מהו נוי השופר – מהדרין מן המהדרין

שאלת ציפוי פי השופר

אחת השאלות ההלכתיות המרתקות בנושא שופר עוסקת בציפוי פי השופר בזהב או בכסף לשם נוי. מצד אחד עומד עקרון "זה אלי ואנוהו" – לקיים מצוות בהדר ובנוי. מצד שני פוסקת המשנה כי "ציפהו זהב במקום הנחת פה – פסול".

שיטת הרמב"ם ושאר הראשונים

הרמב"ם (הל' שופר פ"א ה"ד) מפרש שהפסול הוא דווקא כשהציפוי מחצה בין שפתי האדם לבשר השופר, דהיינו – כשהאדם תוקע לתוך הציפוי ולא לתוך השופר עצמו. אך ציפוי שאינו במקום שפתיו אינו פוסל, ואדרבה – יכול להיות הידור.

הידור מצווה לעומת חציצה

הבחנה זו מלמדת עיקרון כללי: בכל עניין שבין אדם לכלי המצווה, יש לבחון האם הנוי מפריד בין הגוף לבין קיום המצווה, או שמא הוא מוסיף ומייפה ללא פגיעה בעצם הפעולה.

שיטת האבני נזר

האבני נזר (רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ'וב) דן בשאלה זו לעומק. לדעתו, "זה אלי ואנוהו" – ההידור צריך להיות ניכר בשעת קיום המצווה. על כן ציפוי שאינו נראה בשעת תקיעה – כגון ציפוי תחתיתו של השופר – מותר לכתחילה אך אינו מצטרף להגדרת הידור.

מהדרין מן המהדרין

שופר מהדרין הוא כזה שנבדק לאורכו, בדוק מסדקים ומנקב, וצלילו ברור ונעים – כל זאת לפנים משורת הדין.

מסקנה מעשית

לשם הלכה: מותר לצפות את השופר בכסף או בזהב שלא במקום הנחת הפה, ואין בכך פסול. ברור שבדיקת כשרות יסודית ורכישת שופר מבוקר הן הדרך הנאמנה ל"מהדרין מן המהדרין".