַעֲשֵׂהוּ, בֶּאֱמוּנָה.
ה אֹהֵב, צְדָקָה וּמִשְׁפָּט; חֶסֶד יְהוָה, מָלְאָה הָאָרֶץ.
ו בִּדְבַר יְהוָה, שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ; וּבְרוּחַ פִּיו, כָּל-צְבָאָם.
ז כֹּנֵס כַּנֵּד, מֵי הַיָּם; נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת.
ח יִירְאוּ מֵיְהוָה, כָּל-הָאָרֶץ; מִמֶּנּוּ יָגוּרוּ, כָּל-יֹשְׁבֵי תֵבֵל.
ט כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי; הוּא-צִוָּה, וַיַּעֲמֹד.
י יְהוָה, הֵפִיר עֲצַת-גּוֹיִם; הֵנִיא, מַחְשְׁבוֹת עַמִּים.
יא עֲצַת יְהוָה, לְעוֹלָם תַּעֲמֹד; מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ, לְדֹר וָדֹר.
יב אַשְׁרֵי הַגּוֹי, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהָיו; הָעָם, בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ.

ויש לתהות, על הקשר בין הפסוקים, הנראים כבליל פסוקים שאינם קשורים אחד לרעהו?  
ועוד צריך להבין, מהו נבל עשור? עוד צריך להבין, בפסוק ב פותח דוד מלכא משיחא, ב "הוֹדוּ לה' בְּכִנּוֹר; בְּנֵבֶל עָשׂוֹר, זַמְּרוּ-לוֹ. וממשיך בפסוק ג' שִׁירוּ-לוֹ, שִׁיר חָדָשׁ; הֵיטִיבוּ נַגֵּן, בִּתְרוּעָה? 
תרועה היא באמצעות כלי נשיפה, תרועה נשמעת מקולו של השופר, כך שהפסוק מקביל למה שנאמר בתהילים ( פרק קנ ג )  "הַלְלוּהוּ, בְּתֵקַע שׁוֹפָר; הַלְלוּהוּ, בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר", אך שם "הללוהו" הפסיק בינהם, וכאן יש משמעות של המשכיות אותה הודאה לה' המתקיימת בכינור ובנבל עשור, לשיר חדש, שמלווה בנגינת תרועת השופר, וצריך ביאור מה החיבור ביניהם? 
כמו כן, יש להבין מהו שיר חדש, במה חידושו? והרד"ק, כתב:שירו לו שיר חדש חדשו לו שיר. תמיד, הטיבו נגן בתרועה: בפה וביד השתדלו לרנן לו.
ולענ"ד ביאור דבריו.  ומה שהכריחו לדחוק את הפירוש של חדש, שהינו באופן תמידי הוא כי לחן חדש אינו חדש, כי אם הוא ישן הרי שאינו לחן חדש שכל מהותו היא מקוריותו, כך שעצם המילה שיר, מייתרת את ה"חדש". ולכן מפרש הרד"ק, שהכוונה באופן תמידי לחדש שירים, כך ששירים בוודאי הם חדשים, אך השיר החדש ולשון ההווה "שירו לו שיר חדש" מורה על התמדת השיר בהודאה לבורא. זאת אומרת שאם דוד היה אומר "שירו לו שיר תמיד" הרי שלא היה נודע החידוש בשיר, כי גם אם המנגינה לא מפסיקה, ותמידית, פזמון חוזר על עצמו שוב ושוב. והוא דחוק. 
ובמפרש ביאור המילות כתב: "שיר חדש". מורה על דברים שלא נעשו כמוהם עוד. 
ודבר זה אינו מבורר הלא יש בעולם, לחנים כחול אשר על שפת הים, ובוודאי מה שהיה, הווה, ויהיה, הוא אינו מוגבל, והוא כמעט אין סופי. 1. אם כן שיר חדש, "המורה על דברים שלא נעשו כמוהם" היינו שיר שהוא מעבר לחידוש הלחן בעצמו, וצריך ביאור מהו אותו חידוש בשיר זה? 

עוד נאמר בתהילים ( פרק קמט ) א הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים. ב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם. ג יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ לוֹ. ד כִּי רוֹצֶה יְהוָה בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה. ה יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. ו רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. ז לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחֹת בַּלְאֻמִּים. ח לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל. ט לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו הַלְלוּ יָהּ. 
