תקיעת שופר – תפילה

מובא במדרש (ויקרא רבה ט, ג) על הפסוק בתהילים (מז, ו): 'עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר'; כי בתחילת ראש השנה, ה' מתיישב על כסא דין, ודן את העולם. על ידי תקיעת שופר ה' מחליף את הנהגתו ומתיישב על כסא רחמים, ודן את העולם ברחמים וחסד.

רבי אברהם דאנציג (וילנא; 1820) בספרו חיי אדם (קנה, מא) מסביר כי באמצעות קול השופר, מתעוררים לה' וכלל ישראל חוזר בתשובה, ומכח התשובה מתעורר מידת הרחמים בעולם.

שמחה רבה בעת התקיעות:

הנהגותיו של הגאון מווילנא מופעים בספר "כתר ראש" שנכתב על ידי תלמידו רבי חיים מוואלז'ין.
וכך נכתב: הגר"א היה שמח מאד בעת תקיעת שופר, וכן אמר:

"להיות ברוב שמחה וחדוה כדוגמת המדינה ביום שממליכים מלך ומעטרים אותו, כן אנחנו בתקיעת שופר ממליכים להקב"ה בכל עולמות שאנחנו עמו"

ובגמרא (ראש השנה דף טו עמוד א)אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל?
 אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני (ואמר) רבי יצחק למה תוקעין בר"ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה גאלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין

רש"י תוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן.
וידועה השאלה, איך מתערבב מתקיעות שופר, וביאר רש"י לפי דברי הגמרא בבבא בתרא ( דף יז. ) הוא מלאך המוות, הוא השטן, הוא יצר הרע, כך שהוא חושש שכעת הקב"ה שוחטו, וקול שופר הוא קול דודי הנה זה בא מלך המשיח, עליו נאמר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור ונדחים בהר הקודש בירושלים" ( ישעיהו כז )  ויש להקשות על כך, הרי מדובר במלאך מתוכחם מאוד, שהרי אלולי הקב"ה עוזרו אנו לא יכולים לו, ואיך לא זוכר את התקיעות שנה שעברה שהוא למצוות תקיעת שופר, ולא שופר גאולת ישראל. ונראה מזה יסוד ענק, הנה נודע לאור דברי הגמרא, שיצה"ר אינו מבקש אך החטיא האם, הוא מבקש לגרום לרעתו הן בעוה"ז והן בעוה"ב וזה מדוע בוראו קראו רע, ועל ידי שמציק לאדם, מכניסו לעצב, חרדות, וייאוש, ומזה הוא תורה בטלה, כי איו השכינה שורת אלא במקום שמחה. אך הסיבה לכך, כי מערים על עם ישראל, ואנו גם מערימים עליו, אך הוא "מכיר בנשמת היהודי" ויודע שתשובה נבראה קודם העולם הזה, המוגבל בזמן, וידועים דברי הגמרא והרמב"ם שבסוף גלותם יש נבואות שיעשו תשובה, ומגודל אמונתו שהיא כראיה ממש, הוא רואה טהרת נשמתם שהיא חלק אלו-ה ממעל, ולא מתייאש כל שנה שמא עשו תשובה, וזה מלמד אותנו מהשלילה את דרך החיוב, שהיא אמונת ובטחון האדם בבורא, שלא יעזבנו בידי הצופה לצדיק להמיתו.
וכן הרמב"ם בהלכות תשובה אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.

לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב.

חטא חטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה.

עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו.

ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יוה"כ יתר מכל השנה.

ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום. ויש לשאול כמה שאלות יסודיות בדבריו. האחת מדוע הרחיב את דברי התעוררות ומוסר שאין מדרכו בהלכה? כמו כן יש לשאול מהו "לפיכך" ? מה הקשר בין חציו זכאי לחייב לכל הנזכר מעלה.
עוד יש להקשות מדוע התקינו את התקיעות מעומד על סדר התפילה, ולא חששו להפסק בתפילת העמידה, שיש בה דין עומד לפני המלך? ועוד יש להקשות, ברכות השופר, מעבר לברכת המצווה שקיימת בכל מצווה, יש מלכויות זכרונות ושופרות, ויש לשאול מדוע הגדירו זאת "ברכת השופרות" הרי רק האחרון קשור וגם לא כחלק מתפילה ולא כברכה, וגם החתימה "ברוך אתה השם שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" הרי מצוות תקיעת שופר, ביסודה כפי שכתב הרמב"ם גזירת הכתוב היא, או כלשון הגמרא "רחמנא אמר תקעו" ובמצוות הרי טעמי המצוות אינן יסודות המצווה, וכפי שנאמר במשנה ( ברכות פ"ה ) האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים משתקין אותו" כי מצוותיו גזירות הן ולא רחמים. ואם כן גם מצוות תקיעת שופר, אינה קשורה לרחמים.  
הרב מבריסק מבאר שתקיעת שופר ביסודה היא תפילה ללא מילים, היא נועדה לעורר רחמים, וכידוע צלותא רחמי היא, ולפי זה מבואר מדוע הביא הרמב"ם באורך את הרמז שיש בשופר, מקורו במדרש רבה, והחלק הנרמז מהשופר הוא חלק בלתי נפרד מגזירת הכתוב שיש בו.

והיה מקום לדון, לפי מה שכתב הגר"ח מבריסק בהלכות תפילה לתרץ את שינוי דברי הרמב"ם, שיש שלוש כוונות יסודיות בתפילה, האחת שהוא עומד לפני המלך, השניה כוונת מצווה, והשלישית כוונת פירוש המילים, וביאר לפי דברים אלו שכוונת עומד לפני המלך, היא לעיכובא לכו"ע מכיוון שזה מהות התפילה, ועי' בספר איש האמונה הבודד להגרי"ד סלובייצ'יק זצ"ל בביאור העומק המחשבתי שיש ביסוד זה.
האם נאמר גם בתקיעת שופר, שהיא גם תפילה לענין זה, והרי למ"ד מצוות אין צריכות כוונה תוקע לשיר יצא, ולכאורה אין כוונה זו, וי"ל שהוא תוקע לשיר לבורא עולם, שירות ותשבחות, ורק כוונת המצווה הייתה חסרה לו, כך שאין הכרח מכך.
ולפי דברים אלו ניתן לתלות את המחלוקת בנושא וידוי ויה"ר בתקיעת שופר, כי למ"ד שאומרים ולא חשיבא הפסק הוא כי תקיעת שופר בעצמה תפילה היא, ועוסק במצווה קרינן ביה, ולכן יועיל דין תכ"ד במידה והחל את היה"ר אך למ"ד שאין לומר זאת הוא מדין הפסק, ואם כן אינו תפילה, אך יש לדחות כי גם למ"ד שהוא תפילה, הרי יש את החלק של המצווה שלא נפקע ממנו, ודיו התפילה שבו הוא עדיין רמז בלבד, ותו לא, שהרי גם הרמב"ם בעצמו שכתבו הדגיש שהוא אך רמז ולא מהותה של המצווה שהוא ציווי להריע ביום הזכרון ראש השנה.