ביטול הדעת – עבודת ה' מתוך לב שלם

הסתירה ברמב"ם

בהלכות יום טוב כותב הרמב"ם שהשכרות "אינה שמחה אלא הוללות וסכלות". ואילו בהלכות מגילה הוא פוסק: "חייב אדם לבסומי בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי." האם הרמב"ם סותר את עצמו?

ביטול הדעת – לא בטלות אלא מסירות

מסביר הרב לנדסמן: ישנן שתי סוגי "ביטול דעת". הראשון – ביטול שנובע מהוללות, מהיעדר שליטה ומחוסר מעש. השני – ביטול שמגיע מתוך מסירות עצמית לה', שבו האדם מבטל את שכלו לא מתוך חולשה אלא מתוך רצון שלם להתחבר לאלוקות מעבר לגבולות השכל.

קבלת התורה בסיני – מחשש ולא מאהבה

הגמרא (שבת פח.) מספרת שבמתן תורה "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית" – ולמדנו שישראל קיבלו את התורה מחמת כפייה, לא מרצון. ובפורים, כשהצלה ניסית הגיעה מתוך ההסתרה, "קיימו מה שקיבלו כבר" – אך הפעם מתוך אהבה.

השמחה שמגיעה מעל לשכל

בפורים, השמחה אינה בשל הבנה אינטלקטואלית של הנס. היא מגיעה ממקום עמוק יותר – מן ההכרה שגם כשאלוקות מוסתרת ("המן" מרמז להסתרה), ה' מושל בכל. היין מסיר את חסמי השכל ומאפשר לנשמה לבטא את האמונה הפשוטה שמתחת לכל הקליפות.

כיפורים כ-פורים – שיא הגילוי

אחד האסמכתאות הידועות היא שביום הכיפורים ("כיפורים") טמון המילה "כ-פורים" – יום כיפורים הוא יום שנעלה כמו פורים. פורים הוא שיא הגילוי הרוחני מתוך שמחה; כיפורים הוא שיא הגילוי מתוך כפרה. שניהם מגיעים לאותו עומק – רק בדרכים הפוכות.