עוד צריך בירור, שִׁירוּ-לוֹ, שִׁיר חָדָשׁ; הֵיטִיבוּ נַגֵּן, בִּתְרוּעָה. כִּי-יָשָׁר דְּבַר-יְהוָה; וְכָל-מַעֲשֵׂהוּ, בֶּאֱמוּנָה. מדוע דווקא דברים אלו, הם המוטיב שאמור להניע אותנו לאותו שיר חדש, או ה"היטיבו נגן בתרועה"  ומה החיבור בין ישר דבר ה' ואמונה, הלא היה לו לזמר ולשבח את הבורא ולהודות לו על חסדו וטובו? 
ונראה לבאר בהקדימנו, חידוש נפלא, שהאיר ה' עלינו בחסדיו לפני תלת שני, פורסם במאמר "הללוהו בתקע שופר" על ביאור הפסוק בתהילים ( תהילים קנ )  "הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכינור" והחיבור בין כינור לשופר אינו ברור,  מדובר על כלי מיתר וכלי נשיפה ואין מכנה משותף ביניהם, דוגמת "הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה" שיש חיבור המילה "צלצלי"  ביניהם ורמז עמוק רמז כאן דוד המלך על תרועת השופר שמתקיימת בשמיעה דווקא, כמו שמבואר אף להלכה שמטבע לשון הברכה הוא "לשמוע קול שופר" וביותר מכך, מדובר על שמיעת הלב, היינו ההפנמה, שמיעה היא תהליך עומק פנימי שמביא את האדם לידי הבנה, כפי שפירש רש"י על הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" שמע: קבל והבן, אך מה הוא החיבור בין כינור לתרועה? 

ואפשר לבאר,   שמפני שדוד היה "יודע נגן כינור" עוד לפני מולכו היה מנגן לפני שאול בכינור, "ראיתי בן לישי בית הלחמי, יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר, וה' עמו."
(שמואל א' ט"ז, פסוק י"ח) וכמו שנאמר "ויהי בהיות רוח אלקים אל שאול, ולקח דוד את הכינור וניגן בידו, ורוח שאול רווח לו, וטוב לו, וסרה מעליו רוח הרעה."
(שם, פסוק כ"ג) 
"ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכינורות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים."
(שמואל ב' ו', פסוק ה) ועוד מקורות. 
דוד המלך, שננטש על ידי משפחתו, לגורל שיפגע בו ברשלנות יזומה, לרעות את צאנם, במקומות עם נוכחות של אריות ודובים, בכדי שמותו ודמו לא יהיה על ידי אחיו, ויוכלו לכפר את ידיהם ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" ניכור כה עמוק, היה מנת חלקו מילדות, ביחד עם אימו, כאשר היא נחשדת שהרתה  לזנונים, ועל כך הוא ואינו מנודים ומושפלים עד עת משוך שמואל את דוד בקרן שמן המשחה, שנמשח  רק על דוד, וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר יְהוָה קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא. ( שמואל טז יב ) 
ובנבואת שמואל ורח אלוקים שפיעמה בו, מתבררת ההלכה "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית" ( יבמות דף עז: )  שהייתה לוט בערפל עד אותה תקופה, כך אנו למדים שבמשך כמה וכמה דורות, החזיקו את דוד בכלל מואבי שאינו ראוי לבוא בקהל עם ה',  וכמו כן עם משיחתו של דוד, התברר שהוא גם אינו ממזר וגרסת אימו לכך שהיא הרתה לישי אבי דוד, ( בעוד שהיא החליפה את שפחתה כמבואר במדרש רות ) ומתברר שהוא אכן ראוי למלוך על ישראל ויכול להתקיים בו הפסוק "מקרב אחיך תשום עליך מלך" ממובחר שבאחיך, והיינו שייחוסו הוכשר הן מצידו הלאומי והן מצידו המשפחתי, ועל כך דוד אומר "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" ( תהילים קיח ) 
כמו כן, לפי מקורות הפסוקים דוד בהתבודדו עם הצאן, מנגן על כינור, ובהמשך נשלח להפיג את צערו ועצבו של המלך שאול, וכך נשאר קרוב למלכות. אותם מנגינות היו הבסיס לספר התהילים המוכר בכל העולם היום.
הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה (פרק ז' הלכה ד') וז"ל: כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה וזהו שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל. אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים ואף על פי שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה"   בני הנביאים הם התלמידים של הנביאים, והיאך הם מגיעים להשראת רוח הקודש כלשון חז"ל או נבואה כפי שהיא מכונה בתורה, התבודדותם, והם מנגנים, נעימות בימינם נצח, לעשות נחת רוח לבוראם, וקרבה נפשם אליו, בכדי שידבק בהם אורו יתברך, והשראת שכינתו עליהם, וזהו שאמרו שדוד היה יודע נגן, והביאור בכך שדוד המלך, שמזמוריו היו קודש לה', באמצעות כלי נגינות "הכינור" דבקה נפשו אחריו, ונתמכה ימינו להפוך מנער אנונימי, מאוס על ידי עמו, ומושפל על ידי בני משפחתו, "למלך ישראל" ולרגל רביעית במרכבת השכינה, ולאישיות שהעולם ינציח, "דוד מלך ישראל חי וקיים" ספרו מתקבל בכל העולם, ובכל הדתות האחרות, נכבד שמו בלאומים, השימוש בכישורי הנגינה, וכל זה קרה כשהשכינה שרתה עליו, ואיך הייתה הדרך לכך?   בהשראת הנגינה בכינור היה בדרך מאוד מעניינית, הגמרא אומרת במסכת ברכות ( דף ג. ) "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה" וכו'  שכינור היה לו לדוד מעל מיטתו, ובכל שעה קבועה בלילה כשרוח צפונית מנשבת היה מתעורר, ועוסק בתורה עד הבוקר, בהמשך לימוד התורה שלו היה הופך ללימוד בחבורה, ולאחר מכן אף להורות הוראה בישראל לפי דבר ה' שבדברו שמים נעשו.
והנה "הכינור" היה יכול להיות כלי נגינה פשוט, בעל משמעות חולית, וללא עומק קדושתי כפי שנסך בו דוד, אך בכדי להורות שדוד המלך קידש את האמצעיים שבהם ניחן, והאיר באור גדול את הייחודיות שלו, וכן את המקרים בהם דווקא היה נראה שהחיים לא הולכים לפי רצונותיו, הפך למנגינה, פעמים של עצב, פעמים של שמחה, פעמים של ניחום ופעמים של תקווה, אך תמיד בחיבור מוחלט לבורא עולם, ולמה זה כל כך פשוט מכיוון שהרגל הרביעית במרכבה היא הרגל שמייצבת את השולחן שאנו מכירים מהבית, היציבות הזו היא הסימן לביטחון, ולדבר קבוע ומסודר, שאין עליו עוררין, ולכן דוד המלך אומר כמה וכמה פעמים בתהילים ומדבר על אותה קביעות שהייתה לו, באופן שאף במצב שהיה עסוק בענייניו, הוא אומר "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ". ( תהילים קיט נט )  ללכת לעסקי, ומשכו אותו רגליו לבית המדרש, כי נשמתו ונפשו היו דבוקים בבורא ובתורתו דביקות עד כדי ביטול כלל רצונותיו לבורא.
אך אותו כינור עשוי להיות 'כינור של חול' להבדיל מהשופר "הללוהו בתקע שופר" השופר הוא כלי שנעשה בו שימוש של מצוות ה' "יום תרועה יהיה לכם" ולמרות שנפסק להלכה שהינו אך 'תשמישי מצווה' ולא 'תשמישי קדושה' ואין בו חובת גניזה כמו בתפילין ומזוזות, אך הוא עדיין סימבולית מסמן כלי קודש, ( והוא אף נקרא מלאכת שמים כמבואר בפוסקים ( עי' בית יוסף סי' תקפו ס"ד ) 
יותר מכך בשמו מרומז "שפרו מעשיכם" והיינו השאיפה לשלימות נפשית באמצעות שיפור תמידי.
וההקבלה בין 'כינור דוד' לשופר הינה כזו, "הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכינור" היינו כמו שאנו מהללים את ה' בשופר, על ידי קיום המצווה השופר עצמו הופך כלי מיוחד וקדוש, כך גם נהלל את ה' בנבל וכינור' והיינו יש להטמיע בו את השראת הקודש, וכך הוא הופך גם ל'כינור דוד' וזהו שהיה 'דוד יודע נגן', היינו היה יודע להשרות בנגינות ניצוחו את השראת השכינה שיצרה את ספר התהלים, ולא בכדי אמרו חז"ל שדוד ביקש מאת ה' שיחשב לכל מי שקורא את מזמוריו כעסוק בנגעים ואהלות" ולמרות מה שכתב הנפש החיים (  שער ד' פ"ב ) שלא התברר לנו אם התקבלה תפילתו. הרי שבחיד"א בספר ראש יוסף ועד לפני כן תלמיד הרמב"ן רבי יהודה בר יקר כותב:"פירוש התפילות לרבי יהודה בן יקר" (רבו של הרמב"ן, עמוד ע"ד): וקורין בהם בתילים [ תהילים ] והוגין ונוטלין שכר עליה כנגעים ואהלות". ההשוואה כאן היא כה משמעותית שהקורא תהילים שווה ערך להוגה בהלכות הקשות והמורכבות ביותר בתורה, בהלכות טהרה. והקדושה החלה על העוסק בהם היא עליונה, מפאת עומק החיבור הנפשי של האדם, בעמלו בתורה זו.
והרמז לכך הוא "הללוהו בתקע שופר" שופר הוא מניין 586 ו'כינור' ( עם האות י' כינור ) הוא 286 זהו הכינור הפשוט מציאות הכינור, אך יש את מציאות הכינור הנשמתי, והיינו ברגע שנתכוון באותו כינור פשוט להשרות "רוח השם" היא תחל לפעמו מעבר למנגינות "הללהו בנבל וכינור" ניתן להשוותו לשופר, ששם ברור לנו שיש ציווי שמימי והוא קודש בעצמו, כך שברמת המספרים נצטרך לכפול את כינור ההיבט המציאותי ההיבט הנפשי ( כינור X 2 ) וכך יצא לנו את המספר שעולה בגימטרייה שופר להורות על ההקבלה הזו, ( 286 X 2 = 572 ) והפער שמשלים לשופר הוא בדיוק 14 אותיות. כמניין דוד, שהרי גם כינור ( X 2 ) זה אינו עולה ל 586 שהרי חסרות לנו 14 ספרות, אך הוא ממש מדויק, וזה בדיוק מה לרמוז דוד, שהוא הוא היה יודע נגן, ועל כל כונה כינורו "כינור דוד" המספר של שמו עולה כמנין 14 כך שבא לרמוז שהעלאת הכינור לדרגת השופר באמצעות רוח ה' היא על ידי היותו כינור דוד, ודווקא הוא שהיה יודע נגן הפכו מזמוריו לקודש קודשים לנצח.
החידוש הנפלא הזה, בסייעתא דשמיא לפני 3 שנים, אך יש להוסיף על דברים אלו דברים נפלאים מאוד.
נקדים ר' אבהו אומר במסכת ראש השנה ( דף טז. ) "אמר רבי אבהו מפני מה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה בכדי שאזכור לכם עקדתו של יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמם לפני" עקידת יצחק, נקראת בפי כל על שם יצחק, ומדוע כאן הודגש לנו שאביו הוא אברהם "יצחק בן אברהם", ועוד יש להקשות מהי התוספת "ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם את עצמכם".
הביאור לפי מה שכתבנו, ( מאמר הללוהו בתקע שופר ) שמסירת ננפש של אברהם שמורה על מסירת "הנפש" כי לאחר שעשה את הנפש בחרן, ( אברהם מגייר את הגברים ושרה את הנשים )  הורה על מידת חסד ה' ומציאותו בעולם, הוא נדרש לבצע את ההיפך הגמור, ולבצע רצח שהוא האנטי תזה לחסד, שהרי הלוקח את הנפש, את עיקרו הוא עוקר, ומנותן הוא נתבקש להיות נוטל למען ה', וביטול אליו, וזה בכדי להורות שיסוד חסדו שלו היה על בסיס ציווי אלוקי ולא מוסר אנושי שהוא נזיל משתנה ואינו קבוע, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית פרק יח פסוק יט) אומר ה'. 
ואף אנשי כנסת הגדולה תקנו לנו בתפילה,  ומצאת את לבבו "נאמן לפניך", נאמנות זו היא הניסיון הקשה יותר, יותר מכך אברהם לאחר עקידתו של יצחק הוא זה שנדרש לתשובות על האפשרות שבה היה הורג את בנו, ואף על המחשבה על כך, ייסורי הנפש האלה, הן "עקידת אברהם" שאמנם פחות מודגשת בביטוי עקידת יצחק, אך היא עדיין הניסיון העשירי והגבוה ביותר שהיה לאברהם אבינו, עקידת רצון זו, (כמבואר במשנה אבות פ"ה משנה מ"ג ובאבות דר"נ פרק לב ) היא היא המעוררת את זכות "עקידת יצחק בן אברהם" וזה באמצעות שופר איל, כאשר אנו מבינים שזרע אברהם אוהבי ניחן אף הוא בתכונות אלו, בשמוע קול השופר אנו עוקדים את רצוננו ושבים לה' בכל לב, ורק אז עולה ומתעוררת זכות עקידת יצחק, וה' זוכר יחד איתנו, שאכן אנו מסוגלים לכך, והרי "יום התרועה" הוא "יום הזיכרון" "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" ( ויקרא כג ) זכרון תרועה. זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות (ר"ה לב.), לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל (רש"י) ועל כך תיקנו לנו ברכת זכרונות בתפילת ראש השנה, הנקרא בפי חז"ל ברכות השופר, כי הם חלק בלתי נפרד ממנו, וכך באותה נקודה הוא מעלה עלינו למרות שבפועל זה לא קרה "כאילו עקדנו את עצמנו" זאת אומרת שזיכרון הוא לא סתם מחשבת היסטורית סימבולית שטחית אלא שהזיכרון מורה על שורש מקביל שקיים שהוא התקווה לכך שאכן יש בנו את אותם יסודות, רחמי ה' באים לידי ביטוי שעל ידי "תקיעת השופר הוא המזכיר את עקידתו של יצחק. "הקב"ה מעלה עלינו" למרות שבפעול לא בטוח שאנחנו אכן במצב נפשי של עקידת הרצון המוחלטת כפי שהיה במקור בעקידת יצחק.

וכעת נחזור לשאלות ששאלנו בתהילים בראשית דברינו,  נאמר בפרקי דרבי אליעזר (משנה לא) גם הובא ברש"י ( שיר השירים בשם המדרש ) "אותו האיל לא יצא ממנו דבר לבטלה, שופרות הוא יסוד שעל גבי המזבח הפנימי, שנאמר וכיפר אהרון על קרבנותיו אחת בשנה, גידו של איל עשרה, כנגד עשרה נבלים של כינור שהיה דוד מנגן בהם, עורו של איל אזור מתניו של אליהו שתי קרניו של איל של שמאל נשמע קולו על הר סיני של ימין הוא גדול מן השמאל ועתיד לתקוע בו לעתיד לבוא בקיבוץ של גלויות…
וצריך להבין את החיבור בין הדברים שנעשה באותו איל, אך לפי הנ"ל הוא ממש מבואר, יסוד שעל גבי המזבח הפנימי, הוא מורה על עקידת הרצון הפנימי של האדם, ולא רק אלא על היסוד [ ללא היסוסים ופקפוקים כמו דוד שכתבתנו שהיה רגל רביעית במרכבה שהוא היסוד שמניח את הרכוב בצורה מיושבת מוחלטת ] ואם תשאלו מה הקשר לאהרון הכהן שמכפר על קרבנותיו אחת בשנה, ניתן לבאר בהקדימנו את אחד הדברים שמובאים בספרי החסידות בעשרות מקורות. ונביא את דבריו במקורם.
 'תפארת שלמה' לראש השנה ( מהדו"ת או"ח עמ' קיא ד"ה לשמוע קול שופר) האדמו"ר מראדומסק זצ"ל וז"ל: לשמוע קול שופר. הנראה לרמז בזה עפ"י מ"ש כל הקולות כשרים בשופר. ע"פ מה שכתבנו כי כח השופר הוא לעלות התפילות הפסולות מכל השנה וגם כל התורה והמצוות שנפלו ביד החיצוניים אשר עשקו זרים, וכו', ולכן שופר שאין בו זכרות פסול לרמז כי כל המצוות צריכות להיות בחינת משפיע כמו שנאמר "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". והבן. וזה שאנו מברכים "לשמוע קול שופר", לשון אסיפה כמו שכתוב "וישמע שאול את העם", כי כן סגולת השופר להיות מאסף לכל התורה והמצוות ומעשים טובים מכל השנה, וגם את כל התפילות שסגולת השופר שכל התפילות שאדם מתפלל במהלך השנה, להיות מאסף לכל התו"מ ומעש"ט מכל השנה גם כל התפלות מכל שנה שנתעכבו לעלות. כמ"ש בשם הבעש"ט זלה"ה פ"א ביו"כ אמר שהעלה כל התפלות שנתעכבו זה אלף שנה והעלה אותם למכונם עם התפלה שלו. וז"פ הפ' עיני ד' אלהיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה. כח של תקיעת ר"ה להשפיע ולקרב כל התפלות שיעלו למעלה לרצון מראשית השנה עד אחרית שנה.עכ"ל. תמצית דבריו הם שבאמצעות תקיעת השופר, תפילות ומצוות של אדם שלא עלו לרצון כעת, עולות רטרואקטיבית. 
וכעת ידוע, שהתפילות נתקנו כנגד הקורבנות בזמן בית המקדש אדם היה מביא קרבן ולא היה יודע אם הוא לרצון או לא, וגם הכהן הגדול בעצמו, אך לאחר תקיעת השופר "אחת בשנה" הוא מכפר "על קורבנותיו" לא השלב של כפרת החטא שהרי עוד לפני כן הוקרבו קורבנות במהלך השנה, אך לא בטוח שנרצה ויש אפשרות שפיגול הוא לא ירצה, וזה כי אמנם מדובר על פעולה מעשית אך התשובה היא זו שמכפרת את החטא והפעולה היא אך סימבולית בכדי שאדם יבין מה היה קורה וכמה חסר יש בחטאו והיה ראוי להיות הקורבן בעצמו, אך כשאדם עוקד את עצמו ואת רצונו בתקיעת השופר, הרי שעקידה זו מתבצעת כעת בנפשו, כך שכעת אותם תפילות ותו"מ שעשה קודם לכן, עולות לרצון.
ונראה על דרך החידוד שכבר רש"י כתב כן, כי רש"י מבאר את דברי רבי יצחק "מדוע תוקעין ומריעין ותוקעין בכדי לערבב את השטן." שרואה שישראל מחבבין את המצוות ( תוקעים מיושב ולאחר מכן מעומד על סדר התפילה ) והוא מתערבב, ומתבלבל. 
ותוספות הביא את דברי המדרש וגמרא שלעתיד לבוא הקב"ה שוחטו ליצר הרע, וכוחות הרע יבטלו מן העולם, ולכן הוא חושש שקול השופר שהוא שומע הוא קול שופר הגואל כפי שנאתר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו להשם בהר הקודש בירושלים".
והשאלות הן, א. איך הוא לא זוכר משנה שעברה שיש בראש השנה מצוות תקיעת שופר, ולא לקחת את התקיעת שופר כאירוע מאיים שהוא חרד מפניו. אלא מבאר בעל הפלאה זצ"ל הרי ריש לקיש אומר במסכת יומא דף פה. "העושה תשובה מאהבה, זדונות הופכות זכויות", זה שעם ישראל מחבבין את המצוות, וחוזרים שוב על תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד, זה מורה על אהבת הבורא שממנו נובעת תשובת ישראל, ועל כן, פה הס"א נסתתמו טענותיו, כי 'מתערבב' היינו שהוא אינו יודע אם לקטרג ויעשו תשובה,וזהו מ"ש חז"ל "שתקיעת שופר הינה באה לזיכרון קאתיא כלפנים דמי, כמו הכהן בבית קודשי הקדים לדוד המלך ועוד לגידים "הללוהו בנבל וכינור" אך סביר להניח מסתבר שנבל הוא לא כלי הנבל אלא נבל הוא מיתר הכינור הנקרא נבל כי הוא יורד ועולה כמו פרח שנובל מטה ושוב צומח, נבל-נובל ( יורד למטה )  כך שכשהוקבל הכינור לשופר בפסוק 'הללוהו בתקע שופר ההלוהו בנבל וכינור יש לנו כאן רק שופר וכינור והנבל לא מפריעים להם, גידיו של איל עשרה היינו עשרת המיתרים שבהם פרט דוד בכינור והוא שכתבנו מעלה, שדוד על ידי הכינור הפכו לדרגת שופר, וכל זה בעבודה פנימית שהיא מהותו של השופר ( ששמו הוא מהותו המורה עליו שפרו מעשיכם )  ומכיוון שהדגשנו שמה שהופך את הכינור לשופר על ידי ההבט הרוחני הנוסף ( כינור גשמי + רוחני 286 X 2 = 572 + דוד 14 = 586 כמנין שופר ) הוא "כינור דוד" שהוא הוא מלמד אותנו דעת נגן, והפוך את החול קודש בכל דרכינו ומעשינו. ובוודאי בעולם שבו בני הנביאים עסקו בכדי לידבק בבוראם.
והרמז העמוק עוד יותר לכך הוא אליהו הנביא שהיה חגור אזור  אליהו מורה על עבודת פנים שהרי אליהו מאדם התרומם לדרגת מלאך כך שאם נבוא להביט על כל דבר במבט שטחי גשמי ומקטין נזכר באליהו הנביא שהוא מלאך הברית שמורה על היות האדם עם חלק נוסף שבו דווקא יש להתמקד כי הוא עיקרו של אדם, ואותו יש לעקוד, אך ביותר מכך יש לומר, הרי פנחס הוא אליהו, ופנחס קינא קנאת ה' ( כתר כהונה פעם נוספת במרכז יש לנו כתר מלכות של דוד וכתר תורה עולה על גביהם על ידי תקיעת השופר אדם מגיע מעבר לכך ) וכמבואר במאמר מעלה שהשופר מעורר את החיבור של הייחוד עם הבורא היינו נשמתו, זהו שכתב הרמב"ם " שימו ליבכם לנפשותיכם וכו' בעורו ישנים בהלכות תשובה" הייחוד שהוא הניצוץ של היהודי שאינו מקבל טומאה, וכל החטאים הינם שיזוף שחור מלאכותי, אך "בבעל בת אל נכר" מה שקרה עם זמרי הוא שהוא לא הבין את יחודיות כיהודי והיטמעותו קושרתה אליו ככלב לנשמתו, ואותו חיבור כבה, כי יש פגיעה באותו אינטימיות של ייחוד של עם ישראל עם בורא עולם, ( הבאנו מקור מעירובין סה. שאדם שנושא גויה לא יתפלל כלל ) אך קול השופר מעורר את החיבור של הייחוד המדובר, וזה אמור לקרות דווקא על ידי עם ישראל שמתקן בכך שללא ציווי של אלא הלכה שאין מורין כמותה, ולב ונפש נקיים באופן מוחלט שוב, את הניצוץ של החיבור לבורא עולם, וזה מה שעשה פנחס, ובכוונה נעלמה הלכה ממשה, כי תורת משה היא תורה שאותנו ציווה הבורא, אך בהתייחדות יש לראות את הרצון הפנימי שבא מעם ישראל "מעצמו" מרצונו החופשי והטהור, ולכן דווקא אותו איל ( של יצחק – שופר ) מעורו נעשה אזור אליהו ( המורה על היות האדם נשמה ומעבר לגשמיות הרוחניות עיקרו ) מלאך הברית, ופנסח שהוא מורה על אותו קשר ייחודי שיש לבורא עם עמו, ולכן אמר רבי אבהו "אמר הקב"ה" לא מדובר על ציטוט מהמקורות, או מסורת חז"ל יש כאן אמירה ישירות של הבורא, שתעודת הביטןח לקשר הייחודי והאינטמי שלא כבה לעולם עם עמו על ידי השופר שב ומתעורר. אליהו הוא גם מבשר הגאולה, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו באובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" אהרון – סמל השראת השכינה בישראל לאחר מכן דוד שהיה ראוי בית המקדש להיבנות על ידו שהוא הסמל למערכת יחסים שכינה ששורה בישראל, ואליהו שמעבר לכך שהוא פנחס, יבוא ויגאל אותנו בקרוב, ויוכיח לכולם שעם ה' נצחי הוא, כי המיקוד ברוח הופך את עם ישראל בן אלמות, והוא באמת אחד הניסים שגלוים לכל שאימפריות גדולות קרסו נכחדו ואינם ועם ישראל הנרדף 2000 שנות גלות, ממשיך לתקוע בשופר בארץ ישראל ומחכה לביאת המשיח לתקן עולם במלכות שדי. אז אותו שיר חדש יגלה לעיני כל, שיר חדש הוא תו שמיני, מעבר לתווים הקיימים, הוא פלא שאין לנו מושג בו, וזהו שפתחנו בו בתהילים שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה, כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה, אוהב צדקה ומשפט חסד השם מלאה הארץ, בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאיו חוק וזמן שם להם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, פועל אמת שפעולתו אמת, וללבנה אמר שתתחדש "עטרת תפארת לעמוסי בטן", שיר חדש, על ידי היטבו נגן בתרועה, המורה על "מי שיודע להיטיב לנגן כדוד שהיה יודע נגן כנ"ל" כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה וכו' משפט צדקה וכו' ברית עולם עם ישראל לעולם ועד קבועה, ולכן בטוחים אנו בשיר החדש, ומהו אותו תו שמיני, הוא קול השופר הגדול, שישמע על ידי אליהו הנביא, אז בעצם יבינו וידעו כולם אהבת עולם אהבתיך על כך משחתיך חסד, לעולם ועד. ולכן גם במתן תורה שהוא ברית ה' עם עמו נתקע בשופר ולעתיד לבוא יתקע בשופר גדול, כי בברית עם עם ישראל יש תלות בהתנהגותנו וובחירה בטוב, אך לעתיד לבוא כשישמע התו השמיני יגיעו ימים שאין לנו בהם חפץ כי לא תהיה לנו זכות בחירה לאחר שהאמת לא תהיה נעדרת.
וכל זה מתקיים על ידי קרן השופר, השילוב בין הדבר הפשוט ביותר עלי אדמות שיוצאים ידי חובה דווקא בחוש הרוחני שבה שמיעה, ונוגעת לניצוץ האלוקי הקדוש ביותר באדם, ושילוב זה דווקא כך הוא, כי ישראל כשיורדין יורדין עד עפר וכו' כי כגודל קדושת הערך כך צידו הקיצוני ועי' מילואי אבן לאבן שלמה פ"ב א. מקורות לכך.

……………………………………………
1. כמה לחנים יש בעולם מבחינה מוזיקלית?

טכנית ומתמטית:

מספר הלחנים האפשריים אינו אינסופי, אבל הוא עצום עד בלי גבול מעשי.
הסיבה לכך היא שכל לחן מורכב ממספר תווים (למשל שמונה, שש עשרה או שלושים ושתיים).
בכל תו אפשר לבחור גובה, קצב, משך זמן, ולעיתים גם דינמיקה.
לדוגמה: אם ניקח רק שתים עשרה תווים (כמו בפסנתר) וניצור מנגינה בת שמונה תווים בלבד כבר יש מעל שישים ושמונה מיליארד אפשרויות שונות (שתים עשרה בחזקת שמונה).
אם נוסיף לכך אפשרויות קצב (רבע, שמינית, שלישית), טמפו, סולמות, הרמוניות, מקצבים אתניים, ושכבות של עיבוד המספר יטפס למספרים עם מאות אפסים.
אבל כל זה עדיין מספר סופי.
כמה לחנים באמת חיברו בפועל?
ההיסטוריה המתועדת שומרת כנראה מיליוני לחנים, החל מהמוזיקה היוונית, דרך ימי הביניים, ועד ימינו.
במאה האחרונה לבדה, נכתבו עשרות מיליוני לחנים שירים פופולריים, מוזיקה חסידית, קלאסית, עולמית, מקומית ועוד.
וכמה עוד יחוברו?
כל עוד יש נשמה באף אדם  עוד ייווצרו לחנים חדשים.
כל דור מוסיף קצב, תחושת זמן, עומק, צעקה או רוך שמשתנה ומתפתח.
לכן ניתן לומר שהפוטנציאל להלחין אינו מוגבל אך אינו אינסופי מבחינה מתמטית.
האם ניתן להגדיר את כמות הלחנים כאין־סוף?
מבחינה מתמטית, לא.
האינסוף הוא מונח שמור לדברים שאין להם גבול בשום צורה כמו המספרים הטבעיים, שברים, הזמן בתיאוריה הפיזיקלית.
אבל מבחינה רעיונית־נשמתית – כן.
הלחן הוא ביטוי של נשמה.
ונשמה אין לה גבול.
כל לחן הוא מהלך פנימי, תנועה חדשה של הרוח.
השראה אינה מוגבלת במספרים.
כפי שאמר רבי נחמן מברסלב:
"כל ניגון הוא שער. ולכל שער – נשמה שונה באה דרכו."

—————————
הציור הראשי: 'צעקת קול שופר' באדיבות הצייר המובחר, האמן ר' בנימין נינאי.
לזיכוי הרבים ולהצלחת הכלל והפרט בעם ישראל. ולהצלחת ניר בנו בכל מעשיו ודרכיו. לנו נותר לענות אמן, ולומר תודה.
לצפייה בגלריית האומנות שלו , ולרכישת ציור התקשרו 039728980 או שלחו אלינו הודעה, ותוכלו לבחור לכם ציור מרגש ומלא השראה של קודש